Bawa Metzia 47a — Talmud auf Deutsch

המוכר חפץ לחבירו, ונתן לו הלוקח דמים שאין בהם כדי דמי החפץ, הרי זו "אונאה"; אם פיחת שתות [שישית] מן הדמים, קנה ומחזיר אונאה, ואם פיחת יותר משתות, הרי המקח בטל.

ויש לו עליו

דין

אונאה

, שאם יש במעות שנתן לו שתות פחות מדמי החפץ, חייב הלוקח להשלים למוכר את הדמים. ומפרש רב הונא את דבריו:

קנה

לוקח את החפץ במעות, ואין אחד מהם יכול לחזור בו.

אף על גב דלא משך

את החפץ,

דכיון דלא קפיד

לשאול כמה מעות נתן לו,

קנה, דכי חליפין דמי,

וקנה בנתינת המעות.

קא סלקא דעתין: בקנין חליפין הוא קונה, ומטבע נעשה חליפין, דאי קנין כסף בעלמא הוא, הא קיימא לן: מעות אינם קונות, ויכולים הם לחזור בהם.

ולקמן פרכינן: הא קיימא לן דאין מטבע נעשה חליפין!?

ויש לו עליו אונאה, ד

הא

"מכור לי באלו" קאמר ליה,

והוא לשון מכר שיש בו דין אונאה, ולא לשון חליפין.

רב

אבא אמר

בשם

רב הונא

: אדם שאחז בידו מעות, ואמר לחבירו:

מכור לי

חפץ זה

ב

מעות

אלו, קנה, ואין לו עליו אונאה,

היות ולא הקפיד לשאול כמה מעות הוא נותן לו. אומרת הגמרא:

פשיטא

לנו, ואין ספק בדבר, שהנותן

דמים ואין

המוכר

מקפיד עליהן,

לראות אם יש בהם כדי שיווי המקח ,

הא קאמרינן דקני, דכחליפין דמו.

אבל יש להסתפק: ב

חליפין ומקפיד עליהן,

אדם הנותן לחבירו חפץ עבור חפץ כדי לקנותו בחליפין, והמקבל מקפיד לראות מה ערכו של החפץ שהוא מקבל.

מאי

דינו? האם "תורת חליפין" יש כאן, אף על פי שהוא מקפיד עליהם, וקנו שניהם במשיכת אחד החפצים.

או שמא, הואיל והקפיד עליהם, הרי הן כמעות, ו"בתורת דמים" הוא קונה, ואין המקח נגמר עד שגם השני ימשוך.

אמר רב אדא בר אהבה: תא שמע

מברייתא שחליפין ומקפיד עליהם, לא קנה ב"תורת חליפין", אלא "תורת דמים" יש להם;

הרי,

אדם,

שהיה תופס פרתו ועומד

בשוק,

ובא חבירו ואמר לו: פרתך למה

הבאת לשוק!?

אמר לו בעל הפרה:

לחמור אני צריך

ורוצה אני למכור את הפרה ולקנות בדמיה חמור.

אמר לו חבירו:

יש לי חמור, שאני נותן,

מוכן למכור,

לך.

פרתך בכמה

אתה רוצה למוכרה?

אמר לו בעל הפרה: רוצה אני למכור אותה

בכך וכך,

בסכום פלוני.

שאל בעל הפרה את בעל החמור:

חמורך בכמה

אתה חפץ למוכרו?

ענה לו בעל החמור: רוצה אני למכור אותו

בכך וכך,

בסכום פלוני. אם

משך בעל החמור את הפרה,

לאחר שהסכימו ביניהם להחליף את הפרה בחמור.

ולא הספיק בעל הפרה למשוך

אליו

את החמור, עד שמת החמור.

לא קנה בעל החמור את הפרה,

אף על פי שהוא כבר משך אותה.

קא סלקא דעתין: הפרה נחשבת כדמים על החמור, היות ובעל החמור הקפיד לדעת את שוייה, ועל כן אין משיכת הפרה קונה, דקיימא לן: אין מעות קונות את המקח.

שמע מינה

מברייתא זו:

"חליפין" ומקפיד

הוא

עליהן

, לדעת את שויים, אין להם תורת "חליפין", אלא תורת "דמים" ו

לא קנה.

אמר,

הקשה

, רבא

: לדבריך, שחליפין ומקפיד עליהם לא קנה, נמצא שחליפין שהוזכרו במגילת רות, הן חליפין שאינו מקפיד עליהם.

והרי אי אפשר לפרש כך את המקראות, דוכי

אטו חליפין

דקרא

בשופטני

[שוטים]

עסקינן דלא קפדי

לדעת את ערך הדבר שהם מקבלים בתמורה, כדי להחליט אם טוב בעיניו לתת את שלו כנגד אותו חפץ!?

אלא

ודאי,

כל חליפין

, מסתמא

מיקפד קפדי

בני אדם עליהם, לדעת כמה הם שוים,

ו

אף על פי כן

קנה.

והכא,

ברייתא דלעיל,

במאי עסקינן דאמר ליה: חמור

אני מוכר לך

בפרה וטלה, ומשך את הפרה, ועדיין לא משך את הטלה.

ואכן, אם היה מושך גם את הפרה וגם את הטלה, הרי זו משיכה גמורה, והיה החמור נקנה לבעל הפרה והטלה בקנין חליפין.

אבל, היות והוא עדיין לא משך את הטלה, לא קנה בעל הפרה והטלה את החמור, כיון

דלא הוה ליה

משיכת הפרה בלבד,

משיכה מעליא.

עתה חוזרת הגמרא לדון בדברי רב הונא:

אמר מר,

לעיל:

מכור לי באלו קנה, ויש לו עליו אונאה.

קא סלקא דעתין: בחליפין הוא קונה.

ומקשינן:

לימא,

וכי אטו נאמר ש

סבר רב הונא: מטבע נעשה חליפין!?

הרי כבר הוכחנו לעיל שאין מטבע נעשה חליפין!?

ומשנינן:

לא

סבר רב הונא שמטבע נעשה חליפין, והכא לאו מטעם חליפין הוא קונה, אלא בתורת דמים.

והא דאמר רב הונא: דכי חליפין דמי, הכי קאמר: מעות אלו קונות בלא משיכת החפץ הנקנה. כשם שבחליפין אין צורך למשוך אותו.

וטעם הדבר הוא: היות ו

רב הונא סבר לה כרבי יוחנן דאמר: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו

חכמים

משיכה קונה

ולא מעות?

גזירה

היא,

שמא יאמר

המוכר

לו,

ללוקח:

נשרפו חטיך בעלייה.

והיות שאין כאן אלא גזירת חכמים, יש לומר:

מלתא דשכיחא,

כגון קנין כסף, במעות,

גזרו בה רבנן, ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן,

והכי נמי, כיון דהוי מילתא דלא שכיחא, שיהא אדם מוכר חפץ בלא שידע כמה מעות הוא מקבל, על כן המעות קונות כדבר תורה.

אמר ליה מר הונא בריה דרב נחמן לרב אשי: אתון, הכי מתניתו לה,

אתם שונים את דברי רב הונא באופן שיש להסתפק, אם לדעתו מטבע נעשה חליפין, או שמודה הוא שאין מטבע נעשה חליפין.

אבל

אנן הכי מתנינן לה

, כך אנו שונים בדעת רב הונא:

וכן

אמר רב הונא: אין מטבע נעשה חליפין.

אם כן, פשיטא, שדברי רב הונא: קנה אף על פי שלא משך, יתפרשו על פי דברי רבי יוחנן הסובר: מעות קונות דבר תורה, וכאן אפילו מדרבנן לא פקע קנין המעות, כדלעיל.

חוקרת הגמרא:

במה קונין?

כלומר, בכלי של מי נעשה קנין החליפין, בכליו של המקנה, או בכליו של הקונה?

רב אמר: בכליו של קונה,

הקונה נותן כלי למקנה, ועל ידי נתינה זו, חל קנין החליפין, וזוכה הקונה בחפץ שהמקנה התרצה להקנות לו.

ד

אף על פי שהקונה עתיד לשלם למוכר את דמי החפץ, מכל מקום

ניחא ליה לקונה, דלהוי מקנה קונה

גם את הכלי שהוא נותן לו עתה.

כי היכי דלגמר ולקני ליה,

כדי שהמוכר יתרצה להקנות לו כבר מעכשיו את החפץ, אף על פי שהוא ישלם לו את מעותיו רק לאחר זמן.

ולוי אמר

: חליפין נעשים

בכליו של מקנה,

וטעם הדבר הוא:

כדבעינן למימר לקמן.

אמר,

שאל,

ליה רב הונא מדסקרתא לרבא: ול

דעת

לוי, דאמר: בכליו של מקנה,

הרי אם ירצה לקנות קרקע בחליפין,

הא קא קני ארעא, אגב

משיכת ה

גלימא,

שהלוקח מושך את הסודר, וקונה אותו בקנין משיכה, ואגבו - קונה הוא את הקרקע.

אם כן, הוו ליה "נכסים שיש להן אחריות"

\- קרקעות ,

ונקנין עם

, אגב,

"נכסים שאין להן אחריות"

מטלטלין.

ואנן, איפכא תנן

במשנה [קידושין כו א]:

נכסים שאין להן אחריות,

מטלטלין,

נקנין עם,

אגב,

נכסים שיש להן אחריות,

שכאשר קונה את הקרקע בכסף, שטר או חזקה, מועיל קנין זה גם למטלטלין, אף על פי שאין קנין זה מועיל למטלטלין, כאשר הוא קונה אותם בפני עצמם, בלא קרקע.

ומשמע, דוקא מטלטלין נקנין אגב קרקע, ולא קרקע נקנית אגב מטלטלין.

אם כן מאי טעמא דלוי!?

אמר ליה

רבא לרב הונא מדסקרתא:

אי הוה לוי הכא,

והיה שומע את שאלתך,

הוה מפיק לאפך פולסי דנורא,

היה מוציא לפניך ניצוצות של אש, ולשון נידוי הוא, על שחשד את לוי, שדעתו לפרש כך את דין חליפין.

מי סברת

, וכי אטו סבור אתה, שאגב משיכת ה

גלימא מקנה ליה

את הקרקע!.

אלא, אין אלו אלא כחליפין, כאילו זה מוסר לו חפץ אחר תחת קרקע. ומה הוא מוסר לו?

בההיא הנאה דקא מקבל מיניה,

אותה הנאה, שהוא מחשיב אותו, ומוכן לקבל ממנו את הכלי במתנה, נחשבת אצלו כאילו נותן לו הקונה מתנה מרובה, ו

גמר

הנותן בדעתו,

ואקני ליה

את הקרקע.

אומרת הגמרא:

כתנאי,

כבר נחלקו תנאים, במחלוקת רב ולוי אם קנין חליפין וסודר נעשה על ידי שהקונה נותן את הסודר, או על ידי שהמקנה נותן אותו.

שהרי המקור לקנין זה, הוא מה שנאמר במגילת רות [ד ז]: "שלף איש נעלו ונתן לרעהו".

ואם נפרש שהקונה שלף את נעלו ונתן למקנה, אם כן, יש ללמוד מכאן שקנין חליפין נעשה על ידי נתינת הקונה.

ואם נפרש שהמקנה שלף את נעלו ונתן לקונה, יש ללמוד מפסוק זה שקנין חליפין נעשה על ידי נתינת המקנה.

אגב הנידון אם חליפין בכליו של קונה או בכליו של מקנה, שנחלקו בה התנאים, כדלקמן, מביאה הגמרא בשלימות את הברייתא המפרשת את כל המקרא העוסק בקנין חליפין.

נאמר במגילת רות [ד ז]:

וזאת לפנים בישראל, על הגאולה, ועל התמורה, לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו".

"גאולה"

שאמר הכתוב

זו מכירה,

שמכר לו מכירה גמורה בדמים, ועדיין לא קיבל המוכר את דמי המקח, ולא משך הלוקח, ובאים הם לקיים דברי מכירתן על ידי קנין.

ו

מנין ש"גאולה" לשון מכירה היא? שהרי

כן הוא אומר

[ויקרא כז לב לג]: "וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'. לא יבקר בין טוב לרע, ולא ימירנו, ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש,

לא יגאל".

ומה שאמר הכתוב: "לא יגאל" רצונו לומר: לא ימכר, כמו שלמדנו "גזירה שוה": "לא יגאל" במעשר בהמה מ"ולא יגאל" בחרמים, שאסור למוכרן.

"תמורה"

שאמר הכתוב,

זו חליפין,

שמחליף כלי זה בחפץ שכנגדו.

ו

מנין ש"תמורה" לשון חליפין היא. שהרי

כן הוא אומר

[ויקרא כז ט - י]: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש.

לא יחליפנו ולא ימיר

אותו,

טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש ".

"לקיים כל דבר, שלף איש נעלו

ונתן לרעהו". מי נתן למי

את הנעל?

חכמים אומרים:

בועז,

שקנה את רות ואת השדה,

נתן לגואל.

ו

רבי יהודה אומר

: ה

גואל,

שהקנה,

נתן לבועז

את הנעל.

הרי, שדברי רב האומר שבכליו של קונה, הם כדעת תנא קמא, שאמר: בועז - הקונה, נתן את נעלו לגואל - המקנה.

ודברי לוי האומר שבכליו של מקנה, הם כדעת רבי יהודה, שאמר: הגואל - המקנה, נתן את נעלו לבועז - הקונה.

תנא

בברייתא:

קונין

קנין חליפין בכלי,

אף על פי שאין בו,

בכלי,

שוה פרוטה.

אמר רב נחמן: לא שנו,

דקונין קנין,

אלא בכלי, אבל בפירי,

כל דבר שאינו כלי,

לא

קונים.

רב ששת אמר

: קונים

אפילו בפירות.

ומפרשינן:

מאי טעמא דרב נחמן,

האומר שאין קונים אלא בכלי?

כי

אמר קרא: "נעלו",

משמע,

נעל

-

אין,

קונים בו,

מידי אחרינא

-

לא

קונים בו.

ו

מאי טעמיה דרב ששת

האומר שאפילו פירות, הרי לא הוזכר במקרא אלא נעל שהוא כלי!?

כי

אמר קרא: "לקיים כל דבר",

כלומר, לקיים ולפעול קנין זה, בכל דבר.

ותמהינן: אם כן תיקשי:

לרב נחמן נמי, ה

א

כתיב: "לקיים כל דבר"

ומה בא הכתוב להשמיענו, אם לא נרבה אפילו פירות!?

ומשנינן:

ההוא לקיים כל דבר,

גאולה ותמורה,

דנקנין במנעל.

ותמהינן:

ורב ששת נמי, ה

א

כתיב: "נעלו"

, דמשמע כלי ולא פירי!?

ומשנינן:

אמר,

יתרץ,

לך רב ששת

: לעולם קונים אפילו בפירות, ומה שהזכיר הכתוב

נעל, בא ללמדינו: מה "נעלו"

-

"דבר המסויים"

[דבר שלם] הוא,

אף כל

דבר שקונים בו, צריך שיהיה

"דבר המסויים".

לאפוקי

[להוציא]

חצי רימון וחצי אגוז דלא

קונים בהם, היות ואינם "דבר המסויים" ושלם. המקנה בסודר, דעתו שיכתבו לקונה שטר ראייה על כך.

אמר רב ששת בריה דרב אידי:

כמאן,

כדעת מי,

כתבינן האידנא,

אנו נוהגים לכתוב, בשטר של "קנין סודר" - נוסח זה: קנינו ממנו

במנא דכשר למקניא ביה?

כלומר, לשון זו שבשטר, את מה היא באה למעט?

ומפרשינן: מה שכותבים:

במנא,

הוא:

לאפוקי מד

ברי

רב ששת, דאמר: קונין בפירות.

קא משמע לן: "במנא", בכלי, קנינו ממנו ולא בפירות, כדעת רב נחמן, ודלא כרב ששת.

ומה שכותבים: במנא

דכשר,

הוא:

לאפוקי

מדברי

שמואל, דאמר

: