Bawa Metzia 43b — Talmud auf Deutsch

אלא פשיטא

[בהכרח] ש"שעת הוצאה" דבית הלל, היינו

כשעת הוצאה מבית בעלים

, דהיינו בשעת שליחות היד, וללמדנו: לא ילקה בחסר ויתר, אלא כשם שבחסר משלם הוא כשעת שליחות יד, כך ביתר משלם הוא כשעת שליחות יד.

וביאור מחלוקתם הוא:

בית שמאי מחייבים על שעת הוצאה מן העולם, משום ד"בההיא שעתא קא גזיל מינה", כיון שהוציאה מן העולם בידים.

ואילו בית הלל אינם מחייבים על ההוצאה מן העולם, ואף שעשה כן בידים.

ואם כן תיקשי לרבה:

לימא

[האם נאמר]

רבה דאמר כבית שמאי

, ובית הלל אכן נחלקו עליו!? ומתרצת הגמרא:

אמר

ישיב

לך רבה

:

לעולם "כשעת הוצאה" - שאמרו בית הלל - היינו כשעת הוצאה מן העולם, ומיהו, לא כפי שסברה הגמרא, שמחלוקתם של בית הלל הוא ביתר, אלא:

ביתר כולי עלמא לא פליגי

, כלומר: לא ביתר נחלקו, וכשם שבית שמאי מחייבים ביתר משום מה שאמרתי, אף בית הלל מודו לזה -

כי פליגי בחסר

, [בחסר הוא שנחלקו], שבית שמאי מחייבים אותו כשעת שליחות יד, ואילו בית הלל אין מחייבים אותו אלא כשעת הוצאה מן העולם - ודקשיא לך: וכי יש מי שיסבור שגזלן אינו משלם כשעת הגזילה!? לא תיקשי, שהרי אין אנו עוסקים בגזילה אלא בשליחות יד, ובזה נחלקו:

בית שמאי סברי: שליחות יד אינה צריכה חסרון

, ונעשה גזלן בשעת הגבהה ואף קודם שהוציאה וחיסרה,

וכי חסר

[הוזל] לאחר הגבהה

ברשותא דידיה

[דגזלן]

חסר

, כלומר: היות ותורת שליחות יד על ההגבהה לבדה, כבר נעשה עליו גזלן באותה שעה וכאילו חפץ שלו הוא שהוזל, ואילו הוא מתחייב למפקיד על ההגבהה שהיתה בשעת היוקר, וכדין כל הגזלנין שהם משלמים כשעת הגזילה.

ובית הלל סברי: שליחות יד צריכה חסרון

, ועד שלא חיסרה והוציאה מן העולם, אינו נעשה עליה גזלן,

ו

אם כן

כי חסר

[הוזל]

ברשותא דמריה חסר

, כלומר: חפץ של בעל הבית הוא שחסר, ואותו חסרון אין הוא יכול לגבות מן השומר שהרי בשעת היוקר עדיין לא נתחייב, ורק כשהוציאו מן העולם וחיסרו בשעת הזול, אז היא שעת הגזילה שלו, והרי הוא משלם כערך הפקדון באותה שעה. ומקשינן:

אלא הא דאמר רבא

[לעיל מא ב]

שליחות יד אינה צריכה חסרון, לימא

[וכי נאמר]

רבא דאמר כבית שמאי!?

שהרי הם הסוברים כמותו ששליחות יד אינה צריכה חסרון, ואילו בית הלל נחלקו וסוברים שהיא צריכה חסרון.

אלא

מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר, ואף לפי פירוש זה "שעת הוצאה" היינו מן העולם, ומיהו הוצאה זו אינה בדוקא הוצאה בידים אלא אף יציאה ממילא; ואף לפי פירוש זה מחלוקתם היא ב"חסר":

הכא

במשנתנו

במאי עסקינן: כגון שטלטלה

הגביהה לחבית שהיתה אצלו בפקדון - כדי

להביא עליה גוזלות

, שאין ההגבהה חשובה שליחות יד אלא "שאילה שלא מדעת בעלים",

ובשואל שלא מדעת

בעלים - אם דין גזלן עליו -

קא מיפלגי

בית שמאי ובית הלל אם גזלן הוא:

בית שמאי סברי: שואל שלא מדעת גזלן הוי, וכי חסר, ברשותא דידיה

[דגזלן]

חסר

, כלומר: כלומר: היות ותורת גזילה על ההגבהה לבדה, כאילו חפץ שלו הוא שהוזל, ואילו הוא מתחייב למפקיד על ההגבהה שהיתה בשעת היוקר, וכדין כל הגזלנין שהם משלמים כשעת הגזילה; וזו היא שאמרו בית שמאי: "ילקה בחסר".

ובית הלל סברי: שואל שלא מדעת שואל הוי, ו

אם כן

כי חסר ברשותא דמרה חסר

, כלומר: חפץ של בעל הבית הוא שחסר, ואותו חסרון אין הוא יכול לגבות מן השומר שהרי בשעת היוקר עדיין לא נתחייב, ורק כשיצא הפקדון מן העולם - ואפילו מאליו - זו היא שעת חיוב שלו, שהשואל חייב על יציאה מן העולם, והרי הוא משלם כערך הפקדון באותה שעה, וזו היא שאמרו בית הלל: "כשעת הוצאה", ואינו לוקה בחסר.

ומקשינן עלה:

אלא הא דאמר רבא: שואל שלא מדעת, לרבנן

[החולקים על רבי יהודה בבבא בתרא פח א]

גזלן הוי

, ואם כן משמע שהוא סובר כן, ולכן פירש את דעת רבנן כמותו, ואם כן

לימא רבא דאמר כבית שמאי!?

ומכח קושיא זו מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר:

אלא

בשליחות יד עסקינן, ו"שעת הוצאה" היינו שעת הוצאה מבית בעלים, ומיהו "חסר ויתר" דמשנתנו, היינו: מה שחסרה הבהמה עצמה ומה שהותירה הבהמה עצמה, כלומר: "חסר" הוא: בהמה שהיתה - בשעת שליחות היד - טעונה צמר ונגזזה; ו"יתר" הוא: שהיתה ריקנית מולדות ונתעברה אצלו -

ו

הכא בשבח של גזילה

היינו הגיזות שנגזזו מהבהמה שהיתה טעונה בהם בשעת שליחות היד, והעוברים שנטענה בהם הבהמה שהיתה ריקנית בשעת שליחות היד -

קמיפלגי

:

בית שמאי סברי: שבח גזילה דנגזל הוי

, ו"לוקה" בה שולח היד, כי אינו זוכה בה; ויחזיר לבעלים הכל.

ובית הלל סברי: שבח גזילה דגזלן הוי

, כלומר: הגיזות ש"נחסרה" מהם של הגזלן הוא, והוא יחזיר לבעלים את ערך הצמר כפי שהיה בשעת שליחות היד; והעוברים ש"ניתותרה" בהם הרי הם שלו, והוא מחזיר לבעלים בהמה ריקנית.

וטעמם של בית הלל הוא:

משום שאמרה תורה: "והשיב את הגזילה אשר גזל", ולמדנו: "אם כעין שגזל" יחזיר אותה כמות שהיא, ואם אין הגזילה כמות שהיא היתה בשעת גזילה לא "נשתנתה", לא יחזיר הגזלן, שה"שינוי קונה"; ולכן זכה הגזלן בכל אלו שהרי נשתנו משעת גזילה.

וטעמם של בית שמאי מתפרש בשני אופנים:

האחד: שינוי אינו קונה.

השני: קנס הוא שקנסו חכמים שלא יזכה ב"שבח", ואף ששינוי בכל מקום קונה.

ו

נחלקו בית שמאי ובית הלל

בפלוגתא דהני תנאי

[במחלוקת התנאים הבאה],

דתניא

:

הגוזל את הרחל גזזה וילדה, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, דברי רבי מאיר

, וכדברי בית שמאי.

רבי יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה

[כפי שהיתה בשעת גזילה], וכדברי בית הלל.

דיקא נמי

, וכן יש לדייק מלשון משנתנו ש"חסר ויתר" היינו חסר ממש ויתר ממש, מ

דקתני: בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר

, ו

בית הלל אומרים: כשעת הוצאה

, ולא אמרה המשנה "ילקה בזול ויוקר", הרי משמע שבאה המשנה להשמיענו שבחסר ויתר ממש ילקה -

ומסקינן: אכן

שמע מינה

כאשר פירשנו את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי!

שנינו במשנה:

רבי עקיבא אומר כשעת התביעה

:

דברי רבי עקיבא מתפרשים על פי התוספות

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי

עקיבא

, האומר, ש"שעת התביעה" [לענין זול ואפילו כששברה בידים, ויוקר שלא בשבירה בידים] היא השעה הקובעת, ולא שעת הגזילה כשיטת בית הלל ובית שמאי.

ו

מכל מקום,

מודה רבי עקיבא, במקום שיש עדים

היודעים כמה היתה שוה בשעת שליחות יד או גזילה וראו ששלח בה יד או שגזלה הימנו, דמשלם כשעת הגזילה.

ו

מאי טעמא

מודה הוא: משום

דאמר קרא

: "

לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו

", ו"יום אשמתו" משמע: אם תבעוהו והודה, שעל פי עצמו הוא מתחייב, יום זה הוא יום אשמתו, וכאותה שעה הוא מתחייב לשלם.

ו

בכלל זה, שאם יש עדים הוא מתחייב כשעת ראיית העדים, ומשום ד

כיון דאיכא עדים, מההוא שעתא הוא דאיחייב ליה אשמה

.

אמר

תמה

ליה רבי אושעיא לרב יהודה: רבי!

וכי

אתה אומר כן

שמודה רבי עקיבא במקום שיש עדים!?

והרי

הכי אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: חלוק היה רבי עקיבא אפילו במקום שיש

עדים!?

ו

מאי טעמא?

משום

דאמר קרא

: "והשיב את הגזילה אשר גזל ... ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו,

לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו

",

ובי דינא

[ובית הדין]

הוא דקמחייבי ליה אשמה

, ולא ראיית העדים.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבא בר פפא

:

כי אזלת להתם, אקיף אסולמא דצור, ועול לגביה דרבי יעקב בר אידי, ובעי מיניה: אי שמיעא ליה לרבי יוחנן, הלכה כרבי עקיבא, או אין הלכה כרבי עקיבא

, [כאשר תלך לארץ ישראל, תרבה לך את הדרך ללכת לשם דרך מעלות הר צור, שם מקומו של רבי יעקב בר אידי, ושאלהו: האם שמע מרבי יוחנן, אם הלכה כרבי עקיבא, או שאין הלכה כרבי עקיבא].

וכך עשה, ו

אמר ליה

רבי יעקב:

הכי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי עקיבא לעולם!

ומפרשינן:

מאי

"

לעולם

"?

אמר רב אשי

: משום שני טעמים אמר רבי יוחנן לשון "לעולם": א.

שלא תאמר, הני מילי היכא דליכא עדים, אבל היכא דאיכא עדים, לא;

אלא כך תאמר: אפילו במקום שיש עדים.

ב.

ואי נמי

, כלומר: ואמר רבי יוחנן: "לעולם" אף כדי להשמיענו את פסק ההלכה במי ששלח יד בפקדון

דאהדרה לדוכתא

ואיתברא

[שהחזירה למקומה, ואחר כך נשברה], שהוא חייב על השבירה כי עדיין גזלן הוא:

וכדי

לאפוקי מדרבי ישמעאל, דאמר: לא בעינן דעת בעלים

בהשבה, ולשיטתו הוא פטור מלשלם שהרי השיב את הפקדון למקומו - לכך

קא משמע לן

רבי יוחנן שאמר "לעולם"

דבעינן דעת בעלים

בהשבה והוא חייב, כי הלכה כרבי עקיבא אף בזו, וכמבואר לעיל מ ב ומא א, שנחלק בזה רבי עקיבא על רבי ישמעאל.

ורבא אמר

: אין הלכה כרבי עקיבא, אלא

הלכה כבית הלל

וילקה בזול ויוקר.

מתניתין:

החושב לשלוח יד בפקדון

, כלומר: האומר בפני שני עדים שישלח יד בפקדון, ואף שלא הגביה ולא עשה קנין בפקדון.

בית שמאי אומרים: חייב

, ובברייתא בגמרא הוא נלמד מן הכתוב.

ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו

יד

,

שנאמר

: "

אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

".

הטה את החבית

שקיבל לשמירה,

ונטל הימנה רביעית

יין,

ונשברה, אינו משלם אלא

את דמי ה

רביעית

שנטל, אבל על שאר החבית אינו חייב, כי אין שליחות יד מחייבת אותו על כל החבית, אלא אם כן עשה בה מעשה קנין בכולה על מנת ליטול ממנה רביעית.

אבל אם

הגביהה

שהיא מעשה קנין,

ונטל הימנה רביעית

שהיא "שליחות יד",

ונשברה

שהוא אונס, הרי זה

משלם דמי כולה

, שהשולח יד בפקדון נעשה גזלן על כל הפקדון, וחייב לשלמה, ומתחייב באונסין.