Bechorot 12b — Talmud auf Deutsch

אפילו

לרבי שמעון

המתיר פטר חמור בהנאה, ואין שייך לדון בפדיונו משום איסור חל על איסור -

נמי

אין פודין בפסולי המוקדשין, ומשום ד

צבי ואיל כתיב בהו

.

איבעיא להו: מהו לפדות

פטר חמור

בבהמת שביעית

, כלומר, בבהמה שניקחה בפירות שביעית, שאף היא נתפסת בקדושת שביעית.

ומפרשת הגמרא את הספק:

פטר חמור

ודאי

[שאין ספק בחיוב פדיונו]

לא תיבעי לך

שאין פודין אותו בבהמת שביעית, שהרי "והיתה שבת הארץ לכם

לאכלה

"

אמר רחמנא

[ויקרא כה ו],

ולא

נועדו פירות שביעית

לסחורה

, וזה שפודה פטר חמור וצריך ליתנו לכהן, הרי נמצא שקונה בהם חמור שאינו ראוי לאכילה.

כי תיבעי לך

, האיבעיא אינה אלא כשפודה בה פטר חמור

ספק

, כגון שילדה אמו זכר ונקיבה, ואין ידוע מי קודם, ואשר נתבאר במשנתנו, שמפריש טלה כדי להפקיע את איסורו, והרי הוא לעצמו.

מוסיפה הגמרא לפרש:

ואליבא דרבי שמעון

הסובר פטר חמור מותר בהנאה

לא תיבעי לך, ד

הרי

לית ליה

כלל חיוב פדיון ב

ספק

, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל ט ב.

כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה

, המחייב פדיון מספק להפקיע את האיסור, בזה הוא דתיבעי לך:

מאי

הוא הדין אם יכול לפדותו בה או לא? וצדדי הספק הם:

האם נאמר:

כיון דמפריש טלה ו

אינו נותנו לכהן אלא

הוא לעצמו

, אם כן "

לאכלה

"

קרינא ביה

.

או דילמא: כיון דכמה דלא מפקע איסוריה לא מישתרי

[היות וזקוק הוא לפדיון כדי להפקיע את האיסור],

כסחורה דמי

ואסור.

תא שמע: דאמר רב חסדא

:

בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי, אבל פודין בה את הספק

.

ואמר

עוד

רב חסדא

:

בהמת שביעית

טהורה

פטורה מן הבכורה, וחייבת במתנות

זרוע לחיים וקיבה לכהן כשאר בהמות.

ומפרשינן:

פטורה מן הבכורה

משום ש"

לאכלה

"

אמר רחמנא

בפירות שביעית

ולא לשריפה

, והרי אימורי הבכור נשרפים על גבי המזבח.

וחייבת במתנות

משום

ד

"

לאכלה

"

קרינא בה

, שהמתנות ניתנים לכהן לאכילה.

מיתיבי

ממה ששנינו במסכת שביעית ט ט:

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה

חלתה, חייב מיתה

ככל אוכל מעיסה שלא הורמה חלתה.

ואמאי

חייבת עיסת שביעית בחלה, והרי נאמר:

כיון דאילו מטמיא

[אם תיטמא החלה]

בת שריפה היא

, אם כן "

לאכלה

"

אמר רחמנא ולא לשריפה

, ותיפטר עיסת השביעית מן החלה!?

ומשנינן:

שאני הכא

גבי חלה

דכתיב

בה [במדבר טו כא]: "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה

לדורותיכם

", ולמדנו שאף עיסת השביעית חייבת בחלה.

תניא נמי הכי

:

מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה, שנאמר

"

לדורותיכם

".

ומקשינן:

ולגמר מינה

[נלמד בכורה בשביעית מחלה בשביעית] לחייב בבכורה כשם שהיא חייבת בחלה!?

ומשנינן:

התם

גבי חלה

עיקר

החלה

לאכילה

עומד, ורק אם תיטמא עומדת היא לשריפה, ולכן אין זו סיבה שלא לחייב את העיסה מעיקרה בחלה, אבל

הכא

גבי בכורה הרי

עיקר

הבכור

לשריפה

הוא עומד, ולכן פטורה בהמת שביעית בעיקרה מן הבכורה.

שנינו במשנה:

נתנו לכהן

, אין הכהן רשאי לקיימו, עד שיפריש שה תחתיו:

תנינא

במשנתנו

להא דתנו רבנן

:

ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן

"

תנהו לי, ואני אפדהו

",

הרי זה לא יתנו לו, אלא אם כן פדאו

הכהן

בפניו

של ישראל, ומשום שחשודים הכהנים להשתמש בהם בלי פדיון, והרי עד שלא נפדה פטר החמור אסור הוא בהנאה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

זאת אומרת

, ממה ששנינו במשנתנו ובברייתא יש ללמוד, ש

נחשדו הכהנים על פטרי חמורים

לעבוד בהם בלי פדיון. ומקשינן: והרי

פשיטא

שנשמע כן ממשנתנו ומן הברייתא; ומה בא רב נחמן ללמדנו!?

ומשנינן:

מהו דתימא: הני מילי

שאין ליתן לו את פטר החמור, אלא

היכא דמוחזק לן דמיקרי

, כלומר, מוחזק לנו הכהן שהוא נקרא חשוד, כי ראינוהו שנחשד בדבר -

אבל בסתמא, לא

-

ו

קא משמע לן

רב נחמן

דמורי בה

כל כהן

היתירא

, [מורה הוא היתר להשתמש בו בלי פדיון, כי סבור הוא למה אפדנו, והרי הפדיון יהא שלי שכהן אני], ולכן כל כהן אסור לתת לו פטר חמור.

מתניתין:

המפריש פדיון פטר חמור, ו

קודם שנתנו לכהן

מת

שה הפדיון:

רבי אליעזר אומר

:

הרי הישראל

חייב באחריותו

לפדותו בשה אחר כדי שיתננו ליד כהן, כי דין פדיון פטר חמור

כחמש סלעים של בן

בכור, שנתבאר במשנה לקמן [נא א]: המפריש פדיון בנו ואבד, חייב באחריותו, ויליף לה שם ממקרא.

וחכמים אומרים: אין חייב באחריותו

, כי דין פדיון פטר חמור

כ

דין

פדיון מעשר שני

, וכשם שבמעשר שני, אינו חייב באחריותו אם נאבדו לאחר הפרשה וקודם שהעלה את הפדיון לירושלים כמצותו, כך גם בפדיון פטר חמור, אם מת הפדיון קודם שבא ליד כהן כמצותו, אינו חייב באחריותו.

העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת

קודם שבא ליד כהן,

שאין כאן

לכהן כלום

, כלומר, אין הישראל חייב לפדותו עוד כדי ליתן לכהן, וכדעת חכמים שאינו חייב באחריותו.

מת פטר

ה

חמור

עצמו אחר הפדיון וקודם שנתן את הפדיון לכהן:

רבי אליעזר אומר: יקבר

פטר החמור, כי הואיל ולרבי אליעזר הרי הוא חייב באחריות הטלה, הרי זה כאילו לא הפרישו ולא נפקע איסור הנאת פטר החמור

; ו

הישראל

מותר בהנאתו של טלה

, כלומר, מותר הוא להשתמש בטלה, שהרי זה כמי שלא הפרישו.

וחכמים אומרים

: פטר החמור

אין צריך להקבר

, כי משעת הפרשה זכו בו כהנים, וכבר נפדה בשה, ונפקע איסורו

; ו

ה

טלה

ינתן

לכהן

, שכבר זכו בו שבט הכהנים משעת פדיון.

גמרא:

שנינו במשנה: המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן:

אמר

פירש

רב יוסף: מאי טעמא דרבי אליעזר?

משום

דכתיב

"

אך פדה תפדה

את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", הקיש הכתוב פדיון בכור בהמה טמאה לפדיון בכור אדם, כדי ללמד:

מה בכור אדם חייב באחריותו

אף לאחר שהפריש חמש סלעים לפדיונו,

אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו

, אף לאחר שהפריש שה לפדיונו.

אמר

הקשה

ליה אביי

:

כיון שאתה מקישם, נאמר:

אי מה בכור אדם מותר בהנאה

קודם פדייה,

אף בכור בהמה טמאה מותר

בהנאה קודם פדייה, והרי רבי יהודה סובר שבכור בהמה טמאה אסור בהנאה קודם פדייה!?

וכי תימא הכי נמי

, דרבי אליעזר לא סבר כרבי יהודה, אלא כרבי שמעון המתיר פטר חמור קודם פדיון בהנאה; כך אי אפשר לומר, שהרי:

והתנן

במשנתנו

מת פטר חמור

קודם שבא הפדיון ליד כהן:

רבי אליעזר אומר יקבר

, ו

מאי

"

יקבר

"? וכי

לאו

למימרא

דאסור בהנאה

ולכן יקבר; הרי שקודם הפדיון - דהיינו לרבי אליעזר קודם שבא ליד כהן - פטר החמור אסור בהנאה!? הרי מבואר שאף רבי אליעזר כרבי יהודה סבירא ליה האוסר בהנאה, ואם כן נאסור אף בכור אדם בהנאה מן ההיקש.

ומשנינן: לעולם רבי אליעזר כרבי שמעון סבירא ליה המתיר פטר חמור בהנאה, ומה ששנינו במשנתנו "יקבר",

לא

תפרש שהוא משום איסור ההנאה, אלא

יקבר כבכור אדם

, כי הועיל ההיקש שהקישה תורה בהמה טמאה לבכור אדם, ללמד שפטר חמור - קודם פדיון - טעון קבורה כבכור אדם שהוא טעון קבורה.

ומקשינן עלה: האיך אפשר ללמוד מההיקש לבכור אדם שיהא פטר חמור טעון קבורה!?

אלא

[וכי]

אדם בכור הוא דבעי קבורה

, ואילו אדם

פשוט לא בעי קבורה

, עד שאתה אומר: הקישתו התורה לבכור אדם כדי ללמוד דין קבורה מבכור אדם, והרי דין הקבורה אינו שייך בבכורתו כלל!?

ועוד תניא

בהדיא שרבי אליעזר אוסר פטר חמור בהנאה קודם פדיון, ושוב קשה: למה לא נקישנו לבכור אדם לענין זה.

דתניא:

מודה רבי אליעזר, בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו, שמפריש טלה עליו

כדי להפקיע את איסורו - וכדעת רבי יהודה לעיל ט ב, שצריך פדיון כדי להפקיע את האיסור -

והוא שלו

, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה; הרי מבואר שלרבי אליעזר פטר חמור אסור בהנאה, שאם לא כן, כיון שהוא שלו, אינו צריך להפריש וכמבואר לעיל ט ב.

אלא אמר רבא

: לעולם רבי אליעזר אוסר בהנאה ולכן יקבר, ודקשיא לך: למה לא מקשינן בכור בהמה טמאה לבכור אדם להתירו בהנאה קודם פדיון:

משום ד

אמר קרא

"

אך פדה תפדה

את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", ובא "אך" למעט:

לפדייה הקשתיו, ולא לדבר אחר

כגון להתיר פטר חמור בהנאה.

תנן התם

:

הערכין

נערכים

בשעתן

, כלומר, מי שקיבל על עצמו ערכו של אדם ["ערכו עלי"], הרי תשלום הערך הוא כפי הקצבה שקצבה תורה [ויקרא כז] לנערך בשעת הערך, שאם העריך מי שהיה בן חודש עד חמש שנים בשעת הערך, וקצבתו שקצבה לו תורה היא חמש סלעים, והמתין מלשלם את ערכו אחר שכבר נעשה בן שש וקצבה שקצבה תורה למעריך אותו היא עשרים שקלים, מכל מקום המעריך אינו משלם אלא כפי ערכו של הנערך בשעת הערך.

ופדיון הבן

זמנו הוא

אחר שלשים יום

, שהרי אמרה תורה [במדבר יח טז]: "ופדויו מבן חדש תפדה".

וזמן

פדיון פטר חמור

הוא

לאלתר

משנולד.

ומקשינן:

ו

כי זמן

פדיון פטר חמור

הוא

לאלתר!?

ורמינהי

ממה ששנינו בברייתא:

אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים

, כלומר, אין מעריכין כלל מי שהוא פחות משלשים יום, ואין פודין את הבן קודם שיהיה בן שלשים יום, ואין יכול אדם לקבל עליו נזירות פחות משלשים יום, ואין פודין את פטר החמור קודם הגיעו לשלשים יום -

ומוסיפין

בכל אלו

עד עולם

, כלומר, מעריכין כל אדם בכל גיל שיהא, ופודין את הבן משלשים יום ועד עולם ואף שמאחר זמן הפדיון אינו צריך להוסיף יותר, ויכול אדם לקבל עליו נזירות כמה שירצה, ופודה את פטר חמורו בשה אפילו אם איחר פדיונו הרבה, ואין צריך להוסיף בפדיונו -

הרי למדנו שאין פדיון לפטר חמור קודם שלשים יום, שלא כמבואר בברייתא דלעיל שפדיון פטר חמור הוא לאלתר!?

אמר

תירץ

רב נחמן

:

זו ששנינו בברייתא הראשונה: "ופדיון פטר חמור לאלתר", אין הכוונה שחייב הוא בפדיון מיד, אלא

לומר שאם פדאו

בתוך שלשים יום הרי הוא

פדוי

, אבל עיקר מצות פדייה לא קיים.

ומקשינן על פירוש זה:

מכלל

, אם כן נלמד מכאן

דבנו אם פדאו

בתוך שלשים

אינו פדוי

, שהרי שנינו: פדיון הבן אחר שלשים ופדיון פטר חמור לאלתר, והיות ולאלתר דפטר חמור היינו שפדיונו פדוי בדיעבד לאלתר, ממילא משמע שבפדיון הבן אינו פדוי אפילו בדיעבד עד אחר שלשים יום -

והאיתמר

לקמן מט א:

הפודה את בנו בתוך שלשים יום, רב אמר: בנו פדוי

[ונחלק בזה על שמואל שאמר: אין בנו פדוי], ואם כדבריך, תיקשי לרב האומר בנו פדוי!?

ומשנינן:

לאו איתמר עלה

, האם לא למדנו בענין אותה מחלוקת דרב ושמואל:

אמר רבא: דכולי עלמא

בין לרב ובין לשמואל - אם אמר אבי הבכור "

מעכשיו

יחול הפדיון"

אין בנו פדוי

, ולא נחלקו אלא כשאמר "לאחר שלשים יום יחול הפדיון", ונתעכלו המעות ואינם בעין ברשות כהן כשהגיע זמן הפדיון -

ואם כן לא קשה על רב מהברייתא שמבואר בה דאין בנו פדוי לאלתר אפילו בדיעבד, שאף רב מודה בזה.