Bechorot 16a — Talmud auf Deutsch

"

כללו של דבר

"

דסיפא

לאתויי חלבו

[החלב שנחלב ממנו] שהוא אסור.

אמר מר

בברייתא:

אין נפדין

הולדות שנתעברה מהם קודם פדיון ונולדו לאחר פדיון -

תמימין, ואין מתפיסן לכל זבח שירצה

: מדייקת הגמרא מן הברייתא, שאם מתפיס הוא את הולדות במעי אמן לאותו זבח, ואחר כך הוממו ופדה אותם, הרי הולדות מותרים. שהרי משמע:

"

תמימים

"

הוא דלא מיפרקי

[תמימים אין פודים אותם],

הא בעלי מומין מיפרקי

. "

לכל זבח שירצה

"

הוא דאין מתפיסן

כדי שייפדו,

הא לאותו זבח מתפיסן

-

ו

היכי משכחת לה

[כיצד יתיישבו הדברים],

דמתפיסן

בעודן במעי אמן

לאותו זבח ונפדין

לכשיוולדו

במומן

-

כלומר, הרי ולדות אלו אינם בני פדיון כלל, ואם כן, הרי לאו דוקא תמימים אינם נפדים אלא אף במומן אינם נפדים. ועוד קשה, הא דקתני "ואין מתפיסן לכל זבח שירצה", דמשמע: אין הולדות נפדין תמימים כשיתפיסן לכל זבח שירצה, ומשמע, שאם יתפיסן לאותו זבח ייפדו אפילו תמימין, וגם זה לא יתכן -

ובהכרח לפרש דהכי קאמר: ואין נפדין תמימין, אבל אם הוממו פודה אותם, וכיצד פודה אותם כשהוממו, בכגון שהתפיסם במעי אמן לשם זבח, ולא כשהתפיסם לכל זבח שירצה, אלא כשהתפיסם לשם אותו זבח, ואז יכול לפדותן כשהוממו לאחר שיוולדו, וכמבואר לעיל משמיה דרבי חנינא. ואם כן:

נימא תיהוי תיובתא דרב הונא

דלעיל, שאינו סובר כרבי חנינא אלא שכונסן לכיפה והן מתין מאליהן!?

אמר לך רב הונא

:

הוא הדין דאפילו בעלי מומין אין נפדין, ואיידי דתנא

ב

רישא: נפדין תמימין, תנא נמי סיפא: אין נפדין תמימין

, ולכעולם אפילו בעלי מומין אינם נפדין.

ואיידי דתנא רישא

"

לכל זבח שירצה

",

תנא נמי סיפא

"

לכל זבח שירצה

", ולעולם אפילו לאותו זבח אין מועיל להתפיסן, כדי שייפדו.

שנינו בברייתא - בהמשכה של הברייתא המובאת לעיל - אבל קדם הקדישן את מומן...

והשוחטן בחוץ פטור

, ומשום, שכל קרבן שאינו מתקבל בפנים אין מתחייבים עליו כששוחטו בחוץ, והיות וקרבן זה בעל מום הוא, אין חייבים על שחיטתו בחוץ:

רב הונא מתני

בברייתא [היה שונה בברייתא] "והשוחטן בחוץ - קודם שנפדו -

חייב

" וכמו ששנינו במשנתנו,

ו

אף שסתם בעל מום אין חייבים עליו,

מוקים לה

רב הונא במום שיש לה

בדוקין שבעין

,

ואליבא דרבי עקיבא, דאמר

על בעלי מום בדוקין שבעין "

אם עלו

על המזבח

לא ירדו

", וכיון שלא ירדו "מתקבל בפנים" הוא, וחייבים על שחיטתו בחוץ.

שנינו בברייתא: אבל קדם הקדישן את מומן...

בין לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה

:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ותמורתו

ש

לאחר פדיונו

-

מתה

.

שואלת הגמרא:

מאי טעמא?

ומפרשת הגמרא: כי

היכי ליעביד

[מה יכול לעשות בתמורה]!?

ליקרביה

, הרי אי אפשר כי

מכח קדושה דחויה קאתיא

שהבהמה עצמה אינה קריבה על המזבח שכבר נפדית -

שמא תאמר:

ליפרקה

[יפדנה ותותר התמורה]

לא אלימא למיתפס פדיונה

, אין כח בקדושה שנתפסה על התמורה לתפוס את מעות הפדיון.

הילכך מתה

.

מתקיף לה רב עמרם

:

מאחר שאי אפשר להקריב את התמורה,

ותיתאכיל במומה

[לכשתומם]

לבעלים

, כי

מה בין זו לתמורת בכור ומעשר

שאינה קריבה, כדילפינן מקרא -

דתנן

במסכת תמורה:

תמורת בכור ומעשר, הן וולדן וולד ולדן עד סוף על העולם, הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים

. כלומר, דינם כבכור ומעשר שאם הוממו נאכלים במומם לבעלים, ואף התמורה לכשתומם הרי היא נאכלת לבעלים. ואף אנו נאמר בתמורת פסולי המוקדשין שנפדו, שהיות ואינה קריבה על גבי המזבח תיאכל לבעלים לכשתומם!?

אמר ליה אביי: זה

תמורת בכור ומעשר -

שם אמו עליו, וזה

תמורת פסולי המוקדשין שנפדו -

שם אמו עליו

.

זה שם אמו עליו

, "

תמורת בכור ומעשר

"

מיקריא

, ולכן

מה בכור ומעשר במומן מיתאכלן לבעלים

ואינם צריכים פדיון,

אף תמורתן מיתאכלא

במומה לבעלים.

וזה שם אמו עליו

, "

תמורת קדשים

"

מיקריא, מה קדשים לא מיתאכלי אלא בפדיון, אף תמורתן נמי לא מיתאכלי אלא בפדיון, והא לא אלימא למיתפס פדיונה

[והרי אין בכחה לתפוס את הפדיון].

תניא כוותיה דרב נחמן

:

מנין לתמורת פסולי המוקדשין

שהתפיסה בהם לאחר שהוממו -

שמתה, תלמוד לומר

[ויקרא יא ד]: "אך את זה לא תאכלו

ממעלי הגרה

וממפריסי הפרסה...

טמא הוא לכם

", ודרשינן: יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור הוא באכילה, ואיזו זו: תמורת פסולי המוקדשין.

ומקשינן: והרי

האי

קרא

מיבעי ליה לחמש חטאות

המפורטות בתמורה כא ב - שהן

מתות!?

ומשנינן:

ההוא מ

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה ומ

מפריסי הפרסה

...

טמא

הוא לכם"

נפקא

.

תניא נמי הכי: מנין לחמש חטאות מתות, תלמוד לומר

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה ו

ממפריסי הפרסה

...

טמא

הוא לכם".

ומקשינן: והרי

חמש חטאות מתות, הילכתא גמירי לה

[הלכה למשה מסיני היא] ולא מן המקראות הן נדרשות!?

אלא כי אתא קרא

ד"מפריסי הפרסה"

לתמורת אשם

שהיא רועה עד שיפול בה מום ויפדנה.

ואכתי מקשינן: והרי

תמורת אשם נמי הילכתא היא

"

כל שבחטאת מתה

-

באשם רועה

", ותמורת חטאת מחמש חטאות המתות היא!?

אלא לעולם

קרא ד"מפריסי הפרסה" ל

חמש חטאות מתות

, ודקשיא לך: למה לי קרא והרי הלכה למשה מסיני היא, אימא לך:

ואצטריך קרא ואצטריך הילכתא!

דאי מקרא

לבד,

הוה אמינא לרעייה

הן הולכות,

קא משמע לן הילכתא

ד

למיתה

הן הולכות.

ואי מהילכתא

לבד,

הוה אמינא: היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות

[אם קרה ואכל מחמש חטאות המתות]

איסורא

לבד הוא ד

איכא

, אבל

לאו ליכא

-

קא משמע לן

קרא ד"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה"

דאיכא לאו

על אכילתן.

ואיבעית אימא

:

לעולם לא איצטריך קרא לחמש חטאות המתות, כי הלכתא נינהו, אלא לכך אמרה תורה "וממפריסי הפרסה", כדי

לאקושי דבר הבא ממעלי גרה דהיינו,

תמורת פסולי המוקדשין שנפדו [כמבואר לעיל],

לדבר הבא ממפריסי הפרסה

והיינו חמש חטאות, כדי ללמד:

מה להלן

[חמש חטאות]

במיתה, אף כאן במיתה

ולא ברעייה עד שיפול בה מום.

מתניתין:

המקבל צאן ברזל מן הגוי

, שמסר גוי צאן לישראל, וסיכמו ביניהם שכעבור זמן יתן לו הישראל את ערך הצאן כפי שהוא עכשיו בין מת הצאן בין הוזל, [ולכן הוא נקרא "צאן ברזל" כי ערכו מובטח וחזק כברזל], ואותן ולדות שיהיו להם עד אותו זמן יחלקו ביניהם.