Beitzah 2a — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

משנתנו עוסקת בשלשה עניני יום טוב, שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, כאשר בית שמאי הם המקילים ובית הלל המחמירים.

ולכן נשנו כאן שלשתם יחד, כיון שברוב המחלוקות שבין בית שמאי לבית הלל, בית הלל הם המקילים ובית שמאי הם המחמירים.

א.

ביצה שנולדה ביום טוב

-

בית שמאי אומרים: תאכל

באותו יום טוב, ולא גזרו בה חכמים כל איסור.

ובית הלל אומרים: לא תאכל

בו ביום, אלא רק למחר.

ונאמרו בגמרא כמה ביאורים שונים במה נחלקו, האם באיסור מוקצה, או באיסור נולד, או בדין הכנה לשבת ויום טוב, או בגזירות אחרות.

ב.

בית שמאי אומרים: שאור

בפסח [שהוא בצק שהוטמן בתוך קמח, ולאחר שהחמיץ בתוך הקמח הוא הופך לבצק קשה, הנקרא "שאור", ובו מחמיצים את העיסה] - שיעור איסורו הוא

בכזית, ו

אילו

חמץ

שיעור איסורו הוא

בככותבת

, שהיא תמרה.

ובית הלל אומרים: זה וזה

, החמץ והשאור, שיעורם הוא

בכזית

.

ג.

השוחט חיה ועוף

[שיש מצוה לכסות דמם]

ביום טוב

, והעפר מוקצה, וגם אסור לעשות מלאכה ביום טוב כדי לקיים מצות כיסוי הדם - מה יעשה?

בית שמאי אומרים: יחפור בדקר, ויכסה

את הדם, וכפי שיבואר טעמם בגמרא.

ובית הלל אומרים: לא ישחוט

ביום טוב חיה ועוף,

אלא אם כן היה לו עפר

תיחוח [רך]

מוכן

לשימוש

מבעוד יום

, שיוכל לכסות בו את הדם.

ומודים

בית הלל לבית שמאי,

שאם

לא הכין עפר, ובכל זאת

שחט

-

שיחפור בדקר, ויכסה

. ובגמרא מבואר דהיינו באופן שהיה הדקר נעוץ בעפר תיחוח מבעוד יום, ואף שאין העפר מוכן לשימוש, לא גזרו כי כבר באה לפניו מצות כיסוי הדם .

משמעותו של הקטע הבא יבואר בגמרא:

שאפר כירה

-

מוכן הוא

, ואינו אסור לא משום מוקצה ולא משום שאינו מוכן.

גמרא:

הגמרא הניחה שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל היא אם הביצה אסורה משום מוקצה.

ושתי סיבות יתכנו בביצה להחשיבה כמוקצה, או מפני שלא היתה עומדת לאכילה מבעוד יום, כי היתה במעי תרנגולת המיועדת לגדל ביצים, ולא לאכילה. או מפני שהביצה עצמה לא היתה בעולם מבעוד יום ואסורה משום נולד.

והוינן בה:

במאי

, באיזה ביצת תרנגולת

עסקינן

, עוסק התנא במשנתנו?

אילימא ב

ביצת

תרנגולת העומדת לאכילה

, שהתרנגולת מיועדת לשחיטה, [אפילו אם מניחה כדי שתשמין בינתיים, כיון שעומדת לאכילה כל זמן שירצה], הרי אין התרנגולת מוקצית ביום טוב.

ואם כן

מאי טעמייהו דבית הלל

האוסרים את הביצה?

והרי הביצה היוצאת מהתרנגולת

"אוכלא דאפרת

",

הוא!

שהרי שינוי המצב שבו נמצאת עתה הביצה מחוץ לגוף התרנגולת אינו אלא כמו "אוכל שנפרד מאוכל", ואין הביצה נחשבת עתה לדבר חדש שנוכל להגדירו כ"נולד".

שהרי הביצה כבר נגמרה במעי אמה מבעוד יום, ואילו רצה האדם, יכול היה לשחוט את התרנגולת ולאוכלה עם הביצה שבתוכה. ונמצא, שאין יציאת הביצה מהתרנגולת מהוה מציאות חדשה עד שיש לאוסרה מדין "נולד".

וכמו כן הביצה אינה מוקצית מכח התרנגולת שהטילה אותה, כי התרנגולת עצמה אינה מוקצית ביום טוב, שהרי עומדת היא לאכילה .

אלא

, בהכרח, שהמדובר הוא

בתרנגולת העומדת לגדל ביצים

, שאינה עומדת לאכילה, והרי היא עצמה מוקצית, מפני שיחדוה לגדל ביצים, ולכן, גם הביצה הנולדת ממנה אסורה, כמותה, באיסור מוקצה.

ואם כן, תיקשי:

מאי טעמייהו דבית שמאי

המתירים אותה באכילה? והרי הביצה

מוקצה היא

, כמו התרנגולת המטילה אותה!

ותמהה הגמרא על המקשן:

ומאי קושיא

יש לך על דברי בית שמאי?

דלמא בית שמאי לית להו "מוקצה

"!

שהרי תרנגולת זו ראויה היא מצד עצמה לאכילה, ואינה מוקצית מצד עצמה אלא רק מצד היעוד שמייעד אותה האדם להטלת ביצים. ושמא סוברים בית שמאי כדעת רבי שמעון, שאין דין מוקצה בדבר הראוי לאכילה ולשימוש מחמת מחשבת האדם גרידא, כי הקצאת האדם אינה מוחלטת, וכיון שלא מועילה הקצאתו, והתרנגולת עצמה מותרת, וראויה לאכילה, למה לא תחשב הביצה כאוכלא דאיפרת, שאין בו איסור מוקצה ונולד.

ומבארת הגמרא שהמקשן הקשה כך משום ד

קא סלקא דעתין

, ש

אפילו מאן דשרי במוקצה

, דהיינו, רבי שמעון, דלית ליה מוקצה בדבר הראוי לאכילה [עיין בהקדמה], והתרנגולת עצמה אינה מוקצית, אך כל זאת רק משום שאינו מקצה דעתו ממנה לגמרי, מה שאין כן כאן,

ב

ביצה, שהיא

"נולד

" [שכזה],

אסר

. וכן לבית שמאי, אף אם שיטתם להתיר מוקצה כרבי שמעון, בכל זאת יקשה עליהם שהביצה תהיה אסורה משום נולד .

והיינו לפי שהביצה שנולדה עתה לא היתה ידועה לו מקודם, ולא היתה דעתו עליה. וכיון שהתרנגולת הזאת אינה עומדת לאכילה, ולא חשב לשחטה ולאכול גם את הביצה שבתוכה. ולפיכך נחשבת הביצה, שלא ידע ממנה, כדבר חדש, ש"נולד" רק עתה, ולא היה מוכן קודם לכן, והרי הוא אסור בגזירת "נולד", ואינו נחשב כ"אוכל שנפרד מאוכל" גרידא .

ולכן הקשה המקשן:

מאי טעמייהו דבית שמאי

המתירים לאכול את הביצה שנולדה ביום טוב.

ומביאה הגמרא דעתם של ארבעה אמוראים בהסבר המחלוקת של בית שמאי ובית הלל:

הדעה הראשונה:

אמר

מתרץ

רב נחמן: לעולם

מדובר במשנתנו

בתרנגולת העומדת לגדל ביצים,

שהיא עצמה מוקצית.

ו

התירוץ לשאלה מדוע התירו בית שמאי את הביצה באכילה: לפי שבית שמאי סוברים כרבי שמעון, ולדעתו אין לאסור את הביצה.

כי רק רבי יהודה

דאית ליה

איסור

מוקצה

אפילו בדבר שמצד עצמו אינו מוקצה, כמו אוכל, אלא שמקצה אותו האדם מדעתו ואוסרו -

אית ליה

נמי איסור מוקצה בדבר שהוא

"נולד

. "

ו

אילו רבי שמעון,

דלית ליה

איסור

מוקצה

בדבר הראוי מצד עצמו, ואין אדם אוסרו אפילו אם מקצה אותו מדעתו -

לית ליה

נמי איסור

"נולד

", בדבר שהיה בעולם, אפילו שלא ידע ממנו, כיון שלא היתה בו הקצאה מוחלטת .

ומבארת הגמרא את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לדעת רב נחמן:

בית שמאי

סוברים

כרבי שמעון

, דלית ליה איסור מוקצה או נולד בדבר שיכול ליעדו לאכילה או לשימוש, ולכן הביצה שנולדה ביום טוב מותרת באכילה.

ובית הלל

סוברים

כרבי יהודה

, דאית ליה מוקצה אפילו בדבר שיכול ליעדו לאכילה או לשימוש ולכן הם אוסרים את הביצה מדין "נולד".

ופרכינן:

ומי

וכי

אמר רב נחמן הכי

, שבית הלל מחמירים במוקצה ובנולד כרבי יהודה?

והתנן

במשנה במסכת שבת [קמג א] איפכא, שבית הלל הם המקילים בכך!

שכך שנינו שם:

בית שמאי אומרים: מגביהין

בשבת

מעל השלחן

בידים את ה

עצמות ו

את ה

קליפין

שאינם ראויים לאכילה, ולא חיישינן בהם לאיסור מוקצה .

ובית הלל אומרים

: אי אפשר להגביהם בידים לפי שהם מוקצים, שאינם ראויים עתה לאכילה או לשימוש כל שהוא.

אלא,

מסלק את הטבלא

, את המשטח שעל השולחן או את המפה,

כולה

, לפי שהטבלא אינה מוקצית כי יש עליה תורת כלי ,

ומנערה

מהעצמות והקליפות.

ואמר

על כך

רב נחמן: אנו, אין לנו

, אין אנו שונים כך את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל.

אלא

אנו שונים אותה בצורה הפוכה, שבית שמאי הם המחמירים ובית הלל המקילים, וכך אנו שונים:

בית שמאי

אוסרים להגביהם ביד משום איסור מוקצה,

כרבי יהודה

.

ובית הלל

מתירים,

כרבי שמעון

, דלית ליה מוקצה.

ואם כן, סותר רב נחמן את עצמו. שכאן הוא העמיד את בית הלל כרבי יהודה, ואילו במסכת שבת הוא העמיד את בית הלל כרבי שמעון.

ומשנינן:

אמר לך רב נחמן

: יש לחלק בדיני מוקצה ונולד בין שבת ליום טוב. כי בעוד שבשבת סוברים בית הלל שיש להקל, כרבי שמעון, ביום טוב הם מחמירים כדעת רבי יהודה .

והמקור לחילוק הזה, הוא ממה שמצינו בשתי "סתם משניות" חילוק בין שבת ויום טוב בענין מוקצה ונולד.

וכיון שההלכה היא כסתם משנה, וגם ההלכה היא כדברי בית הלל, הרי שבהכרח יש לחלק בדברי בית הלל בין שבת ויום טוב, כדי שיתאימו דברי בית הלל עם דברי "סתם משנה" של שתי המשניות, שבהן מצינו חילוק בין שבת ויום טוב. הילכך:

גבי

מוקצה ב

שבת, דסתם לן תנא

בסתם משנה את דעתו

כרבי שמעון

, בהא

דתנן

במסכת שבת [קנו ב]:

א.

מחתכין

בשבת

את הדלועין

התלושים [שאינם מוקצה, אלא שיש טורח בחיתוכם] שיהיו מוכנים

לפני הבהמה

לאכילה, ואין דבר זה נאסר משום טירחה שלא לצורך בשבת .

ב.

ו

כמו כן מחתכין

את הנבלה

שנתנבלה בשבת,

לפני הכלבים

, כדי שיוכלו לאוכלה, ואין אוסרים את הנבילה משום מוקצה ש"אינו מן המוכן", למרות שהבהמה בחייה לא היתה "מוכנה" לאכילת הכלבים מערב שבת, אלא היא היתה מיועדת לאכילת אדם.

ודין זה הוא רק כרבי שמעון, שלדעתו חוסר ה"מוכנות לאכילת כלבים", אינו אוסר את הדבר משום מוקצה. כי רבי שמעון "לית ליה מוקצה" בדבר שמצד עצמו הוא ראוי לאכילת כלבים, ורק מצד מחשבת האדם הוא מיועד לאכילת אדם ולא לאכילת כלבים.

וכיון שהלכה כסתם משנה, לכן

מוקים לה

מעמיד רב נחמן

ל

דברי

בית הלל

במשנה העוסקת בהגבהת עצמות וקליפין, שמדובר לגבי מוקצה בשבת -

כרבי שמעון,

וגורס שבית הלל התירו להגביהן בידים, ובית שמאי אסרו.