Beitzah 10b — Talmud auf Deutsch

אבל

אם לא אמר מערב יום טוב שמייחד את "זה וזה", אלא דעתו לבחרם

ביום טוב

על סמך דבריו ש"מכאן אני נוטל" -

אסור

למשמש בהם על סמך דין "ברירה".

היות

דזימנין דמשתכחי שמנים

, שמא אותם שנטל בידיו ראשונים בהנחה שהם שמנים, ימצאו במשמושו כשהם

כחושים, וכחושים

ימצאו

שמנים, וקמטלטל מידי דלא חזי ליה

ונמצא שטלטל מוקצה במשמושו בכל אלו שלא נצרך להם, ולא היה בדעתו להזמין יונים אלא כמספר הדרוש לו ביום טוב, ולכן צריך לייחד מערב יו"ט יונים מסויימות שבהם ישתמש, ולא יבא למשמש באחרות.

אי נמי

, אפילו אם בית הלל ישתמשו בסברתם שיש ברירה, צריך לומר "זה וזה אני נוטל" כיון שיארע

זימנין דמשתכחי

שימצאו

כלהו כחושים, ו

אז

שביק להו,

כי מרוב אכזבתו שלא מצא כלל שמנים למרות שחשב שיש בשובך כמה שמנים, יעזוב את כולם ולא יקח כלל גוזל לסעודתו,

ואתי לאמנועי

ויבוא להמנע

משמחת יום טוב

. אבל אם יודע כבר מערב יום טוב שאינו יכול ליטול שמנים אלא רק מה שזימן בפיו, אין הוא מתאכזב, ולוקח מן הכחושים, ולכן צריך לבחור מערב יום טוב ב"זה וזה", שמכירם כמות שהם .

מתניתין:

א. אם

ז

י

מן

מערב יום טוב יונים

שחורים

, ולא היו שם יונים נוספות ,

ומצא

ביום טוב שכל היונים הנמצאים שם הם

לבנים,

הרי ברור הדבר שהיונים השחורים המזומנים הלכו להם, ואלו שמצא עתה הם יונים שהגיעו עתה לשובך. ובגמרא יבואר מהו החידוש שיש בדין זה.

או שזימן

לבנים ומצא שחורים

.

או שזימן

שנים ומצא שלשה

, ואינו מכיר את אלו שזימן -

בכל אופנים אלו, כולם

אסורים!

[בשני האופנים הראשונים, הרי הנמצאים בודאי באו ממקום אחר והם מוקצים כי לא הוזמנו, ואילו באופן שזימן שנים, הרי השלישי הוא מוקצה, וכיון שאינו מבחין ביניהם כולם אסורים].

אך אם זימן

שלשה ומצא

רק

שנים

הרי הם

מותרים

, כי מסתבר שאחד מהם הלך ונשארו שנים מהמזומנים, ואין לנו לחשוש שגם השניים המזומנים הלכו כמו שהלך השלישי, ואלו שנמצאים הם חדשים, כי כל עוד לא נולד בהם ספק אנו מניחים שנשארו במקומן.

ב. ואם בשעה שזימנם הם היו

בתוך הקן, ו

עתה כשבא ביום טוב לקחתם, הוא

מצא

יונים הנמצאים על המדף [רש"י יא א] הבולט מן השובך

לפני הקן

, ובתוך הקן לא מצא יונים, כיון שהם לא במקומן יש לו לחשוש שאלו הם יונים אחרים, וכיון שלא הוזמנו הרי הם

אסורין

.

ואם אין שם

בסביבות הקן מערב יום טוב יונים אחרים

אלא הם

-

הרי אלו מותרים

על אף שמצאם על המדף שלפני הקן ולא בתוכו, שהיות ואין שם יונים אחרים בסביבה, יש לנו לתלות ולומר כי יונים אלו יצאו לשאוף אויר על המדף.

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה שאם זימן שחורים ומצא לבנים או זימן לבנים ומצא שחורים הרי הם אסורים.

ותמהינן:

פשיטא

שכך הוא הדין, שהרי צבעם מוכיח שאינן אותם יונים שהזמין ליו"ט.

אמר רבה

: שני האופנים במשנה במקרה אחד אירעו, כי

הכא במאי עסקינן

-

כגון שז

י

מן שחורים

בקן אחד

ו

זימן

לבנים

בקן שני .

והשכים

ביום טוב,

ומצא

את ה

שחורים במקום

הקן של ה

לבנים, ו

את ה

לבנים

הוא מצא

במקום

הקן של ה

שחורים.

מהו דתימא: הני

יונים -

אינהו נינהו

הם היונים שהזמין,

ו

רק

אתהפוכי אתהפוך

ממקומם, מקן לקן.

קא משמע לן

ש

הנך

שהזמין

אזדו

הלכו

לעלמא, והני

-

אחריני נינהו.

והניחה עתה הגמרא, שעל אף שיש לנו להתירם על סמך ההוראה של "הלך אחר הקרוב" - והיה לנו לומר שהיונים השחורים שנמצאים בקן של הלבנים [וכן להיפך] באו מהקן הקרוב הסמוך שהיו בו, ואלו הם היונים המזומנים - בכל זאת, אין מתירים אותן מדין "הלך אחר הקרוב" היות ומנגד יש לנו הוראה של "הלך אחר הרוב".

כי היות ורוב היונים בעולם אינם היונים המזומנות, לכן אנו תולים לומר שאלו יונים שהגיעו מעלמא.

וההוראה ש"הלך אחר הרוב" - גוברת על ההוראה של "הלך אחר הקרוב"!

והוינן בה:

לימא

הדין הזה של משנתינו, שאם מצא את הלבנים במקום השחורים ואת השחורים במקום הלבנים, שהם אסורים,

מסייע ליה ל

דין שאמר

רבי חנינא

.

דאמר רבי חנינא

: אם אירע שהיו לפנינו שתי הוראות, האחת של "הלך אחר ה

רוב

",

ו

השניה של "הלך אחר ה

קרוב

", וישנה סתירה ביניהן -

הלך אחר הרוב!

כי אילולי דבריו הולכין אחר הקרוב, והיה ראוי להתיר את היונים כי תולים שהם מהקן הקרוב, והם מזומנים ליו"ט.

ודחינן: אין מכאן ראיה. כי אף אם ב"רוב וקרוב" הולכין אחר הקרוב, יתכן להעמיד את משנתינו

כדאמר אביי

להלן [יא א] בענין אחר,

בדף

הבולט מן השובך.

הכא נמי

מדובר

בדף.

שעל בליטת הדף מהשובך מגיעים יונים רבים מעלמא, ואין הם נכנסים לקינים שבתוך השובך היות והיונים הנמצאים בקינים מונעים אותם מלהכנס, אך כאשר עוזבים היונים שבקינים את קינם, נכנסים לתוכם במקומם היונים מעלמא הנמצאים על המדף.

ונמצא, שכל היונים, בין המזומנים שהיו בקינים הסמוכים, ובין היונים שבאו מעלמא ונמצאים על המדף, כולם קרובים הם אל הקן. וכיון שאין לנו כל הכרעה מההוראה של "הלך אחר הקרוב", לפי שכולם קרובים בשוה, יש לנו ללכת אחר ההוראה של "הלך אחר הרוב" .

ולכן יש לנו לומר כי בשעה שיצאו היונים השחורים נכנסו אל הקן יונים מעלמא, שהם מן הרוב, ולא היונים הלבנים מהקן השכן, שהם מהמיעוט .

עוד שנינו במשנתנו: זימן

שנים ומצא שלשה

-

אסורין.

ומבארת הגמרא את האיסור:

מה נפשך

,

אי

כל השלשה

אחריני נינהו

ולא המזומנים -

הא אחריני נינהו

.

ואי לא אחריני נינהו

-

הא איכא חד

מעלמא

דמערב בהו

, ומכוחו אסורים שלשתן.

ואין האחד האסור מתבטל ברוב שנים המותרים, משום שהוא "דבר שיש לו מתירים", שהרי אפשר לאוכלו במוצאי יום טוב מבלי להגיע להיתר של ביטול ברוב, ומשום שבעלי חיים חשובים הם, ואינם מתבטלים ברוב, מדרבנן, מחמת חשיבותם. [תוס'] עוד שנינו במשנה: זימן

שלשה ומצא שנים

-

מותרין.

ומבארינן:

מאי טעמא?

היות ומסתבר כי

הני

שנים שנותרו,

אינהו

המזומנים

נינהו

.

וחד מנייהו אזל

הלך

לעלמא

.

והוינן בה:

לימא מתניתין

, האומרת כי השנים שנמצאו במקום השלושה הם אותם השנים שהיו, ונותרו - כדעת

רבי היא, ולא

כדעתם של

רבנן,

שנחלקו לגבי מעות מעשר מעשר שני:

דתניא

: מי ש

הניח מנה

[מאה] מעות מעשר שני בתיבה

ומצא

במקום הנחתו

מאתים

מסתבר שהניח שם עוד מנה של חולין, ושכח שהוסיפו, ולפיכך נקבע דין המעות כ

חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה,

ועליו לקחת את המנה היפה שביניהם ולומר "אם זה של מעשר, הרי יפה, ואם הוא חולין יהא המנה השני מחולל עליו" ,

דברי רבי.

וחכמים אומרים: הכל חולין

, היות ואין דרכו של אדם לערב מעות מעשר שני עם מעות חולין. לכן, יש לנו לתלות ולומר שנטל את המנה של מעות מעשר שני שהיה כאן, והניחו במקום אחר, ומאתיים אלו חולין הם. וכן נחלקו באופן ש

הניח מאתים

מעות מעשר שני,

ומצא

רק

מנה

, מה דינו:

מנה

של מעות מעשר נשאר

מונח

כאן במקומו,

ומנה

השני שהיה כאן הרי הוא

מוטל

[ניטל מכאן].

דברי רבי.

וחכמים אומרים

: הואיל ואדם זה לא עלה לירושלים, אין לתלות שפיצל את מעות המעשר שלו, והשאיר כאן חלק והעביר חלק מהם למקום אחר, אלא מסתבר שנטל את כל המאתיים והניחם במקום אחר ומאה אלו שנמצאו במקום הנחת המעות -

הכל חולין

הם .

והוא הדין במקרה שבמשנתנו, כאשר היו שלשה גוזלות ונמצאו רק שנים, הרי לדעת רבנן יש לתלות שכל השלושה הלכו יחד, ואילו השנים שנמצאו - חדשים הם. ולדעת רבי השנים שנמצאו הם השניים שהיו, ונותרו.

ודבר זה, שסתם משנתנו היא לפי רבי וכנגד רבנן, הוא דבר שקשה לאומרו, כי בכל מקום שנחלקו רבי וחכמים הלכה כרבנן החולקים עליו, ומאידך, ההלכה היא כסתם משנה.

ומתרצינן:

אפילו תימא

, אפשר לפרש את משנתנו גם לפי סברת

רבנן

.

כי

הא אתמר עלה

:

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: שאני גוזלות

ממעות,

הואיל

והגוזלות

עשויין לדדות

ממקומן אחד אחד, ואין ראיה מנדידתו של האחד לשניים שנשארו. אבל מעות, אין דרכו של אדם ליטול חלק ממעות מעשר ולהניחם במקום אחר, ומסתבר שנטל את כלם, והמנה הנמצא הובא אחר כך למקום זה.

ועדיין הוינן בה:

ולמה לי

לרבי יוחנן ולרבי אלעזר לדחוק ו

לשנויי עלה

שיש חילוק בין מעות וגוזלות, ולומר:

"שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות

"?

והא אתמר עלה דההיא

מחלוקת שבין חכמים לרבי בענין מעות מעשר שני, כשהניח מאתיים ומצא רק מאה, את

ד

ברי

רבי יוחנן ורבי אלעזר

, שנחלקו בהסבר מחלוקתם של רבי וחכמים.

חד

מהם

אמר

: רק באופן שהיו המאתיים

בשני כיסין

, ובכל כיס מנה אחד בלבד,

מחלוקת,

כי באופן זה סבר רבי שיתכן שנטל רק את תכולת אחד הכיסים, והמנה השני מונח במקומו.

אבל

אם היו המאתיים

בכיס אחד

ועתה נמצאו בו רק מאה -

דברי הכל

הם

חולין

, ומודה רבי שאם נטל ממנו לא היה מפריד בין המנים ובודאי המנה הנמצא בהם של חולין הוא.

וחד

מהם

אמר

להפך: רק אם היו כל המאתיים

בכיס אחד מחלוקת

.

אבל

אם היו המאתיים

בשני כיסין

, כל מאה בכיס נפרד, ואחר כך נמצא רק כיס אחד עם מאה -

דברי הכל

אפילו חכמים מודים

שמנה

מעשר

מונח

בכיס הזה,

ומנה

השני

\-

מוטל

[ניטל] עם כיסו למקום אחר .

בשלמא למאן דאמר "בשני כיסין מחלוקת

"

\-

היינו דאיצטריך לשנויי הכא "שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות

", כדי לחלק בין מעות מעשר, שלדעת חכמים הכל חולין היות ותולים שנטל את שני הכיסים, ובין גוזלות, שלדעת משנתינו תולים שרק גוזל אחד נדד והשנים הנמצאים הם השנים הקודמים, ואילולי חילוק זה, היינו מדמים שתי מעות בשני ארנקים לשני גוזלות, כיון שבשני הנידונים ישנה הסתברות שלא ניטלו שניהם יחד.

אלא למאן דאמר

שרק

בכיס אחד מחלוקת,

אבל בשני כיסין

-

דברי הכל "מנה מונח ומנה מוטל

", הרי אותו חילוק ניתן לומר בשלושה גוזלות, שהם כמו כיסים נפרדים.

ו

השתא

תיקשי:

למה לי לשנויי עלה

"שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות", ו

הא אמרת ב"שני כיסין" לא פליגי

שהאחד נשאר והשני הלך!

ואם כן, גם בשני גוזלות יש להניח שהאחד הלך והשנים נשארו במקומם, ולמה צריך ליתן טעם אחר לחלק ביניהם.

אמר רב אשי: הכא

, במשנתנו אפילו

בגוזלות מקושרים

ביניהן,

ו

כן בברייתא ב

כיסים מקושרים

ביניהם

עסקינן

. דהיינו, רבי יוחנן או רבי אלעזר, שהעמיד את המחלוקת בין חכמים ורבי בכיס אחד, כונתו היא לשני כיסים קשורים ביניהם, שהם כמו כיס אחד. ואילו הדין ש"מנה מונח ומנה מוטל" נאמר רק בשני כיסים נפרדים .

ובמקביל גם המשנה מדברת בגוזלות הקשורים ביניהם, ולכאורה הדין האמור במשנה להתיר את הנשארים בקן, מתאים רק עם שיטת רבי שדעתו כי במעות הנמצאות בכיסין מקושרין, תולין שמנה מונח ומנה מוטל.

ולכן צריך לחלק בין דין הכיסים לדין הגוזלות כך:

גוזלות

דרכן שהן

מנתחי אהדדי,

נפרדות זו מזו על ידי שמנתקות את הקשר ביניהן. ולכן אפשר לתלות לקולא שגוזל אחד הלך וגוזל אחד נשאר. ואילו

כיסין

-

לא מנתחי אהדדי.

ולכן לדעת חכמים אם מצא כיס אחד, בהכרח שאינו מן השנים שהניח, כי תולים שבא אדם ולקח את שניהם יחד.

ורבי

, הסובר שגם כאן אומרים שהכיס הנשאר הוא אחד מהשנים שהיו ,

אמר לך: כיסין נמי

מתנתקים כמו גוזלות. כי

זמנין

דמתעכל קטרייהו

ניתק הקשר ביניהם מאליו, ובא אדם ולקח אחד מהם, והשאיר את השני.