Bawa Metzia 75a — Talmud auf Deutsch

הלויני כור חטין

ולא יצא השער,

וקוצץ לו דמים,

קוצץ המלוה שיפרע לו הלוה מעות, כשער של עכשיו, הרי אם

הוזלו

חטין,

נותן לו

הלוה כור

חטים,

ואם

הוקרו

חטין,

נותן

לו הלוה

דמיהם,

דמי כור חטין, כפי שהיו שוים בשעת הלואה.

שואלת הגמרא:

והלא קצץ!

והרי קצץ המלוה שיפרע הלוה מעות, ואם כן גם בהוזלו, יפרע לו הלוה דמיהם כשעת הלואה, שהרי זה כמי שהלוה מעות, שנוטל מעות כפי שהלוה, ולמה שנינו בברייתא שנותן לו הלוה חיטים [מכיון שהוזלו], והרי נמצא שהמלוה מפסיד, שנוטל פחות ממה שהלוה!

אמר

תירץ

רב ששת

: שני דינים השמיעה לנו הברייתא: א. אם קצץ, בין הוזלו בין הוקרו משלם מעות כפי שקצץ. ב. אם לא קצץ [היינו שהלוה לו כור חטים על מנת שיפרע לו כור חטים, ומכיון שלא יצא השער, הרי זו הלואת סאה בסאה, שאסורה], הרי אם

הוזלו, נוטל

המלוה

חטיו,

כור חטים כמו שהלוה לו [ששוים עתה, לאחר שהוזלו, פחות ממה שהיו שוים בשעת הלואה].

ואם

הוקרו, נותן

לו הלוה

דמיהם.

ואסור לו ליטול כור חטין שהרי זה ריבית, כי כור חיטים שוה עכשיו יותר ממה שהיה שוה בשעת הלואה.

מתניתין:

אין לוין סאה בסאה, אם אין לו ללוה חטין, ולא יצא השער.

ולכן,

לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני אתן

[אפרע]

לך לגורן

[בזמן הגורן], והטעם: חיישינן שמא יתייקר בזמן הגורן, ונמצא שיש כאן רבית.

אבל

אם יש לו ללוה חטין

אומר לו

[הלוה]:

הלויני עד שיבא בני,

או

עד שאמצא מפתח

ואף על פי שלא יכול ליתנו עכשיו, חשוב "יש לו". וטעם ההיתר: כיון שאיסור סאה בסאה הוא רק מדרבנן, הרי ב"יש לו" לא גזרו.

והלל

אוסר

להלוות סאה בסאה אפילו יש לו.

וכן היה הלל אומר,

משום ששמע שחכמים מתירים לאשה להלוות כיכר לחברתה אפילו אין לה ולא יצא השער, מכיון שהוא דבר מועט, נחלק עליהם בדין זה [בנוסף למה שנחלק לעיל בדין סאה בסאה]. ולכן היה אומר:

לא תלוה אשה ככר לחברתה

על מנת שתחזיר לה ככר

עד שתעשיה דמים

שתקצוץ לה כך וכך מעות כשער של עכשיו [ונתבאר לעיל בברייתא הסמוכה למשנה זו]. וטעם האיסור:

שמא יוקרו חטין

[ממה שהן עכשיו]

ונמצאו באות לידי רבית.

גמרא:

שנינו במשנה: אם יש לו מותר ללוות סאה בסאה.

אמר רב הונא: יש לו

[ללוה]

סאה, לוה

עליה רק

סאה,

יש לו ללוה

סאתים לוה

עליהן

סאתים.

ו

רבי יצחק

חולק על רב הונא

ואומר: אפילו יש לו

רק

סאה, לוה עליה כמה כורין.

וטעם ההיתר: שעל כל סאה וסאה, נאמר תהא הסאה שיש לו, תחתיה, שהרי אין הסאה שלו קנויה למלוה, וביד הלוה לאוכלה או למוכרה, וכשלוה כל סאה וסאה, בהיתר לוה.

תני רבי חייא

[בברייתא וממנה יש]

לסיועיה לרבי יצחק,

כלומר: שנינו במשנה בראש הפרק: "אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו", ועל סוף אותה משנה שנה רבי חייא:

וטיפת יין אין לו

או

טיפת שמן אין לו

[באופן שהיתה פסיקה על שמן], ומדייקת מזה הגמרא

הא יש לו

טיפה,

לוה עליה כמה טיפין

ומוכח מכאן כרבי יצחק .

שנינו במשנה:

והלל אוסר

:

אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כדברי הלל

.

ומסיקה הגמרא:

ולית הלכתא כוותיה

דרב נחמן בשם שמואל [והלכה כחכמים במשנה דמותר להלוות סאה בסאה אם יש לו].

שנינו במשנה:

וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה

[וכו']:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי הלל, אבל חכמים

חולקין

ואומרים: לוים

ככרות

סתם,

ואין צריך לעשותן דמים [כהלל],

ופורעים סתם,

וטעם ההיתר: שלא החמירו לדקדק באיסור סאה בסאה כל כך .

ו

עוד

אמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה

ההולכין בדרך, או יושבין בבית וכל אחד סועד לעצמו

המקפידין זה על זה

שאינן מוחלין על דבר מועט, ומקפידין להלוות זה את זה במדה ובמשקל ובמנין. כשמלוין בשבתות וימים טובים,

עוברין משום איסור מדה

בדבר שרגילין למודדו

ומשום

איסור

משקל

בדבר שרגילין לשוקלו,

ומשום

איסור

מנין

בדבר שרגילים למנותו, שכל אלו הן דברים שאסור לעשותן בשבת ויו"ט .

ו

כן עוברין

משום

איסור

לוין ופורעין ביום טוב

כלומר: שנינו במשנה [שבת קמח א]: שואל [בלשון שאלה] אדם כדי יין וכו' ובלבד שלא יאמר לו הלויני", דבלשון הלויני אסרו חכמים שמא יכתוב, ואלו בני חבורה אינן רוצים לומר בלשון שאלה, משום דלשון שאלה משמע שצריך להחזיר את אותו דבר ששאל, וחושבים בלבם שיצטרכו להחזיר מיד , ולכן אומרים בלשון הלואה.

"ופורעין", הכוונה שאם פורע ביו"ט לא יאמר לשון פריעה [שאסרו חכמים שמא יכתוב], אלא לשון חזרה ובני חבורה אלו מתוך שקפדנים הם, נוקטים לשון פריעה.

וכדברי הלל

[במשנתינו] שאמר לא תלוה אשה ככר וכו', בני חבורה המקפידין זה על זה, כשמלוין זה לזה, עוברין

אף משום

רבית

.

ו

עוד

אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית! מאי טעמא? מידע ידעי דרבית אסורה

, ומתנה הוא דיהיבו

[נותנין]

אהדדי

זה לזה, ודוקא דבר מועט שיודע הת"ח בלבו שגם בלא הלואה היה נותן לו, ודוקא ת"ח מותרין לעשות כן ולא שאר בני אדם

ומביאה הגמרא שיש אמוראים שנהגו ללוות זה מזה ברבית, כהא ד

אמר ליה שמואל לאבוה

בר איהי: הלויני מאה פלפלין, במאה ועשרין פלפלין

, ואריך

וטוב [ומותר הדבר].

אמר רב יהודה אמר רב: מותר לו לאדם

להלוות

ל

בניו,

ו

ל

בני ביתו ברבית!

וטעם ההיתר:

כדי להטעימן טעם רבית

שידעו כמה מצטער הנותנו, ויבינו כמה עונשו גדול, וימנעו לעתיד מאיסור רבית.

ומסיקה הגמרא:

ולאו מילתא היא!

אינו נכון ואסור להלוותן! וטעם האיסור:

משום דאתי למסרך

שיתרגלו בכך, ויחמוד לבם שכר רבית.

מתניתין:

אומר אדם לחבירו: נכש

תלוש עשבים רעים מתוך הטובים

עמי

היום,

ו

אני

אנכש עמך

למחר, או:

עדור

חפור

עמי

היום,

ואעדור

עמך

למחר.

והחידוש במשנה: שאין אומרין שמא נכוש או עדור של יום זה קשה משל אתמול, ובשכר שהמתין הוא לחברו על שכר עבודתו [של אתמול], עושה חבירו עמו היום עבודה קשה יותר .

ולא יאמר לו: נכש עמי

היום

ו

אני

אעדור עמך

למחר, או:

עדור עמי

היום

ו

אני

אנכש עמך

למחר. וטעם האיסור: שפעמים העדור קשה מהנכוש, ופעמים הוא להיפך, ובשכר שממתין לו על שכר עבודתו עד אותו זמן, הוא מקבל על עצמו מלאכה שהיא קשה יותר ממה שעשה.