Bawa Metzia 68b — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן:

אמר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה.

שמים כמה אדם המתעסק במלאכה קשה, כגון נגר, שמרויח הרבה בעבודתו, מוכן להסתפק בכדי לעבוד במלאכה קלה יותר, שיש בה פחות רווח, כחנוני. וכך יהיה שכרו.

וצריכא.

הוצרכה המשנה לומר גם את כל יתר האופנים.

כי אם היה היתה המשנה אומרת רק את האופן של חנוני, היה מקום לומר, כי רק

חנוני, הוא דסגי ליה

בשכרו

כפועל בטל,

דווקא חנוני מספיק לשלם לו שכר כפועל בטל.

משום דלא נפיש טרחיה,

מאחר וקיבל מהמתעסק את הפירות, בידו למכור אותם בחנות בקלות, ואין לו טורח לקנות את הפירות.

אבל

ליתן

מעות, ליקח בהן פירות,

כשנותן למתעסק מעות, שיקנה בעצמו הפירות מהשוק בזול, וימכרם לאנשים מעט מעט ביוקר,

דנפיש טרחיה,

שיש למתעסק טירחא מרובה בדבר,

אימא לא סגי ליה,

לא מספיק לשלם לו שכר

כפועל בטל,

כי בכזו טירחא, שמא לא מספיק לשלם על התעסקותו כפועל בטל, ונמצא, כי מה שטרח המתעסק בקנית הפירות, הוא שכר עבור ההלואה, והוי ריבית.

ואי תנא מעות ליקח בהן פירות,

אם התנא במשנה היה אומר רק את האופן השני, שקונה המתעסק עצמו את הפירות בשוק, ומוכרם בחנות,

הוה אמינא, התם הוא דבעי כפועל בטל, משום דנפיש טרחיה.

הייתי אומר שדווקא באופן זה שטרח הרבה, צריך לשלם לו כפועל בטל .

אבל חנוני, דלא נפיש טרחיה,

שאין לו טורח לקנות הפירות בשוק אלא מקבלם מנותן העיסקא,

אימא סגי ליה במשהו בעלמא,

אולי מספיק לשלם לו שכר מועט בלבד, והיינו,

דאפילו לא טבל עמו אלא בציר,

שהרשה הנותן למתעסק, לטבול את פתו בציר של הנותן,

ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת,

או אכל אצל הנותן תאנה יבשה,

זהו שכרו,

בזה מספיק להחשב שכר למתעסק על עבודתו.

לכן

צריכא,

הוצרך התנא במשנה לומר את כל האופנים הללו, שבכל אחד מהם יש לשלם על התעסקותו כפועל בטל.

כמה, עיזי, ותרנגולין, מעליו, סימן.

תנו רבנן: כמה הוא שכרו

של המתעסק?

בין מרובה בין מועט, דברי רבי מאיר.

בין שישלם לו הרבה ובין מעט, נחשב הדבר כתשלום שכר על התעסקותו בחצי הפקדון, ואין כאן איסור ריבית על חצי המלוה שקיבל המתעסק.

רבי יהודה אומר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת, זהו שכרו.

והיינו, רבי יהודה מיקל יותר, שמספיק שכר כל שהוא. וכיון שטבל עם המתעסק בציר של דג, די בכך, שזהו שכרו על התעסקותו בפקדון.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: נותן לו שכרו משלם.

רבי שמעון מחמיר יותר מכולם, וסובר שיש לשלם לו שכר גמור. ושמין כמה רוצה ליטול ולבטל ממלאכה קשה שעסק בה, ויעסוק במלאכה זו הקלה, ובכך יהיה שכרו על עבודתו.

תנו רבנן: אין שמין

את שויים של בהמות, כדי שיגדלם המתעסק עבור חבירו, ויקבל בשכרו חצי מהרווחים, וכן ישא באחריות חצי מההפסדים,

לא את העזים, ולא את הרחלים, ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל, למח צה.

לפי שאין למתעסק, בכל אלו, הנאה, שהרי אי אפשר לו לחרוש בעז, או להטעין רחל במשא. ונצמא שאם יתחלקו במחצית הרווח, בלא שתהא תוספת שכר למתעסק, נמצא המתעסק עובד בחלק הפקדון של הנותן בשכר ההלואה, ויש בזה משום איסור ריבית.

אבל פרה או חמור, יש להתיר ליתנם להתעסק למחצית הרווח, אף בלי שום תוספת שכר למתעסק, מאחר ויש שכר למתעסק [על עמלו ומזונו שטרח בחלק הפקדון], בכך שהוא יכול לחרוש בפרה בשדותיו, ולטעון את החמור במשאו. כך דעת תנא קמא.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שמין את העזים

לחלוק ברווחים, ואין לחוש שמתעסק בשל חבירו חנם בשכר ההלואה, מפני שיש לו למתעסק שכר על עמלו ומזונו, בכך שהעיזים "

חולבות",

שהחלב הנחלב מהם מגיע למתעסק.

ו

גם

את הרחלים

מותר לשום בעיסקא, כדי לחלוק ברווח ובהפסד,

מפני ש"גוזזות",

שצמר גיזתם שייך למתעסק,

ושוטפות

עצמם בנהר, והמים מורידים מצמרם, והמתעסק נוטלם,

ומורטות

את צמרם כשעוברות בין הקוצים, והצמר הזה מגיע למתעסק, בשכר עמלו ומזונו.

ו

גם את

התרנגולת,

מותר לשום אותה על מנת לחלוק ברווח גידולה, ובהפסד,

מפני שהיא עושה

ביצים ואפרוחים,

ואוכלת

, והרי הביצים והאפרוחים מגיעים למתעסק בשכר עמלו ומזונו בחלק הפקדון.

ומקשינן:

ותנא קמא,

שאמר אין לשום עזים ורחלים, מאחר ואין למתעסק בהם רווח על עבודתו.

האם

גיזה וחלב,

שנוטל המתעסק לעצמו,

לא ספק,

אינם מספיקים,

לשכר עמלו ומזונו!?

הלא ודאי נטילת הגיזה והחלב, היא מספיקה כדי להחשב כנתינת שכר למתעסק על עמלו ועל המזונות שסיפק לבהמות!

ומתרצינן:, אם מקבל המתעסק את שכרו

בגיזה וחלב

של העיזים,

כולי עלמא לא פליגי

שיש בזה שכר הגון למתעסק על עמלו ועל מזונו בחלק הפקדון, ואין כאן איסור ריבית על חלק ההלואה שבידו.

כי פליגי

תנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה, במקום שמקבל הרועה שכר מועט,

בנסיובי,

שהוא מי פסולת החלב,

ותותרי,

שהוא שטיפת ומריטת הרחלים.

תנא קמא, סבר לה כרבי שמעון בר יוחאי, דאמר, נותן לו

הבעל הבית למתעסק

שכרו משלם,

ששמים כמה רוצה אדם ליטול כדי ליבטל מעבודתו הקודמת, ולעסוק בעבודה זו. ולכן שכר זה של נטילת פסולת החלב או מריטת הצמר, אינו מספיק להחשב שכר על טרחתו בחלק הפקדון של בעל הבית .

רבי יוסי ברבי יהודה, סבר לה כאבוה,

רבי יהודה,

דאמר: אפילו לא טבל עמו

המתעסק

בציר

של נותן העסקה,

ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת, זהו שכרו.

ואין צריך לשלם לו שכר לפי עבודתו, אלא בכל שהוא נחשב שכר על עבודתו. ונטילת פסולת החלב ומריטת הצמר, יכולה, לדעתם, להחשב שכר על עבודתו.

תנו רבנן: "משכרת" אשה לחברתה תרנגולת

שיש לה. דהיינו, בעלת התרנגולת אומרת בלשון של שכירות דוקא, לבעלת הביצים: תני לי ביצים, ואני אושיב עליהן את תרנגולתי, ואגדל לך מהביצים אפרוחים, ויהיה שכרי עבור עבודתי בגידול אפרוחים מהביצים שלך,

בשני אפרוחים

לשנה. ומאחר ונעשה הדבר בלשון "שכירות", אין אחריות בעלת התרנגולת על הביצים כלל, ואין כאן הלואה, וממילא אין לחוש לאיסור ריבית.

אבל

אשה שאמרה לחברתה

בלשון עסק: הבה ונעשה עיסקא, ונחלוק ברווח ובהפסד. אני אביא

תרנגולת שלי,

ואת תביאי

ביצים שליכי.

אני אושיב התרנגולת שלי על הביצים שלך, ואגדל את האפרוחים, וכן אקבל על עצמי אחריות על חצי משווי הביצים,

ואני

בעלת התרנגולת,

ואת

בעלת הביצים,

נחלוק באפרוחין.

רבי יהודה מתיר,

באופן זה, אף שנעשה בלשון עסק וחלוקה, ויש כאן חצי הלואה, ויש לחוש שעובדת בחצי של חברתה, בשכר שקבלה חצי מהביצים שיהיו ברשותה כהלואה ותרוויח מהם, ובכל זאת, אין בזה משום איסור ריבית.

אבל

רבי שמעון אוסר.

מאחר והוא הולך לשיטתו, שיש לשלם למתעסק שכר מלא על עבודתו בחלק של חברו, שאם לא כן, יש בזה משום ריבית על חלק ההלואה.

ומקשינן:

ו

כי

רבי יהודה לא בעי,

אין צורך, לדעת, שישלם נותן העיסקא למתעסק את

שכר עמלו ומזונו,

במה שטרח בחלק הפקדון של חבירו!?

ומתרצינן:

איכא,

יש לו למתעסק בשכר טרחתו,

ביצים מוזרות,

שאינן קולטות אפרוח, והן מותרות באכילה.

ורבי יהודה לשיטתו, שמספיק ליתן שכר כל שהוא למתעסק, ובכך כבר אין לחוש לריבית .

תנו רבנן

: אם באו להתעסק בגידול עגלים וסייחים קטנים, שאחד יגדלם עבור חבירו, ויחלקו בנטילת אחריות וכן ברווח, נמצא החצי שמרויח בו המתעסק הוא מלוה, והחצי שמרויח ממנו בעל העגלים הוא פקדון. ואין למתעסק לטרוח בחצי הפקדון חנם, משום איסור ריבית.

מקום שנהגו

להעלות שכר ל"כתף" למעות לבהמה,

שהיו נוהגים להעלות [לשלם] מעות כשכר למתעסק בעגלים קטנים [מלבד מה שמגיע לו מחצית הרווח], על עבודתו ב"כתף", דהיינו, על טרחתו בנשיאתם של העגלים הקטנים על כתפו,

מעלין

לו את שכר הכתף,

ואין משנין ממנהג המדינה.

ואפילו במקום שגם אמו של העגל נכללה בעיסקה, ואז על פי רוב, נמשך העגל אחרי אמו מעצמו, ואין צורך למתעסק לטרוח לסוחבו על כתיפו, ולא מגיע לו שכר כתף, בכל זאת, כיון שיש פעמים מועטות שהוא כן צריך לטרוח ולשאת את העגל על כתיפו, צריך לשלם לו שכר כתף, ואם לא ישלמו לו שכר זה, יש לחוש לריבית, במה שטורח חנם, כך היא דעת תנא קמא .

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: בעגלים קטנים יש להקל, ואין צורך לשלם למתעסק שכר כתף. ולכן,

שמין עגל

קטן הנכלל בעיסקא

עם אמו, וסיח

קטן

עם אמו.

כיון שאין טורח להוציאם ולהכניסם על כתפו, מאחר וטבעו של עגל או סייח קטן להמשך אחר אמו. וכמו כן אין צורך לשלם למתעסק עבור הוצאותיו למזונות העגל, כי אמו של העגל עושה ואוכלת, וזה נחשב כתשלום שכר.

ואפילו במקום שנהגו

שאם מקבלים אותו לגדל בלי אמו, דרכם היה

להעלות שכר כתף למעות,

על הטרחא שבהוצאתו, מכל מקום, במקום שאמו נכללת בעיסקא אתו, אין לשלם שכר כתף, מאחר והעגל נמשך מעצמו אחר אמו .

ומקשינן:

ו

כי

רבן שמעון בן גמליאל, לא בעי

שישלם למתעסק

שכר עמלו ומזונו,

שהרי גם עם אמו פעמים שיש לו טורח בעגל וסייח הקטן .

ומתרצינן:

איכא גללים,

שזוכה בהם המקבל, ועל ידם נפטר הנותן מלשלם שכר טרחא למתעסק בעגלים .

ואידך,

תנא קמא, הסובר שצריך לשלם שכר על הטרחא בהוצאתם, ואין להסתפק בגללים, סבר, ש

גללים,

דרך הבעלים הוא ש

אפקורי מפקר להו,

מחמת חוסר חשיבותם, ואין זכיית המקבל בהם נחשבת לתשלום שכר.

אמר רב נחמן: הלכה כרבי יהודה,

שאפילו לא טבל המתעסק עם הנותן אלא בציר, בכך קיבל שכרו על טרחו בחלק הנותן.

והלכה כרבי יוסי בר יהודה,

שנקט לענין פסולת החלב ומריטת הצמר, שהמתעסק קיבל בזה את שכרו.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל,

שהמתעסק בעגל עם אמו, מקבל גללים בשכר מה שפעמים צריך לסחוב את העגל על כתפו.

וכולם בשיטה אחת, שמספיק לשלם שכר כל שהוא למתעסק, כדי להסתלק מאיסור ריבית.

ומה שנחלקו הוא באופן שבא הנותן לשלם שכר המתעסק כפועל עבור עבודתו שבכל יום. ולכן יש לדון כמה השתכר קודם לכן, וכמה מזוני מקבל, כל אחד לפי שיטתו.

ושומה זו, היא שכר על מה שהתעסק בחלק הפקדון של חבירו.

אך יש עוד אופן לשלם שכר למתעסק, על ידי שהמתעסק מקבל תוספת רווח בעיסקה, יותר ממה שהיה מגיע לו לפי חלק ההלואה.

תוספת הרווח הזאת, היא השכר עבור עיסוקו בחלק הפקדון, ומחשיבה אותו לעוסק בחלק הפקדון של חבירו בשכר.

ובלי תוספת השכר, יחשב ריבית מה שעוסק בחלק הפקדון של חבירו תמורת ההלואה שקיבל .

מעשה היה עם

בני רב עיליש,

שאביהם קיבל מעות להתעסק,

נפק עלייהו

יצא עליהם

ההוא שטרא, דהוה כתיב ביה

בלשון השטר:

פלגא באגר, פלגא בהפסד.

ומלשון זה היה נראה שרב עיליש קיבל את העסקה חציה במלוה וחציה בפקדון, ולכן אחריות חצי המלוה על רב עיליש, וגם חצי הרווחים מגיעים לו, כיון שהמעות במלוה אצלו.

ויש לדון, שרב עיליש מתעסק בחצי הפקדון של נותן העסקה בשכר מה שהנותן הלוה לו את החצי השני, וכיצד זה יתכן.

אמר רבא

: אין לחוש בשטר זה לריבית, מאחר ו

רב עיליש גברא רבה הוא,

ואיסורא לאינשי לא הוה ספי.

הוא לא יגרום לאנשים שיעברו על איסור.

ומאחר וברור לנו שלא היה מאכיל איסור ריבית לנותן העסקא, יש לנו לפרש לשון השטר כך:

מה נפשך, אי

רצה רב עיליש שתהיה חלוקת הרווח בצורה שהנותן יקבל

פלגא באגר,

באופן זה יקבל הנותן על עצמו,

תרי תלתי בהפסד.

וכיון שאחריות שני שליש היא על הנותן, נשאר לרב עיליש אחריות בשליש בלבד. ומחמת זה רק השליש מוגדר אצלו כמלוה. והיות שהשכר של רב עיליש הוא חצי מהרווחים, הרי השישית הנוספת, שמקבל שכר יותר ממה שמגיע לו בחלקו, הוא שכרו על מה שהתעסק בשני שליש פקדון של חבירו.