Berachot 15a — Talmud auf Deutsch

ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול

מלכות שמים שלמה

יפנה

לנקביו, כדי שיהא גופו נקי בעת קריאת שמע ותפילה,

ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא

קבלת

עול מלכות שמים שלמה

.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה

לנקביו

ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב

[תהלים כו ו]

"ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ה'".

אמר ליה רבא

לרבי חייא בר אבא: וכי

לא סבר לה מר

שהנוטל ידיו לפני התפילה מעלה עליו הכתוב

כאילו טבל

כל גופו במקוה, שהרי כך משמע מ

דכתיב

לשון

"ארחץ

[

בנקיון

]

"

שמשמעותו "ארחץ את עצמי",

ולא

נאמר

"ארחיץ

[

כפי

]

"

שמשמעותו שארחץ את ידי, ובהכרח הכוונה שבשכר רחיצת ידיו נחשב כרוחץ כל גופו לתפילה.

אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר "מי שאין לו מים לרחוץ ידיו

כשבא להתפלל,

מקנח ידיו

בשפשוף

בעפר ובצרור ובקסמית".

אמר ליה

רבא לרבינא:

שפיר קאמר

אותו צורבא מרבנן, שהרי

מי כתיב "ארחץ במים"?

"ארחץ

בנקיון" כתיב

שמשמעותו לרחוץ ב

כל מידי דמנקי

.

וכן מוכח שאין חיוב לרחוץ דוקא במים:

דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא

[באופנים מסוימים, וכדלהלן].

והני מילי

שהורה רב חסדא שאין לחזר אחר מים, דוקא

לקריאת שמע,

שזמנה קבוע ואם יחזר אחר מים יתכן שיעבור זמנה,

אבל לתפילה

שזמנה כל היום

מהדר

ליטול ידיו דוקא במים.

ודנה הגמרא:

ועד כמה

מהו שיעור המרחק שמוטל עליו ללכת לחפש מים? -

עד פרסה.

והני מילי

שצריך לחפש עד פרסה, דוקא

לקמיה

כשהולך בדרך צריך להתקדם עד פרסה ולחפש מים לנטילה,

אבל

אם אין מים בהמשך הדרך, אלא רק אם חוזר

לאחריה, אפילו מיל

[שהוא רבע פרסה]

אינו חוזר

.

ומדייקת הגמרא:

ומינה

משמע ממימרא זו, שדוקא מרחק

מיל

לאחריו

הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר

.

מתניתין:

הקורא את שמע

בלחש

ולא השמיע לאזנו, יצא

ידי חובת קריאת שמע.

רבי יוסי אומר: לא יצא.

קרא ואל דקדק באותיותיה,

לפרשן בשפתיו כראוי,

רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא.

הקורא

ממנה מילים או פסוקים

למפרע

שמקדים את המאוחר -

לא יצא.

קרא וטעה,

ואינו יודע היכן הוא אוחז כעת,

יחזור למקום שטעה,

דהיינו המקום שיודע שעד שם קרא כראוי.

גמרא:

מאי טעמא דרבי יוסי

שאם לא השמיע לאזנו לא יצא.

משום דכתיב "שמע"

ומשמעותו

השמע

לאזנך מה שאתה מוציא בפיך.

ומבארת הגמרא מאידך:

ותנא קמא,

כיצד יפרש את משמעות "שמע"? -

סבר

שמשמעות

"שמע"

היא "הבן", ללמד שאפשר לקרא

בכל לשון שאתה שומע.

וחוזרת הגמרא לבאר מאידך:

ורבי יוסי,

מנין הוא למד שאפשר לקרא בכל לשון? -

תרתי שמע מינה

כי משמעות תיבת "שמע" היא שאפשר לקרא בכל לשון ששומע, וגם שצריך להשמיע לאזנו .

תנן התם

[תרומות א ב]:

חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום,

כי אינו שומע את הברכה שמברך בעת ההפרשה,

ואם תרם

בדיעבד

תרומתו תרומה.

ודנה הגמרא:

מאן תנא

שאמר דין זה ש

חרש המדבר ואינו שומע

רק

דיעבד אין

חלה תרומתו, אך

לכתחילה לא יתרום?

-

אמר רב חסדא

: כדעת

רבי יוסי

במשנתנו

היא.

דתנן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר לא יצא.

ומדייק רב חסדא:

עד כאן לא קאמר רבי יוסי "לא יצא"

אלא ל

גבי קריאת שמע

שהיא מצוה

דאורייתא, אבל

הטעם שחרש אינו מפריש

תרומה

-

משום

שאינו יכול לשמוע את ה

ברכה היא, ו

חיוב

ברכה

הוא רק מ

דרבנן

,

ו

לכן

לא בברכה תליא מילתא

שאינה מעכבת את חלות התרומה, ונמצא שאף על פי שאינו יוצא ידי חובתו בברכה, חלה הפרשתו .

ומקשה הגמרא:

וממאי

מנין שהמשנה בתרומות כשיטתו

דרבי יוסי היא

ואילו רבי יהודה סובר שחרש יכול לתרום לכתחילה?

ו

דילמא, רבי יהודה היא.

ו

מה ש

אמר גבי קריאת שמע נמי

שיוצא ידי חובתו כשלא השמיע לאזנו, היינו רק

בדיעבד, אין,

אבל

לכתחילה, לא

יקרא אלא אם משמיע לאזנו.

תדע,

שרבי יהודה סובר שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו:

דקתני "הקורא

את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא". ומשמעות לשון "הקורא" היא שרק

דיעבד

-

אין,

אבל

לכתחילה לא

יקרא אלא אם ישמיע לאזנו [ואם כן אפשר לפרש שהמשנה בתרומות כדעת רבי יהודה, והכוונה שחרש לא יפריש לכתחילה כי אינו משמיע לאזנו, ושלא כרב חסדא].

אך הגמרא דוחה את הדקדוק מלשון המשנה:

אמרי, האי דקתני "הקורא"

בלשון דיעבד, לא נכתב כדי ללמד שאינו יוצא אלא בדיעבד, אלא כדי

להודיעך כוחו דרבי יוסי,

ולגלות שכוונתו במה

דאמר "לא יצא"

היינו

דיעבד נמי לא. דאי

[ואילו]

רבי יהודה,

סובר שהקורא ולא השמיע לאזנו

אפילו לכתחילה נמי יצא,

[ונמצא כי מה ששנינו בתרומות שלכתחילה לא יתרום, יתכן רק לדעת רבי יוסי, וכדברי רב חסדא].

ומקשה הגמרא:

במאי אוקימתא

את המשנה בתרומות? -

כרבי יוסי, ו

אם כן קשה,

אלא הא דתניא "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו

דהיינו באופן שאינו שומע באזניו ,

ואם

בדיעבד

בירך

בלחש

יצא", מני?

הרי

לא רבי יוסי ולא רבי יהודה

סוברים כן:

דאי רבי יהודה, הא אמר לכתחילה נמי יצא,

ולמה "לא יברך בלבו".

ואי רבי יוסי,

יקשה האמור בסיפא ש"אם בירך יצא", שהרי לדעתו

דיעבד נמי לא

יצא, שהרי ברכת המזון דאורייתא היא .

אלא מאי,

בהכרח שברייתא זו כדעת

רבי יהודה. ו

מוכח שלדעתו,

דיעבד, אין

יוצאים בקריאת שמע שלא השמיע לאזנו, אך

לכתחילה לא,

[ונמצא שוב שהמשנה בתרומות כדעת רבי יהודה, שחרש אינו תורם לכתחילה, כי אינו שומע את הברכה שמוציא מפיו].

ותמהה הגמרא לפי ביאור זה במשנה בתרומות:

אלא, הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי "חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחילה", מני?

הרי

לא רבי יוסי ולא רבי יהודה

סוברים כן:

דאי רבי יהודה, הא אמר

לגבי קריאת שמע בלחש

דיעבד, אין, לכתחילה לא,

ואיך יתרום חרש לכתחילה.

ואי רבי יוסי, הא אמר

שאם לא השמיע לאזנו

דיעבד נמי לא יצא,

כיון שרבנן תקנו בתרומה שישמיע את הברכה לאזנו כמו בקריאת שמע, ואם לא ישמיע לא תחול תרומתו .

אלא לעולם רבי יהודה

הוא הסובר שחרש תורם

ואפילו לכתחילה נמי

, והמשנה בתרומות ש"לא יתרום" כדעת רבי יוסי , ובדיעבד תרומתו תרומה כיון שהברכה רק מדרבנן.

ו

בכל זאת

לא קשיא

מי אמר את הברייתא שצריך לכתחילה להשמיע ברכת המזון לאזניו.

כי

הא,

הברייתא שחרש תורם לכתחילה,

דידיה,

רבי יהודה עצמו אמרה.

ו

אילו

הא,

האמור בברייתא שבברכת המזון יוצא רק בדיעבד, אמרה רבי יהודה רק לדעתו

דרביה,

וכדלהלן:

דתנן: רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה, הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר

[דברים ו ד]

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

ומשמעות תיבת "צריך" היא שחיובו הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד יצא אף שלא השמיע לאזנו. [ואם כן, מסתבר שהוא התנא ששנה בברייתא שחיוב השמעת ברכת המזון לאזנו הוא רק לכתחילה] .

אמר ליה רבי מאיר

לרבי אלעזר בן עזריה: אף לכתחילה אין צורך להשמיע קריאת שמע לאזנו, ש

הרי הוא אומר "

והיו הדברים האלה

אשר אנכי מצוך היום על לבבך".

ומשמעותו, ש

אחר כונת הלב הן הן ה"דברים".

והיינו, שרק צריך לכוון לבו ל"דברים" האמורים כאן, אך אינו צריך להשמיעם לאזניו.

ומסיקה הגמרא:

השתא דאתית להכי,

שמצינו דעת רבי מאיר שאין צורך להשמיע לאזניו אפילו לכתחילה, הרי

אפילו תימא רבי יהודה כרביה,

רבי אלעזר בן עזריה,

סבירא ליה,

שלכתחילה צריך להשמיע קריאת שמע לאזנו,

ו

בכל זאת

לא קשיא

מי אמר את הברייתא שצריך לכתחילה להשמיע ברכת המזון לאזניו, כי

הא,

הברייתא שחרש תורם לכתחילה,

רבי מאיר

אמרה.

ו

אילו

הא,

מה שמצינו בברייתא לגבי ברכת המזון, ובמשנה בתרומות לגבי תרומת חרש, שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, נאמר לדעת

רבי יהודה.

תנן התם

[מגילה יט ב]:

"הכל כשרים לקרא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן".

ודנה הגמרא:

מאן תנא

שאמר את דין

חרש

יחד עם שוטה, ומשמע שב

דיעבד נמי לא

מוציא אחרים ידי חובתן? -

אמר רב מתנה

: כדעת

רבי יוסי היא.

דתנן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר לא יצא.

וכיון שאינו יכול לצאת ידי חובת קריאת מגילה אפילו בדיעבד, הרי הוא פטור מקריאתה, ולפיכך אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן, כי אינו מחוייב כמותם [אך לרבי יהודה, שיוצא בקריאתו בדיעבד, יכול להוציא גם אחרים בדיעבד].

ותמהה הגמרא:

וממאי,

מנין שהמשנה במגילה כדעתו

דרבי יוסי היא, ו

ביאורה שאף

בדיעבד נמי לא

מוציא את האחרים ידי חובתן?