Bawa Metzia 65b — Talmud auf Deutsch

והלכתא כרב חמא,

שאומר באופן הנזכר למעלה שאין איסור ריבית .

והלכתא כרבי אלעזר,

שאומר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין .

והלכתא כרבי ינאי, דאמר מה לי הן ומה לי דמיהן,

וכמו שבפוסק על הפירות כשער של עכשיו ונתייקרו מותר למוכר לתת לו את הפירות שפסקו עליהם, כך מותר למוכר לתת לו את דמי הפירות, שלא כשיטת רב, שסובר אסור למוכר לתת ללוקח את דמי הפירות, כי כשהוא נותן לו לאחר זמן כסף יותר ממה שקיבל ממנו, זה נראה כריבית .

מתניתין:

מכר לו את השדה, ונתן לו

הלוקח

מקצת דמים, ואמר לו

המוכר ללוקח בשעת המקח,

אימתי שתרצה הבא

את יתר ה

מעות וטול את

השדה

שלך

שקנית ממני.

אסור

לעשות כך, מפני שכל זמן שלא שילם את יתר המעות, יש באכילת הפירות איסור ריבית. ובגמרא מפרש למי הן אסורין.

הלוהו על שדהו,

כלומר, היתה השדה של הלוה משכון על החוב,

ואמר לו

המלוה:

אם אי אתה נותן לי

את מה שהלויתיך

מכאן ועד שלש שנים, הרי

השדה הממושכנת בידי

היא שלי,

בשביל פירעון החוב.

הדין הוא ש

הרי היא שלו. וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים

.

גמרא:

מי אוכל פירות,

כלומר: ברישא כתוב שאסור לעשות כן, לפי שיש באכילת הפירות איסור ריבית, למי הם אסורים ולמי הם מותרים .

רב הונא אמר, מוכר אוכל פירות,

וכונת המשנה שהם אסורים ללוקח.

רב ענן אמר, משלשי

[מפקידין ביד שליש]

את הפירות,

ושניהם אסורים באכילת הפירות עד שיגמר המקח או יבטל.

ולא פליגי

רב הונא ורב ענן,

הא

דרב הונא, שמוכר אוכל פירות ולוקח אסור, כגון:

דאמר

מוכר ללוקח,

לכי מייתית

את יתר המעות

קני,

ועד שתגמור לפרוע, השדה שייכת לי. ולכן כל זמן שהלוקח לא שילם את כל המעות, מוכר אוכל פירות כי השדה שלו, וללוקח אסור לאכול פירות כי עדיין השדה לא שלו, ואם אוכל זה בשביל הקדמת המעות, דהיינו המקצת דמים שנתן למוכר ועדיין לא קנה תמורתם. וזה ריבית.

הא

דרב ענן, ששניהם אסורים לאכול פירות. כגון:

דאמר

מוכר ללוקח,

לכי מייתית

את יתר המעות

קני מעכשיו.

ולכן כל זמן שהלוקח לא שילם את כל המעות אסור לשניהם לאכול את הפירות, למוכר אסור כי אם הלוקח ישלם את יתר המעות יתברר שהשדה כבר היתה קנויה לו מיום המכר, על ידי שנתן למוכר מקצת דמים, ואם המוכר אוכל את הפירות זה בשביל שכר המתנת מעותיו שהלוקח עדיין לא פרע. וללוקח אסור לאכול פירות כי שמא לא ישלם את יתר המעות ויתברר שהשדה לא קנויה לו, והמקצת דמים שנתן למוכר בשעת המקח זה הלואה והפירות שייכים למוכר, ואם הלוקח אוכל זה בשביל המקצת דמים שנתן למוכר שהם הלואה .

תני רב ספרא ב

הלכות

ריבית

ששנאום

דבי רבי חייא,

יש

פעמים, ששניהם

המוכר והלוקח,

מותרין

לאכול את הפירות.

פעמים ששניהם אסורין

לאכול את הפירות.

ופעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור. ופעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור.

עני רבא בתריה

ופירש את הברייתא.

פעמים ששניהם מותרין,

כגון:

דאמר ליה

מוכר ללוקח כשמשלם מקצת דמים,

קני

מיד בשדה

כשיעור זוזך,

ואת שאר השדה תקנה כשתשלם הכל. שניהם מותרים, והלוקח אוכל פירות הקרקע ששוה למעות שנתן, ואת שאר הפירות אוכל המוכר .

פעמים ששניהם אסורין,

כגון:

דאמר ליה

מוכר ללוקח,

לכי מייתית

את יתר הדמים,

קני

הכל

מעכשיו.

שניהם אסורים כנ"ל בדברי רב ענן .

פעמים מוכר מותר ולוקח אסור,

כגון:

דאמר ליה

מוכר ללוקח,

לכי מייתית

את יתר הדמים,

קני

מכאן ולהבא. מוכר מותר ולוקח אסור, כנ"ל דברי רב הונא.

פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור,

כגון:

דאמר ליה

מוכר ללוקח,

קני

הכל

מעכשיו, וזוזאי

כלומר: שאר הדמים שאתה חייב לי עבור קניית השדה,

ליהוו הלואה גבך

. ובזה גם אם הלוקח לא ישלם את יתר הדמים, המקח לא יתבטל. ולכן לוקח מותר לאכול את הפירות, כי הוא קנה מיד את כל השדה. ומוכר אסור, כי אם יאכל פירות זה עבור שהלוה ללוקח את יתר הדמים.

מאן תנא

של המשנה לדעת רב ענן, ושל ברייתא דבי רבי חייא, שבאמר לו כשתביא את יתר הדמים קנה מעכשיו,

שניהם אסורין

לאכול את הפירות?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע. דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה הא אמר צד אחד בריבית מותר.

כלומר: לעיל בדף סג. הגמרא מביאה ברייתא שנחלקו ת"ק ורבי יהודה, בראובן שלוה משמעון כסף ואמר לו אם לא אפרע לך עד יום פלוני שדי מכורה לך מעכשיו בשביל פירעון החוב, אם מותר למלוה שהוא הלוקח לאכול את פירות השדה עד שיתברר אם קנה את השדה, ת"ק סובר שאסור ללוקח לאכול פירות שמא הלוה יפרע לו ולא יבוא לידי מכר. ורבי יהודה סובר שמותר ללוקח לאכול פירות. מפרש אביי את טעמו של ר"י, שסובר "צד אחד בריבית מותר" דהיינו שאם בשעת ההלואה יש צד שלא יבוא לידי ריבית, כמו כאן שיש צד מכר, אין בזה איסור ריבית. וגם כאן בין אם המוכר יאכל פירות, בין אם הלוקח יאכל את הפירות, זה צד אחד בריבית, כי אם המוכר אוכל והלוקח לא ישלם את יתר הדמים אין כאן ריבית, ואם הלוקח אוכל ואח"כ שילם את יתר הדמים אין כאן ריבית. וכתוב שהם אסורים לאכול את הפירות, וזה כדעת ת"ק שאוסר צד אחד בריבית .

כתוב בברייתא:

משכן לו בית

או

משכן לו שדה

בשביל שהלוה לו,

ואמר לו

המלוה ללוה, כלומר: התנה עמו.

לכשתרצה

כלומר: אם תרצה

למוכרם, לא תמכרם אלא לי.

בין אם עשו קנין על זה, ובין לא עשו קנין, אם אמר לו

בדמים הללו

כלומר: תמכור לי את הבית בדמי ההלואה שנתתי לך , והבית שוה יותר.

אסור

משום ריבית, כי הלוה מוזיל למלוה את מחיר הבית בשביל ההלואה .

ואם אמר לו תמכור לי

בשוייהן

כלומר:

חלק בבית, ששוה לדמים שהלויתיך,

מותר

.

מאן תנא בדמים הללו אסור?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע דלא כרבי יהודה,

דאי רבי יהודה האמר צד אחד בריבית מותר,

וכאן זה צד אחד בריבית כי אולי הלוה לא ירצה למוכרה לעולם , וזה לא יבוא לידי ריבית. ולרבי יהודה גם אם אחר כך הלוה מוכר את השדה למלוה בזול, מותר לו לקבלה, כי בשעת ההלואה זה היה צד אחד בריבית .

שנינו בברייתא:

מכר לו בית

או

מכר לו שדה, ואמר לו

מוכר ללוקח בשעת המכר, אני מוכר לך בתנאי ש

לכשיהיו לי מעות החזירם לי

את הבית או השדה, ואני אחזיר לך את המעות שנתת לי.

אסור

לעשות כן. כי הלוקח דר בבית, ואם אחר כך המוכר יחזיר לו מעותיו יתברר שלא היה כאן מכר מעולם , והמעות שהלוקח נתן למוכר הם הלואה, נמצא שדר בבית בשכר המתנת מעותיו.

ואם הלוקח אומר למוכר, מרצונו, בשעת המכר, אני מקנה ש

לכשיהיו לך מעות, אחזירם לך

את הבית או השדה,

מותר.

הגמרא להלן מפרשת הטעם.

אומרת הגמרא,

מאן תנא

של הברייתא האומר ברישא אסור?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא כרבי

יהודה.

דאי רבי יהודה, האמר צד אחד בריבית מותר.

וכאן זה צד אחד בריבית, כי אם המוכר לא יחזיר את הדמים שקיבל, השדה מכורה ללוקח, והוא דר בבית שלו .

עכשיו הגמרא מפרשת את הברייתא.

מאי שנא רישא

שאם המוכר מתנה אסור,

ומאי שנא סיפא

שאם הלוקח מתנה מותר.

אמר רבא, סיפא דאמר ליה

לוקח למוכר,

מדעתיה.

כלומר: אם ארצה אחזירם לך. ומכיון שהלוקח מפרש בתנאי שזה תלוי ברצונו אין כאן ריבית, כי עד שמחזיר למוכר, הבית קנוי לו, וכשמחזיר לו הוא חוזר ומוכרה לו, נמצא שכשהוא דר בבית הוא דר בשלו.

ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות,

כלומר: בשטר מכירה היה כתוב שהמוכר לא מקבל עליו אחריות למקח, ואם בעל חוב שלו יגבה את הקרקע מהלוקח, לא יתן לו כלום.

חזייה

מוכר ללוקח,

דהוה קא עציב,

כי המוכר לא רצה למוכרה באחריות, והוא לא רצה להניח מלקנותה בשביל כך, והצטער מחמת שחשש שבעל חוב יגבה ממנו, ויפסיד.

אמר ליה

מוכר ללוקח, בעוד שעסוקים בענין המקח,

אמאי עציבת

אין לך לדאוג,

אי

בעלי חובות שלי

טרפו לה מינך, מגבינא לך שופרא

[מעידית שבנכסי] אפילו

שבחא

שתשביח את השדה,

ופירי

שיגדלו ברשותך.

והלוקח שתק, ולא חיזק את דברי המוכר.