Berachot 18b — Talmud auf Deutsch

ומרחיבה הגמרא בביאור הפסוק [והראיה ממנו]:

"בן איש חי"

וכי

אטו כולי עלמא בני מתי נינהו?

ומבארת הגמרא:

אלא, "בן איש חי"

-

שאפילו במיתתו קרוי חי,

ומכאן המקור שצדיקים במיתתם קרויים חיים.

"רב פעלים מקבציאל"

-

שריבה וקבץ פועלים לתורה,

והיינו ש"קבץ" תלמידים ומלמדים לכבוד ה"אל".

"והוא הכה את שני אריאל מואב"

-

שלא הניח

אדם גדול

כמותו, לא במקדש ראשון

שנקרא "מואב" כי בנאו דוד,

ולא במקדש שני

שכל המקדשות נקראו "אריאל".

"והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום שלג"

-

איכא דאמרי, דתבר גזיזי דברדא,

ששבר חתיכות קרח,

ונחת וטבל

לקריו כדי לעסוק בתורה .

איכא דאמרי, דתנא,

שהיה שונה את כל

סיפרא דבי רב,

תורת כהנים

ביומא דסיתוא,

ביום חורפי אחד, למרות שהוא יום קצר.

וממשיך רבי חייא לדרוש את הפסוק הנזכר בקהלת:

"והמתים אינם יודעים מאומה"

-

אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים

. כמו

שנאמר

על צדקיהו [יחזקאל כא ל]

"ואתה חלל רשע נשיא ישראל",

ואף שהיה עדיין חי בימי יחזקאל, בכל זאת קורהו הכתוב "חלל".

ואי בעית אימא,

המקור שרשעים בחייהם קרוים מתים נלמד מהכתוב: [דברים יז ו]

"על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת"

. והרי בשעה שמעידים עליו ודנים אותו עדיין

חי הוא,

ובכל זאת הכתוב קורהו מת.

אלא

הכוונה שנחשב

המת

מעיקרא, כיון שהוא רשע ונקרא מת מחיים.

בני רבי חייא נפוק לקרייתא

לכפר, להתעסק בעבודת אחוזתם,

אייקר להו תלמודייהו

, הוכבד עליהם תלמודם מחמת שכחה,

קא מצערי

את עצמם

לאדכוריה

מה ששכחו.

אמר ליה חד לחבריה

: האם

ידע אבון,

אבינו רבי חייא שהלך לעולמו,

בהאי צערא?

אמר ליה אידך: מנא ידע? והא כתיב

[איוב יד כא]

"יכבדו בניו ולא ידע".

אמר ליה אידך: ו

כי

לא ידע!?והא כתיב

[שם כב]

"אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". ואמר רבי יצחק

: שכוונת הכתוב לומר ש

קשה רמה למת

-

כמחט בבשר החי.

ומחלקת הגמרא:

אמרי, בצערא דידהו

צער גופם ממש כמו עקיצת הרימה ,

ידעי

המתים, אבל

בצערא דאחרינא

-

לא ידעי.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

לא

ידעי בצער אחרים?!

והתניא, מעשה בחסיד אחד ש

היה עני, ו

נתן דינר

אחד שהיה לו

לעני

אחר

בערב ראש השנה בשני בצורת. והקניטתו אשתו

על שנתן כל כספו,

הלך ולן

בבית

הקברות בליל שני של ראש השנה .

ושמע שתי רוחות

של שתי ילדות מתות,

שמספרות זו לזו

.

אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד,

שהיא מחיצה המבדלת בין מקום השכינה,

ונדע מה פורענות בא

השנה

לעולם,

שהרי העולם נידון בראש השנה .

אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני

בת עניים, ואני

קבורה במחצלת של קנים

. אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי.

הלכה היא, שטה, ובאה

חזרה.

ואמרה לה חברתה: חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד?

אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה,

בתקופת היורה בי"ז בחשון -

ברד מלקה אותו.

שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה שניה, ומה שנזרע כבר הוקשה, והברד שוברו. ומה שיזרע ברביעה השניה ישאר עדיין רך, והברד לא ישברנו.

הלך הוא וזרע ברביעה שניה,

בכ"ג חשון.

של כל העולם כולו לקה, שלו לא לקה.

[ובכך קבל שכר על מה שנתן לעני בערב ראש השנה, עין יעקב].

לשנה האחרת, הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו.

אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.

אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך, איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את, ומה שאת שומעת, בואי

ואמרי לי.

הלכה ושטה ובאה.

אמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?

אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו.

הלך

הקדים

וזרע ברביעה ראשונה.

כדי שיתקשה עד רביעה שניה, כי שדפון מלקה רק צמח רך ולא צמח קשה,

של כל העולם כולו נשרף ושלו לא נשדף.

אמרה לו אשתו

: מפני מה אשתקד, שנה ראשונה,

של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף, ושלך לא נשדף?

-

סח לה כל הדברים הללו.

אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד, ובין אמה של אותה ריבה

שהיתה קבורה במחצלת.

אמרה לה

אשתו של החסיד לאמה של אותה ריבה,

לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים,

וגנאי הוא, כי רק עניים קוברים בה.

לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו.

אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם,

ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.

אמרה לה: חברתי, הניחני! דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים.

ומוכיחה מכך הגמרא:

אלמא ידעי

המתים מה שמתרחש אצל החיים, שהרי ידעה מה אמרו לאמה.

ודוחה הגמרא:

דילמא אינש אחרינא שכיב,

והלכה רוחו לאחר פטירתו,

ואמר להו

.

תא שמע, דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזכתיה

בעלת האכסניה שלו.

עד דאתי ואזיל לבי רב

-

שכיבה

, מתה,

אזל בתרה לחצר מות

לבית הקברות.

אמר לה: זוזי

היתומים -

היכא הם?

אמרה ליה: זיל שקלינהו מתותי צנורא דדשא

בחור מפתן הבית שהדלת סובבת בו -

בדוך פלן

, במקום פלוני.

ו

בקשה לי אילך:

אימא לה לאימא

שלי ש

תשדר לי מסרקאי

מסרק שלי,

וגובתאי דכוחלא,

קנה שכוחלים בו [ואמרה כך מעגמת נפש שמתה בצעירותה],

בהדי

באמצעות

פלוניתא

אשה פלונית,

דאתי

למחר

לקבורה.

ומוכיחה מכך הגמרא:

אלמא ידעי

מה שנעשה בין החיים, שידעה שיש אשה גוססת ונוטה למות.

דוחה הגמרא:

דלמא "דומה",

שהוא המלאך הממונה על המתים,

קדים ומכריז להו.

שמודיע להם כי עכשיו יבוא פלוני. אבל שאר דברים שבין החיים אינם יודעים.

תא שמע,

ראיה שהמתים יודעים מהמתרחש בעולם,

דאבוה דשמואל הווה קא מפקידי גביה זוזי דיתמי. כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה, הוו קא קרו ליה

לשמואל

"בר אכיל זוזי דיתמי

[בנו של אוכל כספי היתומים].

אזל

שמואל

אבתריה לחצר מות,

לבית הקברות ונגלו לו המתים כאילו הם בעיגול חוץ מקבריהם.

אמר להו: בעינא "אבא"

, מבקש אני את אבי, ששמו "אבא" .

אמרו ליה

המתים:

"אבא" טובא איכא הכא.

אמר להו: בעינא "אבא בר אבא"

.

אמרו ליה: "אבא בר אבא" נמי טובא איכא הכא.

אמר להו: בעינא "אבא בר אבא אבוה דשמואל"

-

היכא הוא?

אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיע!

אדהכי, חזייא

שמואל

ללוי

חברו שמת,

דיתיב אבראי,

שהיה יושב חוץ לעיגול שישבו בו המתים.

אמר ליה

שמואל ללוי:

אמאי יתבת אבראי,

חוץ לעיגול, וגם

מאי טעמא לא סלקת

למתיבתא דרקיעא?

אמר ליה

לוי:

דאמרי לי: כל כי הנך שני

כמספר אותם שנים

דלא סלקת למתיבתא,

שאתה לא עלית לישיבתו

דרבי אפס, ואחלישתיה לדעתיה,

ובכך גרמת לו חלישות הדעת -

לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיע

.

אדהכי והכי אתא אבוה. חזייה

שמואל לאביו,

דהוה קא בכי, ואחיך.

אמר ליה

שמואל:

מאי טעמא קא בכית?

אמר ליה

אביו: משום

דלעגל קא אתית,

במהרה תמות ותקבר.

הוסיף שמואל ושאלו:

מאי טעמא אחיכת?

מדוע חייכת?

ענה לו אביו:

דחשיבת בהאי עלמא

בעולם הזה ,

טובא.

אמר ליה: אי חשיבנא,

בקשתי שיתחשבו במשאלתי ו

נעיילוה ללוי

למתיבתא דרקיעא!

ו

אכן,

עיילוהו ללוי.

אמר ליה

שמואל לאביו:

זוזי דיתמי

-

היכא

נמצאים?

אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא,

קח אותם מאמת הרחיים. הכסף שתמצא שם.

עילאי ותתאי,

הרי הוא כסף

דידן.

וכסף

מציעי,

דיתמי.

אמר ליה

שמואל:

מאי טעמא עבדת הכי?

אמר ליה

: חלקתים כך כדי ש

אי גנובי גנבי, מגנבו מדידן.

כי יטלו את הכסף שימצאו בתחילה למעלה. ומאידך

אי אכלא ארעא,

הקרקע תקלקל המטבעות מלמטה,

אכלא מדידן

, והעיקר שלא יפסדו כספי היתומים.

ומסיקה מכך הגמרא:

אלמא, דידעי

המתים מי חשוב בין החיים, שהרי אביו אמר לו "דחשיבת בהאי עלמא" .

דוחה הגמרא:

דילמא שאני שמואל, כיון דחשיב, קדמי ומכרזי "פנו מקום

לשמואל", ולכן ידע אביו המת שבנו שמואל הוא חשוב בעולם הזה, אף שהמתים אינם יודעים מה נעשה אצל החיים.

ואף רבי יונתן הדר ביה.

ממה שאמר [בעמוד א] שהמתים אינם יודעים מאומה.

דאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר

[דברים לד ד]

"ויאמר ה' אליו

[אל משה, לפני מותו]:

זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור".

ודייק רבי יונתן:

מאי "לאמר"?

למי יש לו למשה לומר, והרי הוא הולך למות?

אלא, כך

אמר הקב"ה למשה

: לך לאחר הסתלקותך מהעולם ו

אמור להם לאברהם ליצחק ויעקב: שבועה שנשבעתי לכם

-

כבר קיימתיה לבניכם.