Bawa Metzia 37b — Talmud auf Deutsch

רב מתנה אמר רב: הלה

צווח

, שאומר לכל אחד "איני מכירך"!

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר: הלה צווח, אבל

אם שתק, כי אז נותן הוא לכל אחד מאתים, ומשום ד

שתיקה כהודאה

.

ו

אילו

מאן דאמר

: אפילו

הלה שותק

, משום שהוא סובר:

שתיקה דהכא לאו כהודאה הוא

, משום ד

מצי אמר

הגזלן

ליה: האי דשתיקי לכל חד וחד, דאמינא, דלמא האי הוא

[מה ששתקתי לכל אחד, הוא משום שאכן איני יודע ממי גזלתי מאתים, ושמא אכן הוא הנגזל].

אמר מר

: גזל מאחד מחמשה, ואינו יודע איזה מהן גזל, זה אומר אותי גזל, וזה אומר אותי גזל,

מניח גזילה ביניהם ומסתלק

:

ומקשינן:

ו

כי אטו

שקלי לה כולהו ואזלי

[יכול כל אחד מהם לקחת את הגזילה ולהסתלק]!? ונמצא, שהגזלן מוציא את הגזילה מידו, ונפסד על ידי זה הנגזל עולמית.

והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב

:

כל

המוצא דבר שהוא

ספק הינוח

[ספק הניחוהו שם הבעלים מדעתם], וכגון שמצא דבר שאין בו סימן בצד מקום המשתמר קצת, שהוא מקום שאין הולכי דרכים באים שם, ולכן יש להסתפק, שמא הניחו אדם שם:

לכתחילה לא יטול

אותו המוצא, היות שלא ימצאהו בעליו, ואילו הוא אינו יכול להכריז עליו, שהרי אין בו סימן, [וכל שכן, בודאי הינוח] -

ו

מכל מקום

אם נטל

, שוב

לא יחזיר

לאף אדם הטוען שלי היא, ואינו נותן בה סימן, כי שמא אינו שלו, והבעלים סופם שיבואו, ויביאו עדים שהניחוה שם; אלא יניחהו בידו עד שיבא אליהו.

הרי למדנו, שאם יש ספק של מי הוא, צריך להניחו ביד מי שהוא עד שיתברר למי החפץ שייך; ואם כן איך מוציא הגזלן את החפץ מתחת ידו, בלא שיתברר של מי החפץ!?

אמר

תירץ

רב ספרא

:

זו שאמרנו: "מניח גזילה ביניהם ומסתלק", לא שיוציאנה מידו, אלא תהא הגזילה מונחת בידו עד שיתברר הדבר של מי הוא; ומה שאמרו "ומסתלק", היינו, שהוא מסתלק מן הדין, ויניח את הגזילה בפניהם בבית דין, ויאמר: בררו הדבר של מי הוא כדי שיטלנו,

ויניח

את הגזילה בידו עד שיבא אליהו.

אמר

תמה

ליה אביי לרבא

:

מי אמר רבי עקיבא

: גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל,

לא זו הדרך

שיניח גזילה ביניהם ויסתלק -

מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל חד וחד

.

אלמא

הרי מוכח, שסובר רבי עקיבא:

מספיקא מפקינן ממונא, ולא אמרינן אוקים ממונא בחזקת מריה

[מספק מחייבים אותו להוציא ממון, ואין מעמידים את הממון בחזקת בעליו].

ורמינהי

ממשנה בבבא בתרא:

נפל הבית עליו ועל אמו

, והיו לאמו נכסים, ואין ידוע מי מהם מת ראשון -

יורשי הבן

קרוביו מצד אביו, כגון אחיו מן האב -

אומרים

: "

האם

היא זו ש

מתה ראשונה

, ואת נכסיה ירש בנה, שהוא קודם לכל קרובי האם, והרי אנו יורשים את בנה".

ו

אילו

יורשי האם אומרים

: "

הבן

הוא זה ש

מת ראשון

, וכשמתה אמו כבר לא היה הבן בעולם כדי שיירשנה, וזכינו אנו בנכסים, שאנו יורשיה".

אלו ואלו

בית שמאי ובית הלל -

מודים, שיחלוקו

יורשי הבן ויורשי האם בנכסי האם.

ואמר רבי עקיבא: מודה אני

שמבית שמאי אני, ובשאר נפילות שנזכרו במשניות שם סבור אני כבית שמאי, שיחלוקו -

בזו, שהנכסים בחזקתן

, ושם בבבא בתרא בגמרא [קנח ב] מתבאר, בחזקת מי.

אמר

תירץ

ליה

רבא לאביי:

התם

במשנה בבבא בתרא -

שמא ושמא

, כל אחד מהספיקות אינו טוען ברי אלא שמא, ולכן הנכסים בחזקתן.

ואילו גבי "

גזל

מ

אחד מחמשה

בני אדם",

ברי ושמא

הוא, שכל אחד מהחמשה טוען "אותי גזלת", ואילו הנגזל המחזיק בממון אינו יודע את מי גזל, ולכן סובר רבי עקיבא, שהוא משלם לכל אחד ואחד.

ואכתי מקשינן:

והא מתניתין דהכא

[והרי משנתנו] ששנינו: "

אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה

ואיני יודע איזה הוא",

דשמא ושמא הוא

[התובעים והנתבע אינם יודעים את מי גזל], וכפי שמוכיחה הגמרא בהמשך הענין -

ו

מכל מקום

קתני: נותן לזה מנה ולזה מנה

, הרי שאף בשמא ושמא מוציאים ממון מחזקת בעליו, ותיקשי ממשנתנו למשנה בבבא בתרא. ומבארת הגמרא את הקושיא ממשנתנו:

וממאי ד

משנתנו אף

רבי עקיבא היא

, עד שאתה שואל ממשנתנו על המשנה בבבא בתרא שהיא שיטת רבי עקיבא!? משום

דקתני

בברייתא

עלה דההיא

משנה ביבמות, בגזל אחד מחמשה, שנחלקו בה רבי טרפון ורבי עקיבא אם משלם לכל אחד ואחד:

מודה רבי טרפון

הסובר בגזל אחד מחמשה שאינו נותן לכל אחד ואחד:

באומר לשנים

: "

גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם

", שנותן לזה מנה ולזה מנה -

והרי

למאן מודה

רבי טרפון, וכי

לאו לרבי עקיבא בר פלוגתיה

[וכי לא לרבי עקיבא בר הפלוגתא שלו]!? הרי שרבי עקיבא סובר אף בשמא ושמא, שנותן לכל אחד ואחד,

עוד מבארת הגמרא:

וממאי ד

משנתנו וההיא ברייתא דיבמות,

שמא ושמא הוא!?

חדא: ד

הא

לא קתני

"

תובעין אותו

".

ועוד: הא תני רבי חייא

בברייתא במפורש: "מודה רבי טרפון באומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה,

זה אומר איני יודע, וזה

אומר איני יודע

, שנותן לזה מנה ולזה מנה".

ומשנינן על סתירת המשנה בבבא בתרא, עם משנתנו והברייתא דיבמות:

הא אוקימנא לה

למשנתנו ולאותה ברייתא [הרי כבר העמדנו את משנתנו והברייתא, לעיל בעמוד א]

בבא לצאת ידי שמים

, ושוב לא תיקשי ממשנה דיבמות ב"נפל הבית", שהנידון שם אינו אלא מן הדין.

כאן שבה הגמרא למה שאמר רבא לעיל בעמוד א, לבאר את משנתנו שהיא מחייבת לתת לכל אחד ואחד כשהפקיד האחד בידו, ופוטרת כשהפקידו שנים בידו [זה אחד וזה מאתים], שהחילוק הוא משום שבהפקדת האחד הרי זה כמי שהפקידו לו שנים בשני כריכות זה האחד וזה מאתים, שהיה לו לדקדק וליתן אל לבו מי הוא זה שנתן לו את המאתים, וכשנתן לו האחד היה לו לדקדק מי הנותן, ולפיכך צריך הוא לשלם לכל אחד ואחד; ואילו כאשר נתנו לו שנים עוסקת המשנה באופן שנתנו לו שניהם זה בפני זה, ומשום כך לא היה לו לדקדק מי הוא זה שנתן את המאתים.

להבנת קושיית הגמרא כפי שהסבירוה התוספות כאן, יש להקדים:

א. מתבאר מכל סוגיית הגמרא לעיל, שמשנתנו עוסקת במי שהוא בא לצאת ידי שמים, ובשמא ושמא, ודין משנתנו הוא בין לרבי טרפון ובין לרבי עקיבא.

ב. הנה רבי עקיבא לא מצינו לו שיאמר את דינו אלא בגזילה שעשה איסור, ובזה מצינו שהוא מחייב בברי ושמא לתת לכל אחד ואחד; אך כיצד יהיה הדין בפקדון שלא עשה איסור - אליבא דרבי עקיבא - זו לא שמענו.

ג. ואולם, יש ללמוד דין זה מדקדוק לשון משנתנו שהיא גם אליבא דרבי עקיבא, ואף שמשנתנו אינה עוסקת בחיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים, וגם היא עוסקת בברי ושמא; והיינו:

הרי ברישא כשהפקיד האחד בידו, שנינו במשנה: "אביו של אחד מכם" הפקיד, וכוונת התנא - שדיבר על אב שהפקיד ולא על המפקיד עצמו - לומר, שבדוקא דין זה אמור כשאין התובע טוען ברי [כדרך בני המפקיד, שאין הם טוענים ברי על הפקדת אביהם]; ופירוש דיוק זה מתפרש לרבי טרפון [שמשנתנו היא גם לשיטתו] בדרך אחת, ולרבי עקיבא בדרך שניה:

לרבי טרפון באה המשנה לומר: אפילו בשמא ושמא, מכל מקום חייב הוא לצאת ידי שמים, באופן של הרישא דהוה ליה למידק.

לרבי עקיבא באה המשנה לומר: זו שאנו אומרים שהוא חייב משום "שהודה מפי עצמו" דהיינו דוקא משום שהוא בא לצאת ידי שמים, היינו דוקא משום שאנו עוסקים בשמא ושמא, אבל אילו היינו עוסקים בברי ושמא, כי אז היה חייב לתת מן הדין אליבא דרבי עקיבא.

הרי למדנו, שאף בפקדון שלא עשה איסור, מכל מקום אליבא דרבי עקיבא אילו היה זה ברי ושמא כי אז היינו מחייבים אותו לתת לכל אחד ואחד; ומיהו דקדוק זה שהוא מן הרישא העוסקת כשמסר לו אדם אחד, והיה לו לדקדק, מלמדנו רק שבפקדון כשהיה לו לדקדק אז הוא חייב מן הדין אליבא דרבי עקיבא, אבל אם לא היה לו לדקדק, זו לו למדנו שיהיה חייב בברי ושמא מן הדין, אליבא דרבי עקיבא; ואדרבה ממה שבסיפא נקט התנא שהם עצמם הפקידו, ולא אביהם, משמע שבא התנא לומר - אליבא דרבי עקיבא - שאפילו כשהם טוענים ברי, מכל מקום כיון שהפקידו זה בפני זה, ולא היה לו לדקדק, אינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, וכל שכן מן הדין.

קושיית הגמרא הבאה - לפי פירוש התוספות - סובבת הולכת על המשתמע ממשנתנו שאילו היה זה ברי ושמא היה חייב לרבי עקיבא, ואף שלא עשה איסור, כיון שהיה לו לדקדק.

אמר

תמה

ליה רבינא לרב אשי

:

ומי אמר רבא

[לעיל בעמוד א]:

כל

שהפקידו לו שני אנשים

בשתי כריכות

זה מנה וזה מאתים

הוה ליה למידק!?

כלומר: לפי פירושו של רבא ברישא של משנתנו - שהיא גם אליבא דרבי עקיבא - המפרש, שהיות והפקיד לו אדם אחד בלבד, הרי זה כמי שהפקידו לו שנים בשתי כריכות שהיה לו לדקדק, למדנו:

בכל מקום שיש לו לדקדק, אם היה המפקיד טוען ברי, כי אז היה חייב לשלם לכל אחד ואחד - אליבא דרבי עקיבא - מן הדין, ולא רק משום "שהודה מפי עצמו" ולצאת ידי שמים; שהרי משמעות לשון המשנה שנקטה את הציור ב"אביו של אחד מכם", והיינו שבניו טוענים שמא, הרי משמע: אילו היה המפקיד עצמו לפנינו, ומסתמא טוען ברי, כי אז היה הדין שהוא חייב מן הדין ולא רק לצאת ידי שמים, והטעם משום שהיה לו לדקדק.

והאמר רבא, ואיתימא רב פפא

[ויש אומרים, רב פפא הוא שאמרה]:

הכל

רבי טרפון ורבי עקיבא -

מודים, בשנים שהפקידו אצל רועה

זה טלה אחד וזה שנים, זה אומר בברי: שנים שלי, ואף זה אומר בברי: שנים שלי,

ש

מעיקר הדין - כשלא בא לצאת ידי שמים -

מניח רועה ביניהן

את הטלה השני,

ומסתלק

, ואין אנו אומרים: ישלם לכל אחד ואחד ואפילו לרבי עקיבא המחייב בגזילה לתת לכל אחד ואחד מן הדין בברי ושמא; והטעם [לפי הבנת הגמרא בקושייתה]:

משום שעד כאן לא נחלק רבי עקיבא לומר בברי ושמא שהוא חייב מן הדין לשלם לכל אחד, אלא בגזילה שעבד איסורא, אבל לא בפקדון שלא עשה איסור -

הרי משמע: אם כי היה לו לדקדק ולידע מי הפקיד בידו שנים ומי אחד, מכל מקום אין הוא חייב אליבא דרבי עקיבא, וזה שלא כמדוקדק ממשנתנו לפי מה שפירשה רבא עצמו!?

אמר תירץ

ליה

רב אשי לרבינא:

התם

גבי רועה - עסקינן:

כשהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו

, כלומר: שלא בראייתו של רועה, ולכך לא היה לו לדקדק.

שנינו במשנה:

וכן שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז

, זה אומר: יפה שלי, וזה אומר: יפה שלי, נותן את הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני; והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן, מה הפסיד הרמאי!? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו:

וצריכא

משנתנו להשמיענו את מחלוקת חכמים ורבי יוסי הן בשנים שהפקידו מעות זה מנה וזה מאתים, והן בשנים שהפקידו כלים זה קטןוזה גדול:

דאי אשמועינן

משנתנו רק

הך קמייתא

[רק את הרישא] העוסקת בהפקדת מעות, הייתי אומר: רק

בההיא

במעות - הוא ד

קאמרי רבנן

שיתנו לזה מנה ולזה מנה, ו

משום דליכא פסידא

[אין הפסד על ידי חלוקה זו],

אבל בהא

בשני כלים -

דאיכא פסידא דגדול

[שכשיבוא אליהו נמצא בעל הכלי הגדול נפסד על ידי שבירת הכלי],

אימא מודו ליה

חכמים

לרבי יוסי

, שיהא הכל מונח עד שיבוא אליהו.

ואי אתמר

במשנתנו את מחלוקתם רק

בהא

היינו בכלים, הייתי אומר: רק

בהא

בכלים -

קאמר רבי יוסי

שיהא הכל מונח עד שיבא אליהו, ומשום הפסד הכלי,

אבל בהא

במעות -

אימא מודה להו

רבי יוסי

לרבנן

, שיתן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו.

לפיכך

צריכא

משנתנו להשמיענו את מחלוקתם הן במעות והן בכלים!