Bawa Metzia 36b — Talmud auf Deutsch

אמר

תירץ

רבא

: לפיכך פטור הנפקד כשמסרן לבנו ולבתו הגדולים, משום ש

כל המפקיד

על דעת

שהנפקד מוסרו ל

אשתו ו

ל

בניו הוא מפקיד

.

אמרי נהרדעי

:

דיקא נמי

מאותה משנה, שהפטור אינו אלא משום ש"כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד", ואילו היה הוא מוסר את הפקדון לאחרים, אכן היה חייב אפילו נאנסו מהם -

ד

הא

קתני

באותה משנה: "

או שמסרן לבנו ובתו הקטנים, חייב

", ומשמע:

הא לבנו ולבתו הגדולים, פטור

-

מכלל, ד

אם מסרן

לאחרים

שאינם מבני משפחתו,

לא שנא

מסרן ל

גדולים, ולא שנא

מסרן ל

קטנים

הרי הוא

חייב

אפילו אם נאנסו המעות בידיהם -

והראיה:

דאם

[לא]

כן

, ואף אם מסרן לגדולים אחרים הרי הוא פטור,

ליתני

במשנה: "או שמסרן ל

קטנים

"

סתמא

, ולמה הזכיר: "לבנו ובתו הקטנים", ובהכרח שהוא כדי להשמיענו: רק לבנו ובתו אינו חייב אלא אם מסרן לקטנים ולא לגדולים, אבל אם מסרן לאחרים, לא שנא קטנים ולא שנא גדולים, הרי הוא חייב.

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

אמר רבא: הלכתא

כרבי יוחנן שאמר:

שומר שמסר לשומר, חייב

אפילו באונסים שאירעו אצל השומר השני, ו

לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, חייב

.

ומיהו טעמו של רבי יוחנן אינו משום שאומר המפקיד לנפקד: "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", אלא

מאי טעמא

דרבי יוחנן? משום

דאמר ליה

המפקיד לנפקד: "

את מהימנת לי בשבועה

כשאתה אומר שנאנס, אבל

האיך

[השומר השני]

לא מהימן לי בשבועה

כשהוא אומר שנאנס, ואני אומר: שישנה בידו או אכלה או פשע בה".

א. בגמרא לקמן מב א, מביאה הגמרא מעשה באדם שהפקיד את מעותיו ביד שומר, ואותו שומר שם את המעות בבית העשוי מענפי ערבה [צריפא דאורבני], והוא מקום השמור מפני גנבים, אך אינו שמור מפני אש, ולבסוף קרתה שם גניבה, שכלפיה אנוס היה השומר.

ונחלקו שם שתי לשונות בשיטת רב יוסף: לחד לישנא: "תחלתו בפשיעה וסופו באונס" הרי הוא חייב, והיות ונתינת המעות באותו בית, פשיעה היא ביחס לאש, הרי שאם כי בסופו של דבר קרה שם אונס, הרי השומר חייב. ולאידך לישנא: "תחלתו בפשיעה וסופו באונס", פטור.

וביארו התוספות, שאף הסובר: "תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב", אין זה אלא כשיש לומר שהאונס בא מתוך הפשיעה, כלומר: אם לא היה פושע, אף אונס לא היה קורה, וכדוגמת מקרה זה, שאם לא היה פושע לתתו באותו בית, הרי אפשר שלא היו הגנבים גונבים את הכסף, כי הגנבים לאותו בית באו, ובמקום אחר שמא לא היו גונבים; אבל כשהאונס אינו בא מתוך הפשיעה, ואף אילו לא היה פושע היה קורה האונס, כי אז אין עצם הפשיעה מחייבתו באונס שקרה לפקדון.

ב. סוגיית הגמרא כאן מתבארת על פי דברי התוספות.

אתמר: פשע בה

השומר בבהמה שנמסרה לו לשומרה,

ויצאת

הבהמה

לאגם

שהוא מקום שאינו שמור מפני זאבים ומפני גנבים,

ו

אולם

מתה

הבהמה שם

כדרכה

ולא מחמת זאבים או גנבים; נחלקו בדינו של השומר, שני אמוראים אליבא דרבה:

אביי משמיה דרבה, אמר: חייב

, וכדמפרש טעמא ואזיל.

רבא משמיה דרבה, אמר: פטור

, וכדמפרש טעמא ואזיל.

אביי משמיה דרבה, אמר: חייב

, ו

כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא

[כל דיין שאינו דן כן, אינו דיין], ו

לא מבעיא

שהשומר חייב -

למאן דאמר: "תחלתו בפשיעה וסופו באונס

, הרי הוא

חייב

",

ד

ודאי שהוא

חייב

במקרה זה.

אלא אפילו למאן דאמר

: "תחלתו בפשיעה וסופו באונס,

פטור

",

הכא

במקרה זה

חייב

השומר! ו

מאי טעמא?

משום

דאמרינן

: שמא

הבלא דאגמא קטלה

לבהמה [הבל המצוי באגם הוא זה שהרג את הבהמה], ונמצא שעל ידי הבאת הבהמה לאגם מתה הבהמה, ולכן הוא חייב.

רבא משמיה דרבה, אמר: פטור

, ו

כל דיינא דלא דאין כי האי דינא, לאו דיינא הוא; ולא

מבעיא

שהשומר פטור -

למאן דאמר

: "

תחלתו בפשיעה וסופו באונס, פטור

", דודאי שהוא

פטור

במקרה זה.

אלא אפילו למאן דאמר

: "תחלתו בפשיעה וסופו באונס,

חייב

",

הכא

במקרה זה

פטור

השומר! ו

מאי טעמא?

משום

דאמרינן: מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם

[מה איכפת לו למלאך המות היכן הבהמה, בין כך ובין כך היה הורגה], כלומר: אין האונס בא מתוך הפשיעה, שהרי אף אם לא היה מביאה לאגם היתה מתה, וכל שאין האונס בא מתוך הפשיעה אינו חייב.

ומודי אביי

הסובר: חייב -

דאי הדרה לבי מרה

[אם חזרה הבהמה לבית הבעלים או השומר]

ו

אחר כך

מתה, דפטור

השומר! ו

מאי טעמא?

משום

דהא הדרא לה

[הרי חזרה מן האגם],

ו

שוב

ליכא למימר: הבלא דאגמא קטלה

.

ומודי רבא

הסובר: "מלאך המות מה לי הכא מה לי התם" - ד

כל היכא דאיגנבא גנב באגם

[אם גנבה גנב באגם, שביחס לכך פשיעה היא],

ומתה כדרכה בי גנב

[ומתה אצל הגנב],

דחייב

השומר! ואין אומרים: הרי בין כך ובין כך היתה מתה כדרכה!

ו

מאי טעמא

אין אומרים כן: משום

ד

הרי אף

אי שבקה מלאך המות, בביתיה דגנבא הוה קיימא

, [אף לו היה מלאך המות מניחה לנפשה, הלוא היתה אצל גנב], כלומר: משעת גניבה חשובה היא כאבודה מן הבעלים, הילכך החיוב בא לו על שעת הגניבה.

אמר ליה אביי לרבא: לדידך דאמרת: מלאך המות מה לי הכא מה לי התם

, אם כן תיקשי:

האי דאותביה

[זו שהקשה]

רבי אבא בר ממל לרבי אמי

[לעיל בעמוד א] - לדעת הסובר: שומר שמסר לשומר חייב, משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר - ממשנתנו ששנינו: "השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה", הרי שאין אומרים: "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" -

ושני ליה

[והוצרך ליישב לו] רבי אמי, שמשנתנו עוסקת

בשנתנו לו הבעלים

לשוכר

רשות להשאיל

, ושוב אין יכול לומר: "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר".

ו

הרי לדבריך:

לימא ליה

רבי אמי לרב אבא בר ממל ישוב אחר:

מלאך המות מה לי הכא מה לי התם!

כלומר: הרי כל עיקר הטעם שמשום סברת "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", השומר הראשון חייב אפילו באונס, אינו אלא משום, שהוא כאילו התנה המפקיד עם השומר שהעברת הפקדון לידי אחר תיחשב כפשיעה, ושוב אנו אומרים: "הבלא דאותו בית קטלא", ואילו לדבריך, שאנו אומרים: "מלאך המות מה לי הכא מה לי התם", למה יתחייב השוכר באחריות המיתה!?

ומאחר שלא ענה רבי אמי תשובה זאת, הרי בהכרח שהוא סובר: "הבלא דאותו בית קטלה"; ותיקשי לרבא שאינו סובר כן.

אמר

תירץ

ליה

רבא לאביי:

לדידכו

לשיטתכם [אתה אביי, ורב אבא ורבי אמי]

דמתניתו

, שמפרשים אתם בטעמו של רבי יוחנן הסובר: שומר שמסר לשומר, חייב, שהוא משום שאומר המפקיד לנפקד: "

אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר

" - אכן

איכא לאותבה לההיא

[יש מקום להקשות ממשנתנו לשיטת רבי יוחנן].

אבל

לדידי

[לשיטתי אני לעיל בתחלת העמוד]

דאמינא

בטעמו של רבי יוחנן שהוא חייב, מטעם שאומר המפקיד לנפקד: "

אנת מהימן לי בשבועה, והאיך לא מהימן לי בשבועה

",

ליכא לאותבה כלל

, הרי בלאו הכי אין מקום לקושיא כלל מן המשנה, כי השוכר הוא שנשבע שמתה כדרכה, כמפורש במשנה.

מתיב רמי בר חמא

לדעת אביי משמיה דרבה הסובר: פשע בה ויצאה לאגם, חייב, ומשום שאנו אומרים: הבלא דאגמא קטלה, ממשנה ששנינו לקמן צג ב:

העלה

השומר את הבהמה

לראשי צוקין

[ראשי הרים חדים ומשופעים],

ונפלה

הבהמה מהם,

אין זה

אונס

אלא פשיעה, כי דרכה ליפול מהם,

וחייב

השומר. ויש לנו ללמוד:

הא

אם לא נפלה הבהמה, אלא

מתה כדרכה

בראש הצוק -

הרי זה אונס, ופטור

השומר.

ולשיטת אביי תיקשי:

ואמאי

פטור השומר, והרי כיון שיכולה היא ליפול, נמצא שפשע בהעלאתה לראשי הצוקין, ואם כן

לימא ליה

הבעלים לשומר: מאחר שפשעת בהעלאתה להר, יש לי לומר: שמא

אוירא דהר קטלה

[צינת ההר הרגה],

אי נמי אובצנא דהר קטלה

[או שיאמר לו: עייפות טורח מעלה ההר, הוא שהרג את הבהמה], וכשם שאומרים לדעת אביי כשפשע ויצאה לאגם: "שמא הבלא דאגמא קטלה".

ומשנינן:

הכא

במשנה דלקמן -

במאי עסקינן

: בכגון

שהעלה

השומר

למרעה שמן וטוב

שבראש הצוק, ודרך הרועים להעלות את בהמותיהם לשם לרעות, ולא פשע בהעלאתה לראש הצוק, והרי לא חייב רבא אלא כש"פשע בה ויצאה לאגם".

ותמהינן עלה:

אי הכי

שהעלה למרעה שמן וטוב -

נפלה נמי

יש לו ליפטר, כי לא פשע כלל בהעלותו אותה לראשי צוקין!?

ומשנינן: אין חיוב השומר משום פשיעה בהעלאה, אלא משום

שהיה לו לתוקפה

שלא תיפול,

ולא תקפה

.

אי הכי

שהמשנה עוסקת באופן שהיה בידו לתוקפה ולא תקפה -

אימא רישא

של אותה משנה:

עלתה

הבהמה מאליה

לראשי צוקין, ונפלה

מהם,

הרי זה אונס

, ופטור השומר.

ולדבריך תיקשי: למה ייפטר השומר, והרי היות ובידו היה לתוקפה שלא תפול, אם כן

איבעי ליה למיתקפה

[היה לו לתוקפה]!? כלומר: הניחא אם נפרש את המשנה כאשר סברנו בתחילה, שחיובו הוא על ההעלאה, אם כן יש לומר שלא היה יכול לתוקפה אלא שחייב משום ההעלאה, וברישא עוסקת המשנה שלא העלה אותה מדעתו, אלא תקפתו ועלתה, ולכן אין לחייבו; אבל לפי מה שאתה מפרש את הסיפא, שהיא עוסקת באופן שנפלה כשהיה יכול לתוקפה, אם כן מן הסתם אף "נפלה" שברישא באופן זה אנו עוסקים, שהיה יכול לתוקפה בשעת נפילה שלא תיפול, ואם כן למה ייפטר!?

ומשנינן:

לא צריכא

, כלומר: הרישא של המשנה עוסקת, בכגון

שתקפתו

הבהמה

ועלתה

לראשי צוקין, ואף

תקפתו

הבהמה

וירדה

, דהיינו: הרישא של המשנה אינה עוסקת באופן שנפלה כשהיה יכול לתוקפה, אלא כשם ש"תקפתו ועלתה" שלא מדעתו, שלא היה יכול לעמוד כנגדה שחזקה היתה ממנו, כך גם בנפילתה, ואכן אינו דומה "נפלה" שבסיפא ל"נפלה" שברישא.

שנינו במשנה:

אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו

של חבירו:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי!