Bawa Metzia 4b — Talmud auf Deutsch

מיתיבי

מהא דתניא: שטר הלואה שכתוב בו "פלוני לוה מחבירו

סלעים

", ולא כתוב בשטר כמה סלעים לוה, או שכתוב בשטר ש"פלוני לוה מחבירו

דינרין

", ולא כתוב כמה דינרים. וה

מלוה אומר

שסכום ההלואה היה

חמש

סלעים או דינרים,

ו

אילו ה

לוה אומר

שההלואה הייתה רק

שלש

סלעים או דינרים -

רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל ו

הלוה

הודה

ל

מקצת

מן

הטענה

של המלוה שתובע ממנו חמש -

ישבע

כדין מודה במקצת.

רבי עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.

שנינו במשנה [גיטין מח ב]: המוצא מציאה והחזירה, ובעל המציאה טוען שהמוצא לא החזיר את כל האבידה, אין המוצא נשבע שבועת מודה במקצת "מפני תיקון העולם", שאם נחייבו שבועה ימנעו האנשים מלהשיב אבידה לבעליה -

ומן הדין, כל מודה במקצת הרי הוא כמשיב אבידה, שהרי יכול היה לכפור הכל ולהפטר, ובמה שהודה במקצת הרי הוא כמשיב אבידה לבעלים - אלא שמכל מקום נשבע, וכמו שנתבאר בגמרא לעיל, משום שגם אם ירצה לכפור, הוא אינו יכול לכפור הכל, כי אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו -

אבל כאן, שכתוב בשטר "סלעים" סתם, במקרה זה הלוה נחשב ל"משיב אבידה", שהרי היה יכול לטעון שלוה רק שתים - ואין זו העזה, כיון שאם היה טוען כך משמעות השטר מסייעת לטענתו - כיון שכתוב בשטר רק "סלעים", מסתבר שההלואה הייתה רק שתים, כי משום כך לא טרחו לכתוב בשטר את סכום ההלואה, אלא רק "סלעים" או "דינרין", לפי שמיעוט רבים הוא שנים -

ואם כן, כשטוען שחייב שלש, הרי הוא כמשיב אבידה לבעלים, שהרי היה יכול לטעון שחייב שתים, ולכן פטור משבועה, דהמשיב אבידה פטור משבועת מודה במקצת.

קתני מי התם,

על כל פנים למדנו בברייתא זו, ש

רבי שמעון בן אלעזר אומר, הואיל והודה מקצת הטענה ישבע.

ומדייקת הגמרא: משמע מלשונו של רבי שמעון בן אלעזר, כי

טעמא דאמר שלש

שכל דין זה הוא דוקא במקרה שטען הלוה שסכום ההלואה היה שלש -

הא שתים,

אבל אם טען הלוה שסכום ההלואה היה שתים, מודה רבי שמעון בן אלעזר ש

פטור

משבועה -

וטעם הדבר, כיון שעל שתים יש הוכחה ברורה מלשון השטר - שהרי המילה "סלעים" [היא לשון רבים] כוללת בתוכה לפחות שני סלעים, נמצא שעל סכום זה השתעבדו קרקעותיו של הלוה למלוה , כדין כל הלואה בשטר שקרקעות הלוה משתעבדים למלוה בגובה הסכום הכתוב בשטר.

ו

אם כן, שקרקעות הלוה משועבדים, הרי

האי שטר דקמודי ביה,

הילך הוא!

כשטען לו שהחוב היה רק שתים, הרי זה כאילו אמר לו "הילך", שהרי בשעה שמודה הלוה יש ביד המלוה קרקע משועבדת בגובה סכום זה -

ושמע מינה: הילך פטור!

ומתרצינן:

לא! לעולם אימא לך,

באמת יש לומר שגם אם טוען הלוה שלוה

שתים, חייב

שבועה. ואף שזה כהילך - ההלכה היא שהילך חייב!

והאי דקתני שלש,

הסיבה שרבי שמעון בן אלעזר אמר את דינו על מקרה שהמלוה טוען שלש, ולא אמר זאת במקום שהמלוה טוען שתים, משום שהוא רוצה -

לאפוקי מד

ברי

רבי עקיבא, דאמר משיב אבידה הוי.

שאם הלוה טוען שלש הרי הוא כמשיב אבידה, מחמת שהיה יכול לטעון שתים,

ופטור

משבועה.

ועל זה

קא משמע לן

רבי שמעון בן אלעזר, שגם היכן שטוען שלש -

דמודה מקצת הטענה הוי, וחייב

שבועה, ואינו נחשב למשיב אבידה - אך אם היה רבי שמעון בן אלעזר אומר את דינו במקרה שהלוה אומר שתים, לא היה חולק עליו רבי עקיבא, שהרי באופן שטוען שתים גם רבי עקיבא מודה שחייב, ואינו נחשב למשיב אבידה שהרי השטר מוכיח שלכל הפחות לוה שתים.

ומקשינן:

אי הכי,

שכל חידושו של רבי שמעון בן אלעזר הוא שגם כשטוען שלש אינו נחשב למשיב אבידה, לא היה לתנא לשנות בלשונו - "

רבי שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע"

אלא "

אף זה ישבע" מבעי ליה!

היה עליו לשנות כך: רבי שמעון בן אלעזר אומר "אף" [המודה בשלש] צריך להשבע [מלבד המודה בשתים שודאי צריך להשבע] -

ומלשון זה ששנינו "הואיל והודה מקצת הטענה", משמע שהוא גרם לעצמו שהודה במקצת, שאילו היה מודה בשתים היה פטור משבועה, דכיון שהשטר מסייעו, הרי זה כהילך.

אלא, לעולם

אם טוען הלוה

שתים, פטור

משבועה - ואף על פי שהרי זה כהילך, ובעלמא גם האומר

הילך חייב

שבועה -

ו

מכל מקום, כאן הוא פטור משבועה. כי

שאני הכא, דקא מסייע ליה שטרא.

שהרי כשטוען שתים, יש לו סיוע מהשטר, שמשמעותו הוא שלוה שתים, והרי זה כאילו העידו העדים החתומים על השטר שלוה שתים, ולכן פטור משבועה!

אי נמי, משום

כך כשטוען שתים אינו נשבע,

דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות.

שהרי לשון השטר מוכיח שלכל הפחות לוה שתים - ועל סכום זה משתעבדים קרקעותיו של הלוה למלוה כדין כל הלואה בשטר -

נמצא שבהודאתו על שתים נכלל בזה הודאה שקרקעותיו משועבדים -

ו

כבר שנינו:

אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות!

אין נשבעים במקום שמודה בשעבוד קרקעות, לפי שהקרקעות התמעטו בפסוק מדין שבועה:

איכא דמותיב,

יש שהקשו

מ

ה

סיפא

של הברייתא על מאן דאמר הילך פטור -

לפי ששנינו בסיפא:

רבי עקיבא אומר

: אם אמר הלוה שחייב שלש,

אינו אלא כמשיב אבידה.

שהרי היה יכול לטעון שחייב רק שתים,

ו

לכן הוא

פטור

משבועה.

ומדייק המקשה:

טעמא דאמר שלש,

מכך שאמר רבי עקיבא את דינו במקרה שהלוה טוען שלש, ולא העמיד במקרה שהלוה טוען שההלואה היתה שתים - יש לדייק:

הא שתים,

אם טען הלוה שסכום ההלואה היה שתים,

חייב.

שהרי אם טען שתים אינו משיב אבידה, כי מהשטר מוכח שחייב לכל הפחות שתים.

והא שטר, כיון דקא מודי ביה, כהילך דמי!

והרי כשמודה בשתים, הרי הוא מודה למה שכתוב בשטר, והמודה בשטר הרי זה כהילך [וכמו שנתבאר לעיל], ובכל זאת משמע שחייב שבועה -

שמע מינה הילך חייב!

ומתרצינן:

לא! לעולם אימא לך,

גם אם הלוה טען שחייב

שתים, נמי פטור

משבועה, שהרי זה כהילך - והילך פטור משבועה.

והאי דקתני שלש,

והסיבה שרבי עקיבא אמר את דינו על מקרה שהמלוה טוען שלש, ולא אמר במקום שהמלוה טוען שלוה שתים, זהו משום שרצה

לאפוקי מדרבי שמעון בן אלעזר,

להוציא משיטתו של רבי שמעון בן אלעזר,

דאמר

הסובר שגם כשטוען שלש,

מודה מקצת הטענה הוי, וחייב

שבועה, לכן

קא משמע לן

רבי עקיבא

דמשיב אבידה הוי,

שאינו ככל מודה במקצת, ודינו כמשיב אבידה לבעלים

ופטור

משבועה -

אבל אם רבי עקיבא היה שונה את דינו בשתים, עדיין היה מקום לומר שבשלש מודה הוא לרבי שמעון בן אלעזר שחייב שבועה, שדוקא בשתים פוטר משום הילך. אבל אם טען שלש, שעל המנה השלישי אין הוכחה מהשטר ולא השתעבדו עליו הקרקעות, אין זה הילך, וחייב - לכן שנה רבי עקיבא את דינו כשטוען שלש, להשמיענו שגם שם פטור, דהוי משיב אבידה.

ומוסיפה הגמרא:

הכי נמי מסתברא,

שלפי לרבי עקיבא גם כשטוען שתים פטור,

דאי סלקא דעתך שתים חייב,

אם נאמר שאם טוען שסכום ההלואה היה שתים חייב שבועה -

בשלש, היכי פטר ליה רבי עקיבא!?

מדוע פטר רבי עקיבא משבועה אם טען שלש. והלא יתכן ד

האי, אערומי קא מערים,

שהוא מערים עלינו, ו

סבר

לעצמו -

אי אמינא שתים, בעינא אשתבועי,

הלא אם אטען שתים, אתחייב שבועה. ולכן -

אימא "שלש",

עדיף לי לטעון שלש,

דאהוי,

שאז אהיה

כמשיב אבידה, ואיפטר.

אפטר משבועה כדין משיב אבידה.

אלא,

מזה שלא חשש רבי עקיבא להערמה זו,

שמע מינה, שתים נמי פטור!

ומקשינן:

אלא, קשיא לרבי חייא!

לפי מה שהכרחנו שרבי עקיבא סובר שאם טוען שתים פטור משבועה, אף שזה הילך - אם כן מוכח שהילך פטור, וקשה לרבי חייא, הסובר שהילך חייב.

ומתרצינן:

שאני התם, דקא מסייע ליה שטרא.

שהרי כשטוען שתים יש לו סיוע מהשטר, שמשמעותו הוא שלוה שתים, והרי זה כאילו העידו העדים החתומים על השטר שלוה שתים, ולכן פטור משבועה!

אי נמי, משום

כך כשטוען שתים אינו נשבע,

דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות.

כיון שעל שתים יש הוכחה מהשטר, ממילא על סכום זה משתעבדים קרקעותיו של הלוה למלוה [כדין כל הלואה בשטר] - נמצא שכשמודה על שתים, הרי הוא מודה על כך שקרקעותיו משועבדים,

ו

לכן אינו נשבע, וכמו ששנינו

אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות,

כך אין נשבעים במקום שמודה בשעבוד קרקעות - שהקרקעות התמעטו בפסוק מדין שבועה.

מתיב מר זוטרא בריה דרב נחמן

:

הרי שנינו במשנה במסכת שבועות:

טענו,

מי שהיה תובע מחבירו

כלים וקרקעות,

והלה

הודה בכלים וכפר בקרקעות,

או ש

הודה בקרקעות וכפר בכלים

אף שהודה בכך במקצת התביעה,

פטור

משבועה - כיון שקרקעות התמעטו מתורת שבועה , לכן אין נשבעים על כפירת הקרקעות, ואין ההודאה בהם מחייבת שבועה. וכן אם

הודה

ב

מקצת קרקעות, פטור

משבועה מטעם זה -

אבל אם הודה ב

מקצת כלים, חייב

שבועה כדין מודה במקצת, ובמקרה זה חייב להשבע אף על הקרקעות שכופר בהם. ואף שאין נשבעים על הקרקעות, זהו דוקא במקום שאינו נשבע על המטלטלין, אבל אם נשבע על המטלטלים, מגלגלים עליו גם שבועה על הקרקעות, כמו ששנינו בקידושין [כו א].

והרי טענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות הרי זה כהילך, שהרי מיד כשמודה בקרקע הרי היא ברשות בעליה - ומכל מקום, המשנה לא הביאה דוגמא של הילך במטלטלים אלא דוקא בקרקעות. ומזה יש לדייק:

טעמא דכלים וקרקעות,

דוקא בכלים וקרקעות פטור משבועה,

דקרקע לאו בת שבועה היא,

שהרי קרקע אינה בת שבועה -

ומדוייק מזה:

הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות,

אם תבעו כלים והודה לו על מקצת מהם - אף אם מצב התביעה דומה לכלים וקרקעת [שאמר הילך, וכמו שהגמרא מבארת מיד],

חייב

שבועה.

ו

היכי דמי,

ומהו האופן בכלים וכלים שדומה לכלים וקרקעות,

לאו, דאמר ליה הילך,

כגון שאמר לו על הכלים שמודה לו "הילך. "

ושמע מינה הילך חייב!

ודחינן:

לא! לעולם אימא לך,

אם תבעו ב

כלים ו

הודה לו במקצת

כלים,

ואמר לו הילך,

נמי פטור,

משום שהילך פטור משבועה -

והא דקתני כלים וקרקעות,

ומה שהמשנה כתבה שבכלים וקרקעות פטור, ולא כתבה שגם בכלים וכלים שאמר לו הילך פטור - משום שבכלים וקרקעות יש חידוש מיוחד -

ד

הא קא משמע לן,

שאם

הודה במקצת כלים חייב

שבועה

אף על הקרקעות.

שהנשבע על המטלטלין מגלגלים עליו שבועה אף על הקרקעות, וכמו ששנינו במסכת קידושין [כו א] "זוקקין הנכסים שאין להם אחריות [מטלטלין] את הנכסים שיש להם אחריות [קרקעות] להשבע עליהם".

ומקשינן:

מאי קא משמע לן, "זוקקין"!?

איך אפשר לומר שהתנא בא ללמדינו דין גלגול שבועה? והלא כבר

תנינא,

שנינו זאת במשנה במסכת קידושין:

זוקקין הנכסים שאין להן אחריות את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהם?

ומתרצינן:

הכא, עיקר,

כאן התנא שנה את עיקר דין גלגול שבועה - אבל

התם, אגב גררא נסבה.

במשנה בקידושין התנא שנה זאת בדרך אגב.