Beitzah 8b — Talmud auf Deutsch

ומקשינן: אמנם את דברי המשנה שאין שוחטין כוי אפשר להסביר שמדובר כשאין אפשרות לכסות, ומחדש התנא שאין לדחות את ספק מצות כיסוי הדם מפני שמחת יום טוב.

אך עדיין יקשה על סוף דברי התנא:

והא מדקתני סיפא "ואם שחטו

-

אין מכסין את דמו", מכלל

מוכח מכך, ש

ב

אופן

דאית ליה

אפשרות לכסות בהיתר

עסקינן

.

כי אם אין לו אפשרות לכסות בהיתר, ואסור לכסות שלא בהיתר, היה התנא צריך להשמיע שאפילו ודאי חיה אין מכסין את דמה באיסור, ונדע שכל שכן כוי, שכיסוי דמו הוא ספק מצוה, אין מכסין את דמו.

ומכך שהעמיד התנא את דבריו בכוי, שהוא ספק, מוכח שמדובר באופן שיש לו אפשרות לכסות בהיתר. ותחזור קושייתנו מדוע באמת לא יכסה בהיתר!?

אלא, אמר רבה

: כך יש לתרץ את דברי המשנה:

אפר כירה

או עפר שנעוץ בו דקר -

מוכן הוא

מערב יום טוב רק

ל

צורך מצות כיסוי דם

ודאי

.

ואין

הוא נעשה

מוכן

על ידי האדם לכיסוי דם

ספק!

ולכן דיבר התנא בכוי ולא בחיה , כי בחיה ודאית מותר לכסות דמה באפר כירה או בעפר מוכן.

ותמהינן: כיון שהאדם מייעד את העפר לכל צרכיו, אם כן,

ל

כיסוי דם

ספק

-

מאי טעמא לא

מועלת הכנסת האפר או העפר?

שמא תאמר שאין זה משום איסור מוקצה אלא משום

דקא עביד גומא

בלקיחתו לכיסוי הדם! אי אפשר לומר כן.

שהרי גם בלקיחת העפר לכיסוי דם של חיה

ודאי, נמי קא עביד גומא!

אלא

, שמא תאמר שלצורך כיסוי דם ודאי אין איסור בעשיית הגומא,

כדרבי אבא

שאמר לעיל [בעמוד א] שהוא נחשב כמקלקל, ובצירוף הטעם של מצוות כיסוי [או שמחת יום טוב] אין במעשיו אפילו איסור 3א ().

לא תתרץ בכך דבר, כי

הכא נמי

בכוי נתיר לו לעשות גומא

כדרבי אבא

[כי אף אם צריך צירוף של צורך מצוה, גם ספק מצוה חיוב הוא ונחשב צורך].

אלא

שמא תאמר שדם

ספק מאי טעמא

לא יכסה באפר או אפר מוכן,

דלמא עביד כתישה

, שמא יהיו בו רגבים ויכתשם ,

גם זה אינו תירוץ, שאם כן שוב יקשה:

ודאי נמי נגזור

שלא יכסה

משום כתישה!?

ומתרצינן:

ודאי

שאני, ולא גזרו בו, כי על פי רוב אין צורך בכתישת רגבים, וגם אם יארע שיהיו שם רגבים, אין לאסור את הכיסוי, כיון ד

כי קא עביד כתישה

לא יעבור בכך על איסור תורה, כי

אתי

מצות

עשה

של כיסוי הדם

ודחי את לא תעשה

של טחינת רגבים ביום טוב .

אבל ספק מצות כיסוי הדם אינו דוחה את איסור טחינת הרגבים.

ולכן גזרו שלא לכסות אפילו בעפר תיחוח, שמא יבוא לכתוש רגבים.

ודחינן:

אימר דאמרינן "אתי עשה ודחי לא תעשה

", כגון מצות

מילה ב

מקום שיש נגע

צרעת

, שדוחה מצות המילה את האיסור לקצוץ את נגע הצרעת.

אי נמי סדין

, בגד של פשתן, שמותר ללובשו

בציצית

של צמר, שביחד הם כלאים, ודוחה מצות ציצית את איסור הכלאיים.

משום

דבעידנא

בזמן

דקא מעקר

שעוקר את איסור ה

לאו

-

קא מוקים לעשה

, שמקיים אז האדם את מצות העשה.

אבל

הכא

, בכתישת הרגבים, הרי

בעידנא דקא מעקר לאו

, בזמן שהוא עוקר את הלאו בעת כתישת הרגבים -

לא מוקים עשה!

אינו מקיים את מצות כיסוי הדם, אלא רק לאחר מכן, ואין כאן את הכלל שעשה דוחה לא תעשה.

ואם כן, חוזרת הקושיא שגם בשחיטת חיה ודאית אין להתיר שחיטתה, שמא יבוא לידי איסור כתישה, לפני שיקיים מצות כיסוי הדם!

ומתרצינן:

הא

-

לא קשיא!

שאפשר להעמיד את דברי המשנה שמותר לשחוט רק בסייג,

דבהדי דכתיש

, שמיד בזמן הכתישה -

קא מכסי

, הרי הוא מכסה את הדם, שאז אתי עשה ודחי לא תעשה .

ומקשינן:

סוף סוף, יום טוב

הוא גם איסור

עשה

[שנאמר בו "שבתון"]

ו

גם איסור

לא

תעשה הוא. ואין עשה דוחה את לא תעשה

ועשה!?

ואם כן אסור לכתוש עפר גם לצורך מצות כיסוי הדם ודאית, ולמה חששו לכתישה רק בכוי, ולא בודאי חיה?

לכן מבארת הגמרא, שבאמת לא חששו חכמים לכתישת רגבים,

אלא

כך

אמר

רבא: שחששו בכוי משום איסור מוקצה, כי המכין

אפר כירה

-

דעתו

של המכין היא רק

ל

כיסוי חיה

ודאי, ואין דעתו לספק

חיה כגון כוי, ונמצא שאין האפר "מוכן" לכיסוי כוי .

וכמוהו סובר רב יהודה, שאם הכין אדם עפר, הוא מכינו לשימוש ודאי, ואינו מכינו לשימוש של ספק כמו כיסוי דם כוי, ולא קשה עליו מהמשנה.

ואזדא

והולך

רבא

בהוראה זו

לטעמיה

:

דאמר רבא: הכניס עפר

הביתה מערב יום טוב כדי

לכסות בו צואה

של תינוק, אם יארע שיטיל רעי ביום טוב בבית -

מותר לכסות בו דם צפור

שחשב עליה מערב יום טוב לשוחטה, היות והזמנת העפר לכיסוי צואת התינוק היא הזמנה על צד של ספק, וכל שכן שתועיל הזמנתו למחשבת ודאי שלו בשחיטת הציפור.

אבל אם הכניס עפר מערב יום טוב עבור כיסוי

דם צפור

שיש לו לשוחטה ביום טוב -

אסור לכסות בו צואה

שיטילה הקטן ביום טוב, לפי שאין הכנסת העפר נחשבת הכנה גם לענין הטלת צואה במקום שיהיה מאוס עליו, היות שספק אם יטיל רעי במקום כזה. וכשדעתו של האדם על הודאי אין דעתו על הספק.

נהרבלאי אמרי: אפילו הכניס עפר לכסות

בו דם צפור

-

מותר לכסות בו צואה

, כיון שקרוב לודאי שהתינוק יטנף ביו"ט, מועילה הזמנתו גם לצורך זה .

ומביאה עתה הגמרא מחלוקת נוספת בהכנת העפר לכיסוי:

אמרי במערבא

בארץ ישראל:

פליגי בה

, בענין שיבואר להלן,

רבי יוסי בר חמא ורבי זירא

.

ואמרי לה

, ויש האומרים: פליגי בה

רבא בריה דרב יוסף בר חמא ורבי זירא.

חד אמר: כוי הרי הוא כצואה,

והמכניס עפר לצורך כיסוי צואה, שהיא ספק שיארע, מוכן העפר גם לכיסוי דם ספק של כוי.

וחד אמר

: ספיקו של

כוי אינו כצואה

, שהיא קרוב לודאי שיצטרך לכסותה בעפר. ולכן אסור לכסות בעפר שהכין לצואה.

תסתיים

תוכיח

דרבא הוא דאמר

שצואה היא ספק, ולכן גם אמר ש

"כוי הרי הוא כצואה

":

דאמר רבא: הכניס עפר לכסות בו צואה

-

מותר לכסות בו דם צפור

. אבל אם הכניס עפר לכסות

דם צפור

-

אסור לכסות בו צואה

לפי שהיא ספק. ואין מוכן לודאי מוכן לספק 9א ().

ומסקינן:

תסתיים!

רמי בריה דרב ייבא אמר

כוי היינו

טעמא דלא מכסינן

דמו ביום טוב -

גזירה משום התרת חלבו.

שמא מתוך שיראו שמכסים את דמו יבואו לטעות, שהוא חיה ודאית, ויתירו את אכילת חלבו, היות וחלב חיה מותר באכילה. ולפיכך אסרו חכמים לכסות דמו, שלא יבואו לידי איסור כרת באכילת חלב .

ותמהינן:

אי הכי,

למה גזרו רק ביום טוב, והרי

אפילו ב

יום

חול נמי

ראוי לגזור שלא נכסה דמו, כדי שלא יבואו להתיר חלבו!

ומשנינן:

בחול, אמרי

האנשים הרואים את כיסוי הדם של הכוי, שאין הוא עושה זאת לצורך מצות כיסוי הדם, אלא הוא שופך עליו עפר היות ו

לנקר

לנקות את

חצרו

מליכלוך הדם

הוא צריך

, ולא ילמדו מהכיסוי שדין הכוי כחיה ודאית.

אך ביום טוב אין אדם מנקה חצירו, ויתלו זאת במצות כיסוי הדם, ויבואו להתיר את חלבו.

ודחינן תירוץ זה, שהרי אם כן,

שחט

ביום חול

באשפה

, שאם מכסה שם את הדם לא יאמרו האנשים שעושה זאת לצורך ניקוי חצירו -

מאי איכא למימר

, מדוע לא גזרו שלא יכסנו שם מהחשש שיבואו להתיר חלבו?

וכמו כן, אם

בא

השוחט עצמו

לימלך

אם לכסות את דם הכוי ביום חול, ואם יורו לו שיכסנו יש לחוש שהוא יבוא לטעות ולהתיר את חלבו -

מאי איכא למימר?

מדוע שלא נורה לו שאין לו לכסות, מחמת הגזירה שמא יבוא להתיר את חלבו!?

אלא

, כך הוא החילוק:

בחול

, לא אסרו חכמים לכסות דם הכוי, כי לא יבואו לטעות שכוי הוא חיה ודאית, כי יאמרו אנשים ש

אי נמי מספקא

לחכמים אם דם הכוי טעון כיסוי, בכל זאת

אמרי ליה רבנן

לשוחט:

זיל, טרח וכסי.

אבל אם יראו האנשים שמכסים דם כוי

ביום טוב

, הם יבואו לטעות ולהתיר את חלבו. כי סבורים האנשים ש

אי מספקא

לחכמים אם הוא טעון כיסוי -

מי אמרי ליה רבנן זיל טרח

ביום טוב,

וכסי

לדמו מספק? ויבואו לומר שהוא ודאי חיה, ויתירו את חלבו .

תני רבי זירא: לא

דם

כוי בלבד אמרו

שלא יכסנו ביום טוב אפילו לא באפר כירה, כי שמא בהמה הוא וטרח בכיסוי דם שאינו מצוה.

אלא, אפילו שחט

ביום טוב

בהמה חיה ועוף

,, ו

נתערבו דמן זה בזה

, ויש בתוך התערובת דם חיה ודאי הטעון כיסוי -

אסור לכסותו ביום טוב

משום שצריך לטרוח גם בכיסוי דם שאינו חייב בכיסוי, שהרי צריך לכסות את כל התערובת של הדם .

אמר רבי יוסי בר יאסיניאה: לא שנו

שלא יכסה את דם התערובת

אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת,

שאז הוא טורח בדקירות הנוספות לכסות גם את דם הבהמה הפטור מכיסוי .

אבל

אם

יכול לכסותו בדקירה אחת

-

מותר,

לפי שאינו טורח טירחה מיותרת לכיסוי דם הבהמה הפטור מכיסוי .

ותמהינן:

פשיטא

שמותר לכסות בדקירה אחת, שהרי אינו טורח טירחה מיותרת, כי הרי היה צריך לפחות דקירה אחת לצורך כיסוי דם החיה.

ומשנינן:

מהו דתימא, נגזר דקירה אחת

שלא לכסות בה דם תערובת

אטו

בגלל שיבואו לטעות ולהתיר כיסוי ב

שתי דקירות, קא משמע לן

שלא חששו לכך.

אמר רבה: שחט צפור מערב יום טוב

והיה לו לכסות את הדם לפני יום טוב ולא כסהו אז -

אין מכסין אותו ביום טוב

אלא רק במוצאי יום טוב, ואין טורחים בכיסויו אפילו בעפר מוכן .