Bawa Metzia 63b — Talmud auf Deutsch

מה לי הן

הפירות,

מה לי דמיהן

הממון שאפשר להחזיר דמים כנגד שווי הפירות, ואע"פ שמחזיר יותר משקיבל.

מה לי דמיהן

הפירות,

ומה לי הן

הדמים,

נמי אמרינן,

כלומר רבא בא לחדש פה את דין פסיקה. כמו שאם היו דמיהן [שהם הפירות] ביד המוכר ודאי שהיה אפשר לפסוק עליהם, כך אם אין את הפירות אצל המוכר, אלא יש אצל המוכר כסף שקיבל מן הלוקח ["הן"] מותר לפסוק עם מעות אלו כיון שהמוכר יכול ללכת ולקנות עם דמים אלו את הפירות, וחשיב יש לו . ועל כן,

ופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו.

איתיביה,

שאלו

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא,

מהברייתא של רבי אושעיא:

כולם, אם יש לו מותר, אין לו אסור.

מבואר בברייתא זו, שבשביל היתר פסיקה צריך שלמוכר תהיה את הסחורה, ואם כן, איך רבא בא ומחדש שמותר לפסוק על ידי נתינת מעות אפילו אם אין לו.

ומתרצינן:

אמר להו רבא, התם,

ברייתא של רבי אושעיא,

הלואה

היא, ועל כן דווקא ביש לו התירו, אבל באין לו, כיון שהפסיקה היא ע"י חוב, ולא ע"י נתינה ממשית של מעות, לא התירו.

אבל

הכא,

במה שאני חידשתי,

זביני,

זהו מכר. ובמכר אמרינן, כל שנותן מעות, גם אם אין פירות, הרי זה מותר.

רבה רב יוסף, דאמרי תרוייהו,

אמרו שניהם,

מאי טעמא אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו,

מה הטעם בהיתר פסיקה של יצא השער?

משום

דאמר ליה

הלוקח למוכר,

שקילא טיבותיך,

תיטול את "טובתך" שעשית לי,

ושדייא אחיזרי,

הנח אותה על הקוצים, כי

מאי אהנית לי!?

לא הועלת לי כלום בזה שקנית לי סחורה בזול, והיום היא ביוקר, כי

אי הוו לי זוזי בידי, הוה מזבנינא בהיני ובשילי.

כלומר אם הכסף היה בידי הייתי אני קונה בו את הסחורה שביקשתי ממך לספק לי. שהרי גם לך אין את הסחורה, והיית צריך לקנותה. ואם כן, גם אני יכלתי לבד לקנותה. ולא הרווחת לי כלום .

אמר ליה אביי לרב יוסף

: לפי הטעם שנתת בהיתר פסיקה,

אלא מעתה, מותר

יהיה

ללות סאה בסאה,

ואע"פ שתמיד אנו חוששים שמא תתייקר הסאה ויחזיר יותר ממה שלוה, אבל לדבריך יהיה מותר.

משום דמצי אמר ליה

המלוה ללוה,

שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרי,

לא הוספת לי בהחזרת ההלואה,

משום דאמר ליה, חטי דקדחי באכלבאי.

וכי אם לא הייתי מלוה לך, וחטי היו נשארות בביתי, כלום הם היו מתקלקלות, הרי הם היו נשארות אותו דבר, והיו מתייקרות גם בלא ההלואה.

ומתרצינן:

אמר ליה: התם

בסאה בסאה,

הלואה

היא, ולא התירו מהטעם הנזכר, אבל

הכא,

בפסיקה, שזה

זביני,

מכירה, בזה התירו, מהטעם הנזכר.

ומקשינן: איך אתה אומר שבפסיקה מותר כי הלוקח אומר שהמוכר לא הרויח לו כלום?

והא בעי,

צריך הלוקח שקונה בעצמו,

למיתב

לתת

זוזי לספסירא,

למתווך, שהיה מארגן לו את קניית החטים. לפי שכך היה דרכם, שהרוצה לקנות חטים, הולך למתווך. והוא היה משיג לו מוכר חטין, והיה צריך לשלם לו את שכר התיווך. ובפסיקה שנותן כספו למוכר, חוסך את דמי התיווך. ואם כן, יש לו ריווח מהקדמת המעות.

ומתרצינן:

אמר ליה: דקא יהיב ליה,

שבאמת גם בהקדמת המעות נותן הלוקח למוכר, חוץ מדמי הפירות גם את דמי הספסירות.

רב אשי אמר

לתרץ על הקושיה "בעי למיתב זוזי לספסירות":

זוזי דאינש, אינהו

עבדי ליה ספסירותיה.

אין כלל דמי ספסירות, כיון שבעלי החטים מחפשים בעצמם את הקונים, ומוליכים את הסחורה לביתם.

הגמרא שלפנינו עוסקת באדם שפסק עם חבירו בדמים על פירות, ועדיין לא יצא המחיר הקבוע בשוק, אלא רק שער חלש, שהוא קודם לכן, באיזה אופן צריכים לסמוך האחד על השני שהעסקה ביניהם קיימת.

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא,

שפסק הלוקח עם המוכר סמוך לקציר, ועדיין לא יצא השער הברור, מכל מקום, מותר להם לפסוק על הפירות, כיון שיש למוכר גורן, והרי מותר לפסוק ביש לו, אף שלא יצא השער כלל .

אולם הסמיכות דעת ביניהם היא בתנאי, ש

צריך לאיתחזויי,

על הלוקח להופיע

לבי דרי,

למקום גורנו של המוכר, בשעה שדש וזורה את התבואה.

ומקשינן:

למאי

צריך הלוקח לבוא לגורן של המוכר?

אי למקנא

מהמוכר, שלא יוכל לחזור בו יותר מן המקח.

הא לא קני!

שהרי נתן לו מעות, ומעות אינן קונות עד שימשוך את הסחורה שבא לקנות.

אי לקבולי עליה

מוכר "

מי שפרע"

אם יחזור בו מהמקח, ולכן צריך להופיע בגורנו. הרי אין צורך שיבוא לגורן לשם כך,

כי לא מתחזי נמי

אצל גורן המוכר,

מקבל עליה

המוכר

מי שפרע.

שהרי כל נתינת מעות, הגם שאינה קונה, אבל לענין קללת מי שפרע למי שיחזור בו, מועילה נתינת המעות.

ומתרצינן:

לעולם לקבולי עליה מי שפרע.

ולא די בנתינת כסף, אלא צריך לבוא לגורן, מפני שהדרך היא,

ומאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא, לבי תרי תלתא יהיב,

כיון שאין הלוקח יודע למי מהמוכרים אכן תהיה תבואה, דרך הלוקח על שער חריף, היא לפסוק עם כמה בעלי גרנות. וכדי לדעת על איזה בעל גורן מתוך השלושה שפסק עמהם, הוא יכול לסמוך שיתן לו סחורה,

אי מתחזי ליה

הלוקח בגורן,

סמכא דעתיה

של המוכר, ויודע שהלוקח מצפה שהוא יספק לו את התבואה, ולכן יש עליו מי שפרע אם יחזור בו .

ואי לא

הופיע הלוקח בגורן,

אמר ליה

המוכר, כשהוא חוזר בו בלי לקבל על עצמו מי שפרע,

אמינא, דאשכחת פירי דשפירי מדידי, ושקלת.

כיון שלא הופעת אצלי בגורן, שיערתי שמצאת פירות טובים יותר אצל אדם אחר, שפסקת עמו גם כן. ולכן חזרתי בי.

אמר רב אשי: השתא דאמרת

שצריך לבוא הלוקח לגורן

משום

שהמוכר יהיה

מסמך דעתיה,

שהלוקח מתכוין לקנות, הרי

אפילו אשכחיה

הלוקח למוכר

בשוקא, ואמר ליה

הלוקח, תראה שעליך אני סומך,

סמכא דעתיה

של המוכר, ויש כבר מי שפרע אם יחזור בו. אף שלא ביקר הלוקח בגורנו.

אמר רב נחמן: כללא דרביתא

כך הוא:

כל

אגר נטר ליה,

שנותן הלווה למלווה יותר משלווה בשכר מה שהמתין לו את זמן החוב. או שהקדים הלוקח מעות קודם שמקבל את הסחורה, ובשכר מה שמשהה את המעות אצל המוכר עד שיהיה לו סחורה , מוזיל לו המוכר את המקח,

אסור

משום ריבית.

אולם יש אופנים שמותר להוזיל את המחיר, אם יש למוכר את הסחורה אצלו. אלא שאינה לפניו ממש למוכרה. וטעם ההיתר, לפי שאנו רואים את הסחורה הנקנית בפסיקה, כאילו היא קנויה ללקוח מעכשיו, במחיר זול. ואין בזה משום ריבית, שהרי אין כאן הקדמת מעות, אלא בזמן המכירה של התבואה קיבל המוכר מהקונה מעות. וכדלהלן.

ואמר רב נחמן: האי מאן דיהיב זוזי לקיראה,

הקדים הלוקח ליתן מעות למוכר השעווה.

וקא אזלי,

חלות השעווה היו נמכרות אז

ד' ד'

בזוז.

ואמר ליה

המוכר:

יהיבנא לך

בעוד זמן מסויים חלות שעוה,

ה' ה'

עבור כל זוז, ומה שנותן המוכר ללוקח חלת דבש נוספת על המחיר הרגיל, הוא בגלל שהלוקח מקדים לו את המעות, בזמן שדברו.

הרי, אם

איתנהו גביה,

נמצאות החלות אצל המוכר, אפילו אינן בעיר, או שאבד המפתח של מקום הדבש, ומחמת שהיה המוכר דחוק למעות עד שיגיע לשם, או ימצא את המפתח, הוסיף ללוקח את החלה הנוספת.

שרי,

מותר לעשות כן, לפי שאנו רואים את החלות שיש למוכר בעיר האחרת, או בבית הנעול, כמכורות מיד ללוקח, ואין כאן הקדמת מעות אלא תשלום בשעת המכר, ולתת חמש במחיר ארבע, הוא הוזלת מחיר המקח, ולכן מותר.

אבל אם

ליתנהו גביה,

שאין למוכר כלל חלות דבש, לא כאן ולא במקום אחר,

אסור.

מאחר ואין כאן מקח עכשיו, אלא רק התחייבות לספק אחר כך, והרי יש כאן הקדמת מעות. ובשכר ההקדמה מוזיל לו את מחיר החלות ונותן לו ה' בזוז .

ומקשינן:

פשיטא

שבמקום שאין למוכר את החפץ הנמכר, אסור להקדים לו את המעות, ולהוזיל את המכר. ומתרצינן:

לא צריכא

להשמיענו, אלא במקום

דאית ליה אשראי במתא,

שהמוכר הזה גם הוא פסק אצל אחרים בעירו, ועתיד לקבל מהם שעווה.

מהו דתימא, כיון דאית ליה אשראי במתא,

הרי זה נחשב כאילו יש למוכר כבר את השעווה שעתיד לקבל, ומותר לפסוק ביש לו, שדינו

כ

מו המלוה סאה בסאה, שמותר לו ללוות כשההלאה היא

"עד שיבוא בני" או "עד שאמצא מפתח", דמי,

ששם הותר להלוות סאה בסאה במקום שיש לו, כיון שעל ידי מה שמצוי לו בביתו הנעול, או במקום אחר נחשב יש לו.

קא משמע לן, כיון דמחסרי גוביינא,

אפילו שיש לו אשראי בעיר, כיון שעדיין לא גבאו, אין להחשיב כאילו יש לו עכשיו.

משום שנחשב

כמאן דליתנהו דמי,

וכיון שאין לו, הרי זה הקדמת המעות קודם המכר, ואסור משום ריבית.

הגמרא עוסקת עתה באדם הלווה כסף מחבירו, ואמר לו המלוה: יש כאן כך וכך מעות, ונמצא שיש שם יותר. האם יש לתלות את היתרה בטעות של הנותן. או יש לומר שנתן את היתרה במתנה.

ואמר רב נחמן: האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה,

ואמר לו המלוה: יש כאן כך וכך מעות,

ואשכח ביה

הלוה

טופיינא,

יותר ממה שאמר לו. יש לדון, האם המעות היתרות שקיבל הלוה, נתנו לו המלוה בטעות, או בתורת מתנה.

אי בכדי שהדעת טועה,

וכמו שיבואר להלן באיזה אופנים יש לתלות בטעות,

מיחייב

הלווה

לאהדוריה ליה

למלוה את המעות היתרות שנתנו בטעות.

ואי לאו,

שאין לתלות בטעות,

מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה

המלוה ללוה, והבליע לו את המתנה יחד עם מעות ההלואה.

ודנה הגמרא:

היכי דמי "בכדי שהדעת טועה",

שיש לחוש שהיתרה ניתנה בטעות.

אמר רב אחא בריה דרב יוסף

: