Bawa Metzia 7a — Talmud auf Deutsch

אלא

, בהכרח,

מאי אית לך למימר?

שספק בר חיובא במעשר הרי הוא פטור מכח היותו ספק! ולכן, אין חובה לעשרו ממה נפשך, כי רק מי שהוא "

עשירי

"

ודאי, אמר רחמנא

שצריך לעשרו,

ולא

מי שהוא

עשירי ספק

, וכאן, כל מי שיוצא עשירי מהדיר הוא אינו ודאי עשירי, כי שמא יצא הפטור בתוך עשרת הטלאים, והוא אינו מן המנין, ונמצא שהוא אינו עשירי אלא תשיעי!

ואם כך, טוען אביי,

הכא נמי

, לגבי ספק פדיון פטר חמור, שהעמדתי באופן שיש תשעה טלאים מחוייבים במעשר, והעשירי הוא ספק פדיון פטר חמור, אין כאן חובת מעשר כלל, כי העשירי אינו יכול להתקדש היות ורק היוצא "

עשירי ודאי" אמר רחמנא

שיתקדש בקדושת קרבן מעשר בהמה,

ולא עשירי ספק

.

שהרי כאן יש לנו ספק שמא הטלה המסופק הוא אכן פדיון פטר חמור, והוא ממון כהן, ואינו מצטרף עם תשעת הטלאים. ונמצא שהעשירי היוצא מהדיר הוא ספק מעשר ספק אינו מעשר, ואם אינו מתקדש כלל בקדושת מעשר בהמה.

ולכן, אין לומר שיעשרוהו ממה נפשך, כי כל מקום שיש ספק, אין כלל חיוב מעשר בהמה.

ולכן, שפיר הוכיח רבה מהדין שהספיקות של פדיון פטר חמור נכנסים לדיר להתעשר, כיון שאין לכהן צד של זכיה בהם, אלא אמרינן "תקפו כהן מוציאין מידו", ואין הישראל פוטר את ממונו בממון כהן.

ועתה חוזרת הגמרא לדון בדברי המשנה במסכת טהרות, שהספיקות נכנסים לדיר להתעשרי.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא

:

מאי

"

ספיקות

"? באלו ספק בכורות עוסקת המשנה?

אילימא ספק בכורות

עצמן, שמדובר בוולדות של בהמות טהורות, שיש ספק אם הם נולדו בכורות, או שקדמו להם לידות קודמות.

הרי זה לא יתכן שהם יכנסו לדיר להתעשר במעשר בהמה.

כי "העשירי

יהיה קודש

"

אמר רחמנא

[ויקרא כז לב]. והיינו מי שעתה, בשעה שהופרש למעשר בהמה, הוא מתקדש בפעם הראשונה בקדושת קרבן, הוא הראוי להעשות מעשר בהמה,

ולא

יהיה קדוש בקדושת מעשר מי

שכבר

היה

קדוש

בקדושת קרבן. וכגון בכור, שהוא קדוש כבר משעה שנולד, ואי אפשר להחיל עליו קדושה נוספת של קרבן מעשר בהמה.

אלא

, בהכרח, מדובר כאן בטלה שהוא

ספק פדיון פטר חמור

. והיינו, שהיה לישראל ספק פטר חמור, והוא פדה אותו בטלה כדי להוריד ממנו את קדושתו, ובטלה הזה אין שום קדושה, ולכן מספק הוא נשאר בידי הישראל.

וטלה שכזה, כיון שהוא ממון ישראל בודאי, הרי הוא נכנס לדיר להתעשר במעשר בהמה,

וכדרב נחמן

.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו, מפריש עליהן עשרה שיין

, כדי להוריד מהם את ספק קדושתם ולהתירם בגיזה ובעבודה,

ומעשרן

מעשר בהמה,

והן

, כולם

שלו,

לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אלא שהעשירי הוא קרבן מעשר בהמה, והוא מקריבו, ואוכלו.

ועתה, לאחר שדחה רבה את הראיה של רב המנונא לפשוט את הספק במסותא [מהמשנה של ספק בכורות, שאסורים בגיזה ובעבודה], ולאחר שסייע רב חנניה לרבה [מהמשנה שהספיקות נכנסים לדיר להתעשר], חוזרת הגמרא לדון מה עלה בשאלה שהסתפקו לגבי המסותא:

מאי הוי עלה דמסותא?

מהו פתרון הבעיה האם מותר לרחוץ במסותא זו, ששנים טוענים לבעלות עליה, ואחד מהם הקדישה.

תא שמע

, בוא ושמע ראיה לפשוט את הספק, מהא

דאמר

רבי

חייא בר אבין

:

הוה עובדא

, אירע מעשה שכזה, והובאה שאלה שכזאת,

בי

, לפני

רב חסדא

, ורב חסדא הביא את השאלה הזאת,

בי

, לפני

רב הונא.

ופשטה

רב הונא לשאלה זו,

מהא,

מהכלל

דאמר רב נחמן: כל ממון שאין

הטוען לבעלות עליו

יכול להוציאו בדיינין,

לפי שאין לו ראיה לבעלותו עליו, הרי אם

הקדישו

-

אינו קדוש!

וכאן, כיון שלאף אחד משניהם אין כל ראיה לבעלותו על המסותא, אין אחד מהם יכול להקדישה!

והיינו, שפשט רב הונא את הספק במסותא מהכלל של רב נחמן, שגם במצב שהחפץ אינו גזול, וגם כאשר יש למקדיש זכות לתוקפו [במקרה זה הוא מדין כל דאלים גבר], וגם כאשר מדובר בקרקע, אשר בכל ענין היא עומדת בחזקת בעליה, אפילו אם נגזלה על ידי אחר היושב בה, בכל זאת אין הוא יכול להקדישו, משום החסרון שאינו יכול להוציאו בדיינים, שמחשיבו כמי ש"אינו ברשותו".

ההבנה הזאת בכלל של רב נחמן, היא חידוש של רב הונא.

כי אילולי דבריו, היה מקום לומר, כי במקום שיש זכות למקדיש לתקוף, והוא נחשב כמחזיק בדבר [כמו בשנים אוחזים בטלית, שהוא מחזיק בצידו האחד של הבגד, או כמו במקדיש קרקע, שבכל מקום היא מוחזקת לבעליה], הוא כן יכול להקדיש, וכמו שהניח רבי זירא בצד אחד של הספק לעיל. ולא אמר רב נחמן את הכלל שלו אלא במקום שהוא לא נחשב כמחזיק, כמו מסותא מטלטלי שלא נגזלה, [וכמו כן, כיון שאין בחפץ קניני גזילה, אז לא קיים הכלל של רבי יוחנן, אלא רק הכלל של רב נחמן].

ומעתה, לפי ההבנה של רב הונא בכלל של רב נחמן, נפשט גם ספיקו של רבי זירא בתחילת הסוגיה, שגם בשניים אוחזים בטלית אין אחד מהם יכול להקדיש, על אף שיש לו זכות תקיפה [בשתק הלה ובסוף צווח], והוא מחזיק בצידה של הטלית, כיון שהוא ממון שאין אתה יכול להוציאו בדיינים.

אך הניחה עתה הגמרא הנחה, שהכלל של רב נחמן הוא, שהגדרת "אינו ברשותו" תלויה אך ורק ביכולת של הבעלים להביא ראיה על בעלותו. ולכן גם הניחה הגמרא, שרב הונא פשט מדברי רב נחמן שני דינים, לשני הצדדים:

האחד, שכל ממון אשר אתה יכול להוציא בדיינים, יכול הבעלים להקדישו, ואפילו הנגזל, יכול להקדיש את הדבר הגזול, עוד לפני שהוציאוהו מידי הגזלן, כיון שיש לו ראיות על בעלותו.

והשני, שממון אשר אין אתה יכול להוציאו בדיינים, אין הבעלים יכולים להקדישו, אפילו אינו נמצא עתה בידי הגזלן, ואפילו אין אדם אחר תפוס בו כלל, כמו במסותא, שאין אחד תפוס בה, ואפילו אם יש לו זכות תקיפה [מדין כל דאלים גבר], ואפילו אם מדובר בקרקע, שנחשבת כעומדת בידי בעליה בכל מקום, גם אם אחר גזלה ויושב בה, כיון שהוא אינו יכול להוציא את ממונו בדיינים.

ולפי ההנחה הזאת, תמהה הגמרא על הדין הראשון:

הרי משמע, כי,

הא,

אם היה הנגזל

יכול להוציאו

לממון זו

בדיינין

, שהיתה לו ראיה על בעלותו, והקדישו, היה

הקדישו קדוש,

אף על גב ד

עדיין

לא אפקיה

, שעוד לא עמד בדין והוציאו, בכל זאת היה חל הקדשו!?

כי כאמור, מלשונו של רבי חייא בר אבין משמע, שרב הונא פשט את הבעיה מהכלל של רב נחמן לשני הצדדים, באומרו שהכל תלוי ביכולת המקדיש להוציאו בדיינין: אם הוא יכול להוציאו בדיינין חל ההקדש מיד, עוד לפני שהוציאו, ואם הוא אינו יכול להוציאו, לא חל ההקדש.

והרי לא יתכן לומר שאם יכול להוציא בדיינים חל ההקדש אפילו כשלא הוציאו:

והאמר רבי יוחנן

: מי

שגזל

ממון מחבירו,

ולא נתייאשו הבעלים

מהחפץ הנגזל,

שניהם אינם יכולים להקדישו

, לא הבעלים ולא הגזלן.

זה

, הגזלן אינו יכול להקדישו לפי

ש

הגזילה

אינה שלו

.

וזה

, הנגזל, אינו יכול להקדישה,

לפי שאינה ברשותו

.

וסתם גזילה, הרי יש לבעליה ראיה שהיא שייכת לו, והוא יכול להוציאה בדיינים, ובכל זאת אמר רבי יוחנן, שאינו יכול להקדישה, כי חפץ גזול נחשב "אינו ברשותו", ולכן אינו יכול להקדישו, אפילו אם יש לו ראיה על בעלותו ויכול להוציאו בדיינים.

ועל קושיה זו מתרצת הגמרא:

מי סברת שבמסותא מטלטלין עסקינן

, כגון גיגית, שמתרחצים בה, שיתכן לגוזלה, ובא רב הונא לפשוט מדברי רב נחמן שאפילו אם גזלה אחד מהם מהשני, יכול השני להקדישו אם היתה לו ראיה, כיון שהוא ממון שאתה יכול להוציאו בדיינים, ולכן הקשת על כך מדברי רבי יוחנן?! לא כך הוא.

אלא, הכא

במסותא מקרקעי עסקינן

, במרחץ הבנוי על הקרקע, והוא אינו בר גזילה, כי קרקע אינה נגזלת, כיון שגם אם יושב בה גזלן, כמצויה ברשות בעליה היא נחשבת. וכלפי מרחץ שכזה, שפיר פשט רב הונא מדברי רב נחמן גם את הצד השני,

דכי יכול

הבעלים

להוציאה בדיינין

, יכול הוא להקדישה גם אם תקפה השני והחזיק בה, כיון

דברשותיה

של בעליה האמיתי, שיש לו ראיות,

קיימא!

סיכום סוגיית "תקפו כהן", לפי שיטת רש"י.

א. רבי זירא הסתפק, האם כאשר שנים אוחזים בטלית, יכול אחד מהם להקדישה מכח זכותו לתפוס [כגון, כאשר השני שותק ולבסוף צווח].

ב. רבי זירא ידע את שני הכללים, של רבי יוחנן, שנגזל אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, ושל רב נחמן, שממון אשר אין יכול להוציאו בדיינים אינו קדוש, ובכל זאת הוא הסתפק במקרה של שניים אוחזים בטלית, כי שמא זכות התקיפה [בשתק ואחר כך צווח], כאשר הוא אוחז בצידיה של הטלית, גורמת שאין כאן חסרון שאינו ברשותו.

[ואת הצד השני, שבכל זאת הוא אינו ברשותו, למד רבי זירא מדרשת הפסוק "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש", בעוד שרבי יוחנן ורב נחמן אמרו את שני הכללים שלהם מסברא!]

ג. ומביאה הגמרא את הבעיה במסותא, שאחד משני הטוענים לבעלות עליה הקדישה, ויש שם זכות של תקיפה מדין כל דאלים גבר, ויש ספק אם חל ההקדש.

ומנסה הגמרא לפשוט את הבעיה של מסותא מהדין של קדושת ספק בכור, מתוך הנחה שקדושת הבכור נובעת מזכות הכהן לתקוף מהישראל [בשתק הישראל ולבסוף צווח].

ד. ודוחה הגמרא, שקדושת בכור באה מאליה, ואינה תלויה בזכות הכהן לתפוס, וכמו כן מוכיחה הגמרא את הכלל ש"תקפו כהן מוציאין מידו".

ה. ולבסוף מביאה הגמרא את פשיטות הבעיה מדברי רב הונא, שהוא סבור שהכלל של רב נחמן, שכל ממון שאין אתה יכול להוציאו בדיינים אין אתה יכול להקדישו, אמור גם במסותא, על אף שיש לו זכות תקיפה, ואפילו במסותא מקרקעי, שמצויה היא בידי בעליה.

ולדבריו, גם במקרה של רבי זירא, אינו יכול להקדישה כיון שאינו יכול להוציאה בדיינים.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי

אבהו: שנים

שהיו

אדוקים בטלית

שהיו אוחזים בה בידיהם,

זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה.

מחוי ליה

הראה לו, היינו, רמז לו

רבי אבהו

כלפי מעלה, באצבעותיו, שיש לו להוסיף ולומר "

ובשבועה",

שהחלוקה היא רק כשנשבעים, וכמבואר במשנתנו.

אך תמהה הגמרא על מה ששנה רב תחליפא שכל אחד נוטל עד מקום שידו מגעת:

אלא מתניתין,

משנתנו,

דקתני

בה

דפלגי בהדדי

, שהם חולקים את הטלית בשוה,

ולא קתני

בה "

זה נוטל עד מקום שידו מגעת", היכי משכחת לה?

אמר רב פפא

: משנתנו מדברת בכגון

דתפיסי בכרכשתא,

בחוטי האריג הנמשכים מהבגד בקצהו, שאינם מחזיקים בבגד עצמו.

אמר רב משרשיא: שמע מינה

ממה ששנה רב תחליפא "זה נוטל עד מקום שידו מגעת", ומשמעותו היא שדבר הנתון בידיו של אדם הרי הוא שלו, גם אם חלקו האחר של אותו דבר נתון בידי אדם אחר, כי בדומה לזה, גם לגבי קנין חליפין, הנעשה באמצעות נתינת "סודר" מהקונה למקנה, די בכך שיתפוס המקנה בידיו חלק מן הסודר, כדי שייחשב הדבר שאותו חלק כבר קיבל המקנה מן הקונה, ובכך נקנה החפץ שברצונו להקנות לקונה, ואין צורך שיתפוס המקנה את כל הסודר.

ולכן,

האי סודרא,

ה"סודר" [שהוא בגד או אריג קטן, כמו מטפחת], המשמש לקנין חליפין, אם הושיט הקונה את הסודר למקנה כדי שבמשיכת המקנה יקנה הקונה את החפץ של המקנה,

כיון דתפיס ביה

המקנה בחלק מן הסודר בגודל של

שלש

אצבעות

על שלש

אצבעות, [שהוא שיעור הראוי להקרא בגד בפני עצמו],

קרינן ביה

את דברי הכתוב האמור במגילת רות לגבי קנין חליפין "

ונתן לרעהו",

משום

ד

חלק זה של הסודר התפוס בידו,

כמאן דפסיק דמי,

כאילו הוא נחתך מהבגד [לגבי בעלותו על אותו חלק],

וקני

המקנה את הסודר, ובכך הוא מקנה את החפץ שהקונה קונה ממנו.

אך תמהה הגמרא:

ומאי שנא

דין זה

מדרב חסדא?

דאמר רב חסדא

: הנותן גט לאשתו, והיה חוט קשור לגט, ונתן את הגט לאשה, אך היה ה

גט בידה ומשיחה

[הקצה האחר של החוט]

בידו

של הבעל, הרי

אם

היה החוט חזק דיו עד כדי ש

יכול

הבעל למשוך בכח את החוט, ו

לנתקו

לגט מידי האשה,

ולהביאו אצלו,

אז היא

אינה מגורשת.

ואם לאו,

אם החוט לא היה חזק עד כדי שיכול הבעל למשוך את הגט מן האשה, הרי היא

מגורשת.

והניחה הגמרא, שאינה מגורשת כשיכול הבעל למשוך את הגט אליו משום שנאמר בנתינת הגט "ונתן בידה", ומוכיחה הגמרא, שכל עוד יש בידי הנותן למשוך את הדבר הניתן אליו, אין זו "נתינה". ולכן היא מקשה, מדוע לגבי נתינת הסודר נחשב הדבר לנתינה, על אף שהנותן יכול למשול אליו!?

ומחלקת הגמרא:

התם,

בגט, אין החסרון בנתינה, אלא שם החסרון הוא משום ש"

כריתות" בעינן,

יש צורך שנתינת הגט תהיה באופן של הבדלה גמורה בין הבעל לאשה,

וליכא!

אם יכול הבעל למשוך אליו את הגט, אין בכך הבדלה גמורה ביניהם.

הכא,

לגבי סודר,

נתינה בעינן, והא איכא.

אמר רבא

: שנים שהיו אדוקים בטלית, אפילו

אם היתה טלית מוזהבת, חולקין

אותה בשוה.

ותמהה הגמרא:

פשיטא!?

ומתרצת:

לא צריכא, דקאי דהבא בי מצעי.

שנמצא הזהב באמצע הטלית, ובכל זאת חולקים את החלק המוזהב בשוה, אף על פי שהטלית הזאת אינה מתחלקת לגמרי בשוה, שהרי כל אחד מקבל את החלק שאגוד בו לעצמו, ורק החלק שאינם אגודים בו מתחלק ביניהם.

אך תמהה הגמרא:

הא נמי פשיטא!?

שהרי החלק שאינם אגודים בו מתחלק בשוה!

ומשנינן:

לא צריכא, דמיקרב

החלק המוזהב

לגבי דחד.

מהו דתימא, דאמר ליה

זה שאגוד בטלית בקרבת החלק המוזהב, לשני:

פלוג הכי,

יש לחלק את הטלית לרוחבה, ואני זכאי לקבל את החלק המוזהב הקרוב אלי.

קא משמע לן דאמר ליה

הלה:

מאי חזית דפלגת הכי,

לרוחבה,

פלוג הכי,

לאורכה, והזהב יתחלק בין שנינו.

תנו רבנן: שנים

שהיו

אדוקין בשטר

חוב, המלוה והלווה.

מלוה אומר: שלי הוא, ונפל ממני, ומצאתיו,

ועדיין לא פרעת את חובך.

ולוה אמר: שלי הוא, ופרעתיו לך,

ולכן החזרת לי אותו, וממני נפל -

יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי.

והניחה הגמרא שכוונתו לומר, שאם יבואו עדים ויאשרו את החתימות שעל השטר, ויאמרו זו היא חתימת ידינו, הרי השטר בחזקתו, כשטר כשר לגבות בו, שעדיין לא נפרע.

רבן שמעון בן גמליאל: יחלוקו.

נפל ליד דיין,

[לקמן תבאר הגמרא שהכוונה היא, שיש בו אישור של בית דין על נכונות החתימות],

לא יוציאו עולמית.

רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו

שאינו שטר פרוע, וגובה בו המלוה.

אמר מר,

רבי אמר בברייתא:

יתקיים השטר בחותמיו.

ותמהה הגמרא:

ו

כי

גבי ליה מלוה כוליה

לכל החוב הכתוב בשטר!?

ולית ליה,

וכי לא סבור רבי את האמור ב

מתניתין "שנים אוחזין

בטלית, יחלוקו"!? ומשנינן:

אמר רבא אמר רב נחמן

: אכן,

ב

שטר

מקוים,

שיש בו אישור בית דין על החתימות,

דברי הכל, יחלוקו,

וכשיטת משנתנו.

כי פליגי, בשאינו מקוים.

רבי סבר

, אם

מודה

הלוה

בשטר, שכתבו,

עדיין המלוה

צריך לקיימו,

וכל עוד אינו מקיימו, נאמן הלווה לטעון פרוע הוא, וכפי שתבאר הגמרא להלן את טעמו.

ואי מקיים ליה, פליג,

ולכן, כאן ששניהם אחוזים בו, מתחלקים המלוה והלוה בסכום החוב, כדין שנים אוחזים בטלית. כי היות והתקיים השטר, שוב לא נאמן הלוה לטעון פרוע, אך מאידך, זכאי הוא להפטר ממחצית החוב כיון שהוא אחוז בו וטוען שממנו הוא נפל.

ואי לא מקיים

המלוה

ליה,

לשטר,

לא פליג,

לא זוכה המלוה במחצית החוב, אלא הלווה נאמן לטעון פרוע הוא.

ומבארת הגמרא [ביאור מיוחד כאן, כמבואר בהערה] מדוע לא זוכה המלוה במחצית החוב למרות שהוא מחזיק במחצית השטר בידו:

מאי טעמא?

היות והשטר הזה, כל זמן שלא קויים,

חספא

חרס

בעלמא הוא.

מאן קא משוי ליה להאי שטרא

לשטר הגון? -

לוה.

והלוה

הא קאמר דפריע!

[והוא נאמן מדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", כמבואר בהערה].

ורבי שמעון בן גמליאל סבר, מודה בשטר שכתבו, אין צריך

המלוה

לקיימו,

כי לדעתו, אין נאמנות של הפה שאסר שיש ללוה, יכולה לגבור על כח השטר שיש למלוה, כי ברגע שהתקיים השטר על ידי הלוה, יש לו למלוה עדים על החוב הכתוב בו, ושום נאמנות אינה יכולה לגבור על עדות עדים.

ו

לכן, כאן ששניהם אחוזים בשטר,

אף על גב דלא מקיים ליה, יחלוקו.

וממשיכה הגמרא לדון בדברי הברייתא:

נפל ליד דיין, לא יוציאו עולמית.