Bawa Metzia 72b — Talmud auf Deutsch

מודה בשטר שכתבו

, המודה על שטר שהוא כתבו אלא שטוען פרוע הוא השטר, כיון שהודה בשטר שאינו מזויף, שוב

אינו צריך

המלוה

לקיימו

בעדים החתומים בו,

וגובה

המלוה

מנכסים משועבדים

.

אמר ליה רבא

לאביי:

מי דמי

[וכי יש לדמות את עניננו להא דרבי אסי]!?

והרי

התם

בדינא דרבי אסי -

ניתן

השטר

להכתב

, אבל

הכא

הרי השטר

לא ניתן להכתב

, שהרי אינה של כותב השטר ועל כרחו כתב לו את השטר.

יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא

[יושב היה מרימר ואומר את חילוקו של רבא].

אמר ליה רבינא למרימר

:

אלא

אם כדברי רבא - תיקשי

הא דאמר

, הא דהוצרך

רבי יוחנן

לומר בטעם הדין שאין גובים משטרות מוקדמין כלל משום

גזירה שמא יגבה מזמן ראשון

-

והרי אף בלאו הכי

נימא

: לפיכך אינו גובה בשטר זה משום ש

לא ניתן

השטר

ליכתב!?

אמר ליה

מרימר לרבינא:

הכי השתא

[וכי הראיה דומה לנידון]!?

התם

במימרא דרבי יוחנן -

נהי דלא ניתן

השטר

ליכתב מזמן ראשון, אבל ניתן ליכתב מזמן שני

, ולכן אין סיבה שלא יגבה מזמן שני אם לא משום הגזירה.

אבל

הכא

בדברי רבא -

לא ניתן

השטר

ליכתב כלל

, כיון שאין השדה של כותב השטר.

ואכתי מקשינן על סברת רבא:

ו

אלא הא דתניא

לפרש את מה ששנינו "אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם":

לשבח קרקעות

שאין מוציאין לו מנכסים משועבדים -

כיצד

:

הרי שגזל שדה מחבירו, ומכרה לאחר, והשביחה

אותו אחר,

והרי היא יוצאה

על ידי הנגזל

מתחת ידו

של הלוקח,

כשהוא

הלוקח

גובה

מן המוכרה לו את מעותיו ואת השבח שהפסיד, הרי זה

גובה את הקרן

היינו מעות המקח -

מנכסים משועבדים, ו

אילו את ה

שבח

אינו

גובה

אלא

מנכסים בני חורין

.

ועל כל פנים מבואר שאת מעות המקח הרי הוא גובה מנכסים משועבדים, ולשיטת רבא,

נימא

: הרי

לא ניתן

השטר

ליכתב

כלל, כי אינה של מוכר ולא יגבה מנכסים משועבדים!?

ומשנינן:

הכי השתא!?

גרסינן בגמרא לעיל טו ב: בעא מיניה שמואל מרב: חזר [הגזלן שמכר שדה שאינה שלו לאחר] ולקחה מבעלים הראשונים, מהו [האם של לוקח הוא, או של מוכר]?

אמר ליה: מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, כלומר, הרי היא של לוקח.

ומפרשינן התם: מאי טעמא: מר זוטרא אמר: [כי] ניחא ליה [למוכר] דלא נקרייה [הלוקח] גזלנא [ולפיכך, כשקנה את השדה מן הבעלים, עבור הלוקח הוא שקנה]; רב אשי אמר: [לכך יש לומר שלצורך הלוקח קנאה הגזלן, כי] ניחא ליה [למוכר] דליקו בהמנותיה [להיות מוחזק בעיני הלוקח כאדם נאמן].

התם

גבי שטר מכר מן הגזלן, לפיכך השטר קיים, שהרי

אי

[בין]

למאן דאמר

כשחזר וקנאה מבעלים הראשונים - שכוונתו לקנותו בשביל הלוקח משום ד

לא ניחא ליה דליקרייה גזלנא, אי

[ובין]

למאן דאמר

: משום ד

ניחא ליה דליקום בהימנותיה

, סוף סוף

מפייס ליה למריה ומוקים ליה לשטריה

[דעתו של הגזלן היא, לקנות מבעלים הראשונים, ולהעמיד את שטר המכירה שלו] והרי השטר ניתן ליכתב משום זה -

אבל

הכא

בנידון דידן - הרי

לאברוחי מיניה קמכוין

[לכך מכרה לו כדי להבריחו הימנו], ואם כן וכי

שטרא מקיים ליה

[וכי דעתו לחזור ולקנותה מבנו, כדי להעמידו ביד הלוקח]!? ואם כן שטר שלא ניתן ליכתב הוא, ולכן אינו גובה בו.

מתניתין:

אין פוסקין,

אסור להקדים וליתן סך מעות למוכר בשעת הזול,

על הפירות,

על מנת שיתן המוכר לבעל המעות [הלוקח] פירות באותו שער הזול, בזמן מאוחר, כשיעור מעותיו, והאיסור הוא

עד שיצא השער

[המחיר] המפורסם וקבוע בשוקי העיר לפירות אלו. וטעם האיסור: כיון שעדיין לא יצא השער בכמה נמכרים פירות אלו, חיישינן שמא יתייקרו כשייצא השער שלהם, ונמצא הלוקח משתכר בהמתנת מעותיו .

אבל אם

יצא השער

המפורסם וקבוע בשוקי העיר לפירות אלו,

פוסקין

מותר ללוקח לפסוק עמו שיתן לו פירות לזמן מאוחר, כפי אותו השער שכבר יצא, ואפילו אם נתייקרו אחר כך הפירות, אין בזה ריבית.

ופסיקה זו מותרת,

ואף

על פי שאין לזה

למוכר פירות בשעת הפסיקה,

יש לזה

לאיש אחר, ויכול המוכר לקנות עכשיו במעות שקיבל. ומותר ללוקח לפסוק שיתן לו המוכר חטין, אפילו אם לא יצא השער, אם

היה הוא

המוכר

תחילה לקוצרים,

ויש לו כבר גדיש [תבואה קצורה מגודשת על פני השדה],

פוסק

הלוקח

עמו

עם המוכר,

על הגדיש

שיש למוכר. וטעם ההיתר: כיון שיש למוכר, אין כאן רבית, כי מעכשיו הוא קנוי לו ואע"פ שלא משך, שהרי כשאין לו, האיסור הוא רק מדרבנן, וכשיש לו לא גזרו.

ועל העביט של ענבים.

מותר ללוקח לפסוק שיתן לו המוכר יין, ואף על פי שלא יצא השער, אם ענבי המוכר צבורין בכלי גדול [היינו עביט] שמניחין בו לפני דריכה, והם מתחממים ומתבשלים להוציא יינם יפה.

ועל המעטן של זיתים.

מותר ללוקח לפסוק שיתן לו המוכר שמן, ואע"פ שלא יצא השער, כדין היין לעיל, אלא שהכלי של זיתים קרוי "מעטן".

ועל הביצים

של יוצר.

מותר ללוקח לפסוק שיתן לו המוכר [היוצר] קדירות, אף על פי שלא יצא השער, אם הכין היוצר ביצים, כדורי טיט שמעגל הקדר,

ועל הסיד מששקעו בכבשן.

ומותר ללוקח לפסוק לעשות מהן קדירות. שיתן לו המוכר סיד, אף על פי שלא יצא השער, מששקעו אבני הסיד והעצים בכבשן כדי לשרפן ולעשות מהן סיד.

ופוסק

הלוקח, באיזה שער שירצה,

עמו

עם המוכר,

על הזבל,

שיספק לו זבל [לזבל שדות]

כל ימות השנה,

בין בימות החמה בין בימות הגשמים.

רבי יוסי אומר

: חולק על תנא קמא וסובר,

אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו

למוכר

זבל באשפה.

וחכמים מתירים.

ובגמרא [עד א, ב] מתבארת מחלוקת תנא קמא וחכמים.

ופוסק

הלוקח

עמו

עם המוכר

בשער הגבוה

היינו בזול, שנותנין הרבה פירות בדמים מועטין, כלומר: דכשיוזל השער יותר ממה שהוא עכשיו יתן לו כשער הזול ואם יתייקר יתן לו כשער של עכשיו.

רבי יהודה אומר

: חולק על תנא קמא וסובר,

אף על פי שלא פסק

הלוקח

עמו

עם המוכר [כשער הגבוה]

יכול

הלוקח

לומר

למוכר:

תן לי כזה

פירות כשער בזול,

או תן לי

מעותי!

גמרא:

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: אין פוסקין על שער שבשוק

משום שאינו קבוע.

אמר ליה רבי זירא לרב אסי

: האם

אמר רבי יוחנן

שאין פוסקין

אפילו כשער דורמוס

[איטליז רב וגדול]

הזה

ששערו קבוע?

אמר ליה

רב אסי לרבי זירא:

לא אמר רבי יוחנן

שאין פוסקין

אלא בשוק של עיירות,

דלא קביעי תרעייהו

שאין שער שלהם קבוע.

ומקשינן:

ולמאן דסליק אדעתין מעיקרא,

לפי הבנת רבי זירא,

דאמר רבי יוחנן

שאין פוסקין

אפילו כ

שער

דורמוס הזה, אלא מתניתין,

דקתני

ששנה בה התנא,

אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא

השער פוסקין, היכי משכחת לה?

היכן תמצא מקום שמותר לפסוק על שער שלו!?

ומשנינן:

מתניתין

דיצא השער פוסקין,

בחיטי דאכלבי

[אוצרות]

וארבי

[ספינות]

דמשוך תרעיה טפי,

שנמשך שער שלהם יותר משער דורמוס הזה, כלומר: משיתחילו בעלי בתים ואוצרי פירות לפתוח אוצרותיהם, וספינות מביאות תבואה למכור, נמשך שער להם זמן רב, שהרי יש הרבה תבואה.

תנו רבנן

: שנינו בתוספתא:

אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער.

יצא השער, פוסקין

כי

אף על פי שאין לזה, יש לזה.

היו

תבואות

חדשות,

שעדין לא יבשו כל הצורך

מארבע,

במחיר ארבע סאין לסלע,

ו

תבואות

ישנות משלש

במחיר שלש סאין בסלע,

אין פוסקין

על חדשות מארבע,

עד

שיצא השער

בארבע

לחדש ולישן,

שהוא שער קבוע.

היו

תבואות של

לקוטות,

של עניים, שנלקטות מכמה שדות, ואינן יפות, שמערבין שבלי שיפון [אחד מחמשת מיני דגן] עם שבלי חטין,

מארבע

ארבע סאין בסלע.

ולכל אדם,

תבואות של שאר בני אדם,

משלש,

שלש סאין בסלע,

אין פוסקין

עם בעל הבית מארבע,

עד שיצא השער

של ארבע

ללוקט,

לתבואת העני הלוקט,

ולמוכר,

בעל הבית רגיל.

אמר רב נחמן: פוסקין ללקוטות

, לעניים הלוקטים, בתבואה של לקוטות,

בשער הלקוטות,

שהוא ארבע סאין בסלע.

אמר ליה

שאל

רבא לרב נחמן: מאי שנא לוקט,

במה שונה דינו של הלוקט, שמותר גם כשאין לו, מדינו של בעל הבית, שאסור,

דאי לית ליה,

שהרי אם אין לו ללוקט תבואה,

יזיף,

לווה הוא תבואה מעורבת

מלקוט חבריה,

ולכן, חשוב כ"יש לו" ולכן מותר, אם כן,

בעל הבית נמי, יזיף מלקוט.

ואם כן מדוע בעל הבית אסור לפסוק עם אדם רגיל על תבואת לקוטות לפי שער לקוטות, לפי שנחשב הדבר ש"יש לו", כי יכול הוא ללוות מהלקוטות!?

אמר ליה

תירץ רב נחמן לרבא:

בעל הבית, זילא ביה מילתא,

גנאי הוא לו,

למיזף מלקוט

ולכן חשוב "אין לו", ואסור.

איבעית אימא: מאן דיהב זוזי,

הנותן מעות

לבעל הבית, אפירי שפירי יהיב,

על דעת שיתן לו פירות טובים, ולא של לקוטות.

אמר רב ששת אמר רב הונא: אין לוין על שער שבשוק,

כלומר: אין לוין במעות כדרך הלואה על מנת שאם לא יפרע המעות עד זמן פלוני, יתן לו פירות בשער של עכשיו. ואסור משום שמא יתיקרו הפירות.

אמר

הקשה

ליה רב יוסף בר חמא לרב ששת, ואמרי לה,

יש מבני הישיבה שאמרו קושיה זו בשם

רב יוסי בר אבא לרב ששת: ומי אמר רב הונא הכי

וכי רב הונא אמר כן?,

והא בעי מיניה מרב הונא,

הרי נשאל רב הונא,

הני בני בי רב,

בני הישיבה,

דיזפי

שלווין מעות

בתשרי, ופרעי

פירות

בטבת

בשער של תשרי,

שרי או אסיר,

מותר או אסור?

אמר להו

ענה להם רב הונא:

הא חיטי בהיני,

שם מקום,

והא חיטי בשילי,

שם מקום,

אי בעי, זבני ופרעי ליה.

אם רצונם בכך, יכולים הם לקנות עכשיו חיטין במקומות הסמוכים, ולפרוע עכשיו, ולכן כדין עושין בני הישיבה,

ואם כן, כיצד אמר רב ששת בשם רב הונא שאין לוין על שער שבשוק!?

ומתרץ רב ששת:

מעיקרא,

בתחילה

סבר רב הונא, אין לוין

על שער שבשוק.

כיון דשמעה להא דאמר רב שמואל בר חייא אמר רבי אלעזר,

שאמר לוין, חזר בו רב הונא, ו

אמר איהו נמי לוין,

ולכן אמר שכדין עושין בני הישיבה.

תנו רבנן

: אדם

המוליך חבילה

סחורה [של עצמו]

ממקום

הזול

למקום

היוקר,

מצאו חבירו

במקום הזול

ואמר לו תנה לי,

ואוליכנה למקום היוקר,

ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום,

ואמכרנה שם, ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני, ואפרע לך כפי מה ששוה שם.