Bawa Metzia 91a — Talmud auf Deutsch

דתנן, הכל ממירין.

לא שאדם רשאי להמיר,

שהמקדיש בהמה אינו יכול להחליפה באחרת. אלא

שאם המיר, מומר,

והועילה החלפתו להתפיס בקדושה את האחרת, אף שמן הראשונה לא הועילה החלפתו להפקיע קדושתה.

וסופג את הארבעים,

כי עבר על האיסור "ולא יחליפנו", ואף שכל מעשה החלפתו היה בדיבור, שאמר "זו תחת זו".

הרי למדת, שדיבור נחשב מעשה שלוקים עליו.

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

הא מני,

המשנה שחייבה את הממיר מלקות, בשיטת מי היא אמורה?

בשיטת

רבי יהודה היא, דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ומקשה הגמרא:

ומי מצית מוקמת לה כרבי יהודה?

כיצד תאמר שמשנה זו, רבי יהודה אמר לה?

והא קתני רישא: הכל ממירין,

כל שהוא בעל הבהמה הקדושה לקרבן,

אחד האנשים ואחד הנשים,

ומועילה המרתם להקדיש גם את הבהמה האחרת.

והוינן בה,

דנו בבית המדרש,

"הכל", לאתויי מאי?

מה באה מילת "הכל", שהיא רבוי, לרבות? והרי גם האנשים וגם הנשים נאמרו במשנה במפורש.

וביארו, ש"הכל" בא

לאתויי יורש

קרבן מאביו, שמכח ירושתו הוא נחשב לבעל הקרבן, והמרתו נחשבת להמרה. ואם כן, משנתנו היא

דלא כרבי יהודה.

דאי כרבי יהודה, האמר: יורש

קרבן מאביו

אינו ממיר,

אינו כבעלים היכול להמיר, ומאותו הטעם

יורש אינו סומך

על הקרבן בשעת ההקרבה. לפי שלדעת רבי יהודה, אין הירושה חלה על הקרבנות, מפני שהם של הקדש.

ומתרצת הגמרא:

האי תנא,

ששנה משנת הכל ממירין,

סבר לה כוותיה

כרבי יהודה

בחדא,

במה שחייב מלקות לממיר אף שלא עשה מעשה אלא רק דיבר,

ופליג עליה

על רבי יהודה

בחדא,

במה שהחשיב את היורש לבעל הקרבן שהמרתו מועילה.

תנו רבנן: החוסם את הפרה, ודש בה, לוקה.

שעבר על לאו "לא תחסום שור בדישו",

ומשלם

לבעל הפרה כמה שהיתה הפרה אוכלת אילו לא מנעה. ושיעורו

ד' קבין לפרה, וג' קבין לחמור

. ומקשה הגמרא:

והא

כל מי שעושה מעשה אחד של איסור שיש להענישו עליו שני עונשים,

אינו לוקה ומת, ואינו לוקה ומשלם,

לפי שאין מענישים על מעשה איסור אחד שני עונשים.

ואם כן, הלוקה על מה שחסם את הבהמה בדישתה, האיך אפשר לחייבו לשלם לבעליה את ההפסד שבחסימה!?

ומתרצת הגמרא:

אמר אביי: הא מני,

הברייתא שחייבה את החוסם ללקות ולשלם,

רבי מאיר היא, דאמר: לוקה ומשלם.

רבא אמר

: אף הלוקה חייב לשלם לצאת ידי שמים, ורק על בית דין נאמר שאינם כופים שני עונשים על מעשה אחד.

וחיוב זה נלמד מדין

אתנן,

הנותן לזונה טלה בתמורה, אסורה הבהמה להקרבה, שנאמר "לא תביא אתנן זונה", ומכך שלא חילקה התורה ואסרה כל אתנן, משמע ש

אסרה תורה

אתנן,

ואפילו בא על אמו,

ונתן לה בהמה בתמורה.

ומדוע נאסרה הבהמה שנתן לה? והרי עונשו הוא מיתה, ואינו חייב לתת לה בתמורה כלום, ואף אם יתן לה, אינו אלא מתנה סתם, ולא אתנן תמורת הזנות?

ובהכרח, שבדיני שמים, אף המתחייב מיתה בידי אדם, חייב לשלם.

רב פפא אמר

: אף בית דין כופין את החוסם לשלם, ואין זה נחשב להטלת שני עונשים על מעשה אחד, משום שאת התשלום, כבר

משעת משיכה,

כששכר את הבהמה מבעליה לדוש בה,

איחייב לה במזונתיה.

כי הבעלים מסרה לו על דעת שלא יחסמנה.

ו

אילו

מילקא, לא לקי

אינו מתחייב מלקות אלא

עד שעת חסימה.

והדין שאין מטילים שני עונשים, הוא דוקא במתחייב את שני העונשים במעשה אחד, ואילו בחוסם, הרי את תשלומיו במזונותיה הוא התחייב בשעת משיכה, ומלקות התחייב בשעת חסימה.

אמר רב פפא: הני מילי, בעו מינאי, דבי,

שאלוני מבית מדרשו של

רב פפא בר אבא, ופשטי להו לאיסורא, חדא כהלכתא,

מעיקר הדין,

וחדא דלאו כהלכתא,

אלא חומר הוא שהחמרתי עליהם.

וכך

בעו מינאי

[שאלוני]:

מהו ללוש את העיסה בחלב,

לאוכלה בפני עצמה בלא בשר?

ופשטי להו לאיסורא, כהלכתא,

שמא יבא לטעות ולאכול את הפת החלבית בבשר.

ודבר זה, הוא מעיקר הדין:

דתניא, אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש, כל הפת כולה אסורה,

ואפילו לאוכלה בפני עצמה,

מפני הרגל עבירה,

שמא ישכח, ויאכלנה עם בשר.

כיוצא בו

אמרו:

אין טשין

[טחין]

את התנור באליה

[שומן זנב הכבש] מפני הפת שתאפה בו, ותהיה בשרית.

ואם טש, כל הפת כולה אסורה,

ואפילו לאוכלה בפני עצמה בלא חלב, גזירה שמא ישכח ויאכלנה בחלב.

עד שיסיק את התנור,

ויפליט ממנו את בליעת השומן.

ואידך, בעו מינאי

[והשניה ששאלו ממני],

מהו להכניס

בהמות

מין ושאינו מינו

יחד

לדיר?

האם נחשב כמרביעם יחד, שגורם שיבואו זה על זה, ואסור שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאים", או אינו אסור אלא במכניס בידיו את אבר הזכר אל הנקבה.

ופשטי להו לאיסורא,

כדי שלא יזלזלו באיסור הרבעת כלאים.

ודבר זה הוא

דלאו כהלכתא,

כי מעיקר הדין מותר.

דאמר שמואל

:

א.

ובמנאפים,

עדים המעידים על המנאפים בבית דין לעונשם, מספיק

עד שיראו כדרך המנאפים,

השוכבים זה על זה, ואין צריך שיראו הביאה ממש.

ב.

ובכלאים,

אין איסור הרבעת שני מיני בהמה

עד שיכניס

אבר הזכר בנקבה

כמכחול בשפופרת.

אבל המכניסם יחד לדיר, וגורם להם להרבע יחד, אינו עושה איסור.

ומקשה הגמרא על דינו של שמואל, שאין איסור הרבעת כלאים אלא אם כן מכניס כמכחול בשפופרת:

מתיב רב אחדבוי בר אמי

על שמואל מברייתא: