Bechorot 48a — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

מי שלא בכרה אשתו

עדיין,

וילדה שני זכרים

תאומים ואין ידוע איזה הבכור, הרי האב

נותן חמש סלעים לכהן

, שהרי ודאי נולד לו בכור.

ואם

מת אחד מהן בתוך שלשים יום

שעדיין לא הגיע זמן החיוב:

הרי

האב פטור

, כי הרי ספק הוא אם החי הוא בכור או לא, ומספק אינו נותן, שהכהן מוציא מחבירו הוא, ועליו הראיה.

ואם

מת האב

של התאומים,

והבנים

שאין ידוע איזה מהם הוא הבכור -

קיימים

, כך הוא דינם לענין פדיון:

רבי מאיר אומר

:

אם נתנו

פדיון לכהן

עד שלא חלקו

את נכסי האב -

נתנו

, ואין יכולים להוציא מהכהן,

ואם לאו

, שחלקו תחילה את הנכסים, הרי אלו

פטורין

, ויתבאר טעמו בגמרא.

רבי יהודה אומר: נתחייבו נכסים

לכהן כבעל חוב, וחייבים לפרוע בין שניהם, ויתבאר טעמו בגמרא.

ואם ילדה תאומים

זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום

ואפילו מן הבנים, שהרי אין ידוע אם יש כאן בכור זכר כלל, והכהן מוציא מחבירו הוא, ועליו הראיה.

גמרא:

שנינו במשנה: מת האב והבנים קיימים, רבי מאיר אומר, אם נתנו עד שלא חלקו - נתנו, ואם לאו פטורין. רבי יהודה אומר, נתחייבו נכסים:

ומקשינן:

דמית האב אימת

[מתי מת האב]!? שהרי:

אילימא

בכגון

דמית

האב

לאחר שלשים יום

שכבר חל עליו חיוב הפדיון, הלוא תיקשי:

וכי

בהא אמר רבי מאיר כי חלקו

-

פטורין, והא אשתעבד נכסיה

של האב - בחייו - לפדיון!?

אלא

תאמר שמשנתנו עוסקת בכגון

דמית

האב

בתוך שלשים יום

שעדיין לא נשתעבדו נכסיו כיון שעדיין לא חל החיוב. הרי אף זה קשה, כי:

מאי שנא כי חלקו

שהם פטורים לפי רבי מאיר, ומשום

דאזיל לגבי האי ומדחי ליה, דאזיל

נמי

לגבי האי ומדחי ליה

[כל אחד מהבנים דוחהו לאמר: אני איני בכור] -

כי לא חלקו נמי

ושותפים הם בירושת האב,

ליזיל לגבי האי ולידחייה, וליזיל לגבי האי ולידחייה

[ידחהו כל אחד לאמר: אני איני בכור, ומחלקי לא תיטול]!?

אמר

תירץ

רבי ירמיה

:

משנתנו עוסקת בכגון שמת האב בתוך שלשים יום ולא נשתעבדו הנכסים ביד האב, ודקשיא לך: ידחהו כל אחד ואחד, אימא לך:

זאת אומרת

, ממשנתנו יש ללמוד:

שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת, ולקחו שדה בשותפות

, הרי

בעל חוב

שיש בידו שטר על שם אחד מן השותפין ואין ידוע מי הלוה -

גובה אותה מהם

-

ומשום

דאמר ליה

המלוה לכל אחד מהם, ממה נפשך יכול אני ליטול בשדה זו, כי:

אי בדידך מסיקנא, מנתא דידך קא שקילנא

[אם בך אני נושה הריני נוטל את חלקך בשדה],

ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך

קא שקילנא

[ואם בחבירך אני נושה, הרי את חלקו אני נוטל] -

ואף במשנתנו, כיון שודאי יש לו לכהן חוב חמש סלעים על אחד מהבנים, והם - עד שלא חלקו - הרי שותפים הם במה שירשו מאביהם, לכן יכול הכהן ליטול ממה נפשך.

אמר

תמה

רבא

על יסודו של רבי ירמיה:

מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה

[נכסיו של אדם הם הערבים לפרעון חובותיו] ומטעם זה גובים מהנכסים. והרי:

מי איכא מידי

[היתכן כדבר הזה],

דלדידיה

[לבעל החוב עצמו]

לא מצי תבע ליה

משום שהוא דוחהו לאמר: איני חייב,

ו

אילו

לערב מצי תבע ליה!?

והתנן

:

"

המלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב

"

וקיימא לן

לפרש את המשנה:

דלא יתבע מן הערב תחילה

עד שיתבע תחילה את המלוה. ובכלל זה, שאם אינו יכול לתבוע את הלווה אף את הערב לא יתבע!?

אלא אמר רבא: לעולם

עוסקת משנתנו בכגון

שמת

האב

לאחר שלשים יום

. כי אם מת האב קודם שלשים, אין הכהן יכול לגבות כלום וכסברתו של רבא. ודקשיא לך: והרי נתחייב האב ונשתעבדו נכסיו. אימא לך:

ואי דאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל

[אילו היתה עוסקת משנתנו בכגון שיש בנכסים - שהותיר האב ונשתעבדו - כדי שתי פעמים משיעור החוב, אכן אין ספק שהיה הכהן נוטל מן הנכסים שנשתעבדו ביד האב] ואפילו לאחר שחלקו, וכפי שיתבאר שממחצית הירושה אכן אין ספק שיכול הכהן ליטול -

ו

אולם

הכא

במשנתנו

במאי עסקינן

:

ב

כגון דליכא

בנכסים שהוריש האב

אלא

כדי

חמש סלעים

בלבד. שבאופן זה אף שכדי מחצית מחמשת הסלעים היה לו ליטול, מכל מקום סובר רבי מאיר שלאחר חלוקה אינו נוטל כלום. והטעם בכל זה הוא:

כי מלוה על פה [היינו כל חוב שאינו כתוב בשטר] אין בעל החוב יכול לגבותו אלא מיורש, אבל אינו יכול לגבותו מלקוחות, וכאשר יתבאר -

וממילא דבשני יורשים שחלקו אינו יכול לגבות אלא חצי,

ו

משום

דכולי עלמא

[רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו במשנתנו]

אית להו דרב אסי, דאמר רב אסי: האחין שחלקו

את ירושת אביהם, הרי שביחס ל

מחצה

מן הירושה הרי הם חשובים

יורשין, ו

אילו ביחס ל

מחצה

הנותרת הרי הם חשובים כ

לקוחות

. נמצא, שאין הם חייבים לתת מנכסיהם למלוה על פה, אלא מן המחצה שהם חשובים עליו כיורשים -

וחוב של פדיון הבן הרי הוא כמלוה על פה,

ו

משום

דכולי עלמא

[רבי מאיר ורבי יהודה] אית להו

מלוה הכתובה בתורה

כפדיון הבן