Bawa Metzia 31a — Talmud auf Deutsch

תניא נמי הכי: מצא טלית וקרדום

[או קרדום]

באסרטיא

[דרך כבושה לרבים],

ופרה רצה בין הכרמים

-

הרי זו אבידה.

אבל אם מצא

טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה,

ולא רצה,

בין הכרמים

-

אין זו אבידה,

לפי שדרך בעליהם להניחם כך מדעת.

אבל אם ראה את הפרה

שלשה ימים זה אחר זה

-

הרי זו אבידה.

ראה מים ששוטפין ובאין

לשדה חבירו, ואם לא יעצרום - יציפו את השדה,

הרי זה גודר בפניהם

כדי שלא יכנסו לשדה, שאף במקרה זה יש משום השבת אבידה.

אמר רבא

: כתוב בענין השבת אבידה:

"לכל אבידת אחיך",

משמע

לרבות אבידת קרקע.

כלומר, שאף נזקי קרקע בכלל אבידה הם, וחייב למנעם.

אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך: ראה מים ששוטפין ובאין

-

הרי זה גודר בפניהם.

ומוכח שמוטל עליו חיוב השבת אבידה אף בקרקע, שהרי חייבוהו לגדור בפני המים כדי שלא יאבדו את קרקעו של חבירו.

אמר ליה

רבא:

אי משום הא

-

לא תסייעי.

משום שאפשר לומר, ש

הכא במאי עסקינן

-

בדאיכא עומרין

בשדה, וחיוב ההצלה אינו משום נזק הקרקע, אלא מחמת הצלת העומרים, ועל מקרה שכזה בא הכתוב לרבות.

ותמהינן:

אי דאיכא עומרין, מאי למימרא?

במה שונה אבידה זו מכל אבידה אחרת, ולמה צריך לרבותם מהמקרא של "לכל"?

ומבארת הגמרא:

לא צריכא,

מדובר

דאית בה

בשדה

עומרין

מחוברים לקרקע,

דצריכי

עדיין

לארעא. מהו דתימא: כיון דצריכי לארעא

-

כי גופה דארעא דמיין

[הרי הם נחשבים כגוף הקרקע, ולא יהיה עליהם חיוב השבה],

קא משמע לן

מריבוי הכתוב שאין הדבר כן, וחייב בהשבתם .

שנינו במשנתנו:

מצא חמור ופרה וכו'.

הא גופה קשיא!

אמרת

ברישא:

מצא חמור ופרה רועין בדרך

-

אין זו אבידה.

משמע, דווקא כשמצאם

רועין בדרך,

שיש כאן שתי מעלות, אחת - שהיא רועה ולא רצה. ועוד, שאף אם היתה רצה, לא היתה מתקלקלת, כיון שאינה רצה בין הכרמים -

הוא דלא הוו אבידה.

משמע,

הא

אם מצא פרה ש

רצה בדרך, ו

כן אם מצא פרה ש

רועה בין הכרמים,

שיש כאן דבר אחד למעליותא, שהיא בדרך ולא בין הכרמים, או שהיא רועה ואינה רצה, ומצד שני יש כאן דבר אחד לגריעותא -

הויא אבי דה!

אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים

-

הרי זו אבידה!

משמע, שדווקא כש

רצה בין הכרמים,

שיש כאן שני דברים לגריעותא, גם שהיא רצה, וגם שהיא בין הכרמים -

הוא דהויא אבידה. הא

אם

רצה בדרך, ורועה בין הכרמים,

שיש כאן רק צד אחד לגריעותא -

אין זו אבידה!

אמר אביי

: עיקר החילוק הוא בין רצה לרועה, ואין נפקא מינה אם היה זה בדרך, או בין הכרמים. והתנא נקט את דבריו בלשון

"יגיד עליו רעו"

[יעיד עליו חבירו]. כלומר, הרישא והסיפא של משנתנו מעידים זה על זה:

תנא

ברישא

רועה בדרך דלא הויא אבידה, ו

אנו נלמד מכך, ש

הוא הדין לרועה בין הכרמים,

שאין זו אבידה.

וכן

תנא

בסיפא

רצה בין הכרמים

-

דהויא אבידה, ו

אנו נלמד מכך ש

הוא הדין לרצה בדרך,

שהרי זו אבידה .

אמר ליה רבא: אי

שנה כך התנא משום

"יגיד עליו רעו",

והכלל הוא שכל רועה - אינה אבידה, וכל רצה - הרי היא אבידה, אם כן,

ליתני קילתא,

שישנה התנא את הקל יותר,

ו

אנו נדע ש

כל שכן חמירתא

:

ליתני

בסיפא

רצה בדרך, ד

אף בכהאי גוונא

הויא אבידה, ו

אנו נדע ש

כל שכן רצה בין הכרמים,

שהרי היא מתקלקלת מהגפנים!

ו

כן

לתני

ברישא

רועה בין הכרמים, דלא הויא אבידה,

אף שפעמים גם כשרועה שם מתקלקלת מהגפנים,

ו

אנו נדע ש

כל שכן רועה בדרך,

שאינה מתקלקלת, אינה אבידה!

אלא אמר רבא

: מה שהקשינו מהרישא שמשמע ש

רצה

בדרך הרי זו אבידה,

א

סיפא, שמשמע משם ש

רצה

בדרך אין זו אבידה -

לא קשיא.

משום ש

הא,

הרישא, מדובר

דאפה לגבי דברא

[שפניה של הפרה שרצה - כלפי השדה], ולכן הרי זו אבידה.

ואילו

הא,

הסיפא, מדובר

דאפה לגבי מתא

[שפניה כלפי העיר], ולכן אין זו אבידה.

וכן מה שהקשינו מהרישא, שמשמע ש

רועה

בין הכרמים הרי זו אבידה,

א

סיפא, שמשמע ש

רועה

בין הכרמים אין זו אבידה -

נמי לא קשיא.

משום ש

כאן

-

באבידת גופה, כאן

-

באבידת קרקע.

והגמרא מבארת את דבריה:

כי קתני

ברישא ש

רועה בדרך לא הויא אבידה,

שמשמע,

הא רועה בין הכרמים

-

הויא אבידה,

מדובר

באבידת קרקע.

שהפרה מפסידה ומזיקה לכרמים .

וכי קתני

בסיפא ש

רצה בין הכרמים הויא אבידה,

שמשמע,

הא רועה בין הכרמים

-

לא הויא אבידה,

מדובר

באבידת גופה

של הפרה.

ד

אז, אם היא

רצה בין הכרמים

-

מסקבא

[הרי גופה מתקלקל],

ו

אילו אם היא

רועה בין הכרמים

-

לא מסקבא.

ותמהינן:

ו

כשהיא

רועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא,

ואין כאן אבידת גופה, מכל מקום

תיפוק ליה

שיהא חייב בהשבה

משום אבידת קרקע,

שהרי היא מזיקה לכרמים?

ומתרצינן: מדובר

ב

כרם

דנכרי,

שאין חייבין בהצלתו.

ומקשינן:

ו

עדיין,

תיפוק ליה משום אבידת גופה, דדלמא קטלו לה

[שמא יהרגו אותה] בעלי הכרם כשיראו שהיא מזיקה אותו!?

ומתרצינן: מדובר

באתרא דמתרו והדר קטלי

[במקום שקודם מתרים בבעל הפרה, ורק אחר כך, אם לא הועילה ההתרה, הורגים אותה].

ומקשינן:

ודלמא

כבר

אתרו בה

כשנכנסה פעם אחרת לכרם, ועתה אם לא ישיבנה - יהרגוה?

ומתרצינן:

אי אתרו בה, ו

בכל זאת

לא אזדהרו בה

הבעלים,

ודאי אבידה מדעת היא,

ואין חייבין בהשבתה.

שנינו במשנתנו:

החזירה וברחה החזירה וברחה וכו'

אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזיר וכו'.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: אימא

שמשמעות

"השב"

היא, שצריך להחזיר

חדא זמנא

[פעם אחת], וממה שכתוב

"תשיבם",

נלמד שצריך להחזיר עוד פעם, דהיינו -

תרי זמני.

אבל מנין לנו שצריך להחזיר אפילו ארבעה וחמשה פעמים?

אמר ליה

: הדרשה אינה ממה שכתוב "תשיבם" יתירא, אלא שלשון

"השב"

-

אפילו מאה פעמים משמע

.

ומה שכתוב

"תשיבם"

נדרש לדרשה זו:

אין לי

שנחשבת השבה -

אלא

כשהשיב את האבידה

לביתו

של בעל האבידה.

אבל אם השיבה

לגינתו ולחורבתו

של הבעלים -

מנין

לנו שאף בכהאי גוונא נחשבת השבה?

תלמוד לומר "תשיבם",

שמשמע -

מכל מקום.

שאף לגינתו ולחורבתו - הויא השבה.

והוינן בה:

היכי דמי

שהחזירה לגינתו ולחורבתו?

אי

החזירה בצורה כזו

דמינטרא

[שמשתמרת] שם -

פשיטא

שהרי זו השבה!

אי דלא מינטרא

-

אמאי

נחשבת השבה?

ומבארת הגמרא:

לעולם

מדובר

דמינטרא, והא קא משמע לן

המקרא "תשיבם",

ד

אפשר להשיב לגינתו של בעל האבידה אף בלי ידיעתו, ו

לא בעינן דעת בעלים.

שאין צריך להודיע לו: החזרתי לך את פרתך, שמצאתיה אובדת, ושמור עליה מעתה.

וכד

ברי

רבי אלעזר, דאמר: הכל,

כל משיבי חפצים לבעליהם, גנב, גזלן, וארבעה שומרים,

צריכין דעת בעלים,

להודיעו שהחזירום לו, כדי שישמרם. ואם לא הודיעו לו, ונגנבו או מתו, חייבין המשיבים באחריותן.

שכיון שידע הבעלים שיצאה הבהמה מרשותו, ולא ידע שהשיבוה לו לאחר מכן, לא נזהר בה לשמרה, ולא האכילה.

חוץ מהשבת אבידה,

שאין צריך להודיע לבעלים שהחזירה לו, לפי

שהתורה ריבתה השבות הרבה,

ואף השבה כזו, שלא הודיעו. שנאמר: "תשיבם".

אמר לו ההוא מרבנן לרבא, לגבי שילוח הקן, שנאמר:

"שלח תשלח", אימא: "שלח"

משמע

חדא זימנא, "תשלח"

-

תרי זמני,

ולא יהא חייב בשילוח הקן יותר מפעמיים!?

והרי שנינו במשנה, שאם שלחה וחזרה, אפילו ארבע וחמש פעמים - חייב בשילוח!

אמר ליה: "שלח"

-

אפילו מאה פעמים משמע.

וממה שנאמר

"תשלח"

אנו דורשים כך:

אין לי

שחייב בשילוח האם,

אלא

כשרוצה לקחתה

לדבר הרשות.

לאכלה. אבל אם הוא זקוק לה

לדבר מצוה,

כגון לטהר בה את המצורע, שצריך לכך שתי צפרים,

מנין

שאסור לו לקחת לצורך זה אם על הבנים?

תלמוד לומר "תשלח"

-

מכל מקום.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא

: כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".

ואימא

ש

"הוכח"

משמע

חדא זימנא, "תוכיח"

-

תרי זמני?

אמר ליה: "הוכח"

-

אפילו מאה פעמים משמע

.

וממה שנאמר

"תוכיח"

אנו דורשים:

אין לי

שצריך להוכיח -

אלא הרב לתלמיד.

אבל ש

תלמיד

צריך להוכיח

לרב

-

מנין

לנו?

תלמוד לומר "הוכח תוכיח", מכל מקום

. וממה שנאמר "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו

עזב תעזב עמו",

אנו דורשים כך:

אין לי

שצריך לעזור בפריקת חמור שנופל תחת משאו,

אלא

כש

בעליו

של החמור

עמו.

אבל

שאין בעליו עמו

-

מנין

שצריך לפרוק לבדו?

תלמוד לומר "עזב תעזב"

-

מכל מקום.

וכן אנו דורשים במה שנאמר בענין טעינה על החמור "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם

הקם תקים עמו"

:

אין לי אלא

כש

בעליו עמו.

כ

שאין בעליו עמו

-

מנין

שצריך לטעון?

תלמוד לומר "הקם תקים"

-

מכל מקום.

ו

מקשינן:

למה ליה למכתב פריקה, ולמה ליה למכתב טעינה,

הרי לכאורה די היה לכתוב אחד מהם, והיינו למדים את השני ממנו?

ומבארת הגמרא:

צריכי. דאי כתב רחמנא

רק את מצות

פריקה, הוה אמינא

שיש מצוה דווקא לפרוק,

משום דאיכא צער בעלי חיים,

שהרי החמור כורע תחת משאו,

ואיכא

גם

חסרון כיס

לבעליו, שהרי החמור ניזוק.

אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא, ולא חסרון כיס איכא,

שהרי אין החמור ניזוק, ויש רק הפסד זמן לבעליו -

אימא

ש

לא

יהא חייב, לכן כתבה התורה אף את מצות טעינה.

ואי אשמעינן

רק את מצות

טעינה,

היינו סוברים שדווקא לטעון חייב,

משום ד

אינו חייב לטעון בחינם, אלא רק

בשכר

[שיש מאן דאמר להלן שסובר כך].

אבל פריקה, ד

חייב לעשותה אף

בחנם,

לולא שכתבה התורה בפירוש שחייב,

אימא

ש

לא

יהא חייב!

לכן

צריכא

לכתוב את שני הדברים.

ומקשינן:

ולרבי שמעון, ד

נחלק על חכמים, ו

אמר

ש

אף טעינה

-

בחנם, מאי איכא למימר?

למה לא כתבה התורה רק את מצות טעינה, והיינו יכולים ללמוד ממנה את מצות פריקה!

ומתרצינן:

לרבי שמעון

-

לא מסיימי קראי.

כלומר, רבי שמעון סובר שאין לנו משמעות מלשון הכתוב "עזב תעזב" ו"הקם תקים", איזה מהם מדבר בפריקה, ואיזה - בטעינה. ולכן, אם היה כתוב רק מקרא אחד, היינו אומרים שהיינו פריקה, שמסתבר יותר שחייב בה, שהרי יש בה צער בעלי חיים וחסרון כיס, ולא היינו יודעים שחייב אף בטעינה! לכן נכתבו שני המקראות.

ומקשינן:

למה לי למכתב הני תרתי,

פריקה וטעינה,

ולמה לי למכתב

גם

אבידה?

די היה לנו לכתוב אחד מהם, ואנו נדע על הכלל, שהרי כולם - אזהרות על ממון ישראל הם!

ומבארת הגמרא: כולם

צריכי

להכתב.

משום

דאי כתב רחמנא

רק את

הני תרתי,

פריקה וטעינה, היינו סוברים שדווקא בזה חייבה תורה,

משום דצערא דמרה,

צער הבעלים, העומד שם, ואינו יכול לפרוק או לטעון -

איתא,

וגם

צערא דידה איתא

[ויש גם צער לבהמה].

אבל אבידה, דצערא דמרה

אמנם

איתא,

אבל,

וצערא דידה ליתא

-

אימא לא

יהא חייב! לכן כתב התורה דין השבת אבידה.

ואי אשמעינן

רק דין השבת

אבידה,

היינו סוברים שדווקא בזה חייב,

משום דליתא למרה בהדה

[שאין בעליה שם, ואינו יכול לעסוק בהשבתה].