Bawa Metzia 26a — Talmud auf Deutsch

ומבארת הגמרא:

לא צריכא,

דשתיך טפי

[שהעלה הכלי חלודה רבה], וניכר שמונח שם זמן רב, ובודאי לא היה משאירו שם בעל הבית לזמן כה ממושך, ולכן הרי היא של המוצא .

שנינו במשנתנו:

בכותל חדש, מחציו ולחוץ

-

שלו. מחציו ולפנים

-

של בעל הבית.

אמר רב אשי: סכינא

[סכין] הנמצאת באחד מחורי הכותל -

בתר קתא

[הולכין אחר הקת].

שאם הקת לצד פנים, אף שהסכין מונחת מחצי הכותל ולחוץ, מסתבר שבני הבית הניחוה שם, שהרי כך היא דרך הנחתה, שאוחזין בקת - ומניחין.

אבל אם הקת לצד רשות הרבים, אף אם הסכין מחצי הכותל ולפנים, מסתבר שבני רשות הרבים הניחוה שם, והרי היא של מוצאה .

ו

כן ב

כיסא

[בכיס של מעות] - אזלינן

בתר שנציה

[הולכין אחר הרצועות שקושרין אותו בו].

אם הרצועות לצד הבית, מסתבר שבני הבית הניחוהו שם, שכך היא דרך הנחתו מבפנים. ואם לצד חוץ, מסתבר שבני רשות הרבים הניחוהו שם.

ותמהינן:

ואלא מתניתין, דקתני

ש

מחציו ולחוץ

-

שלו, מחציו ולפנים

-

של בעל הבית,

למה הדין כך?

ולחזי

[הרי יכולים אנו לראות]

אי קתא לגאו

[לצד פנים],

אי קתא

לבר

[לחוץ],

אי שנציה לגאו, אי שנציה לבר!

ומבארת הגמרא: ב

מתניתין

מדובר במציאת דברים שאינם כלים, ואין להם מקום אחיזה קבוע, כגון

באודרא

[מוכין ]

ונסכא

[חתיכת כסף], שאין בהם היכר מאיזה צד הניחום.

תנא: אם היה

כל אורך החור שב

כותל ממולא מהן

[מן המציאות] -

חולקין

אותן בעל הבית והמוצא שוה בשוה .

ותמהינן:

פשיטא!

הרי כך שנינו במשנה, שמחציו ולחוץ - של המוצא, ומחציו ולפנים - של בעל הבית!

ומבארת הגמרא:

לא צריכא

-

דמשפע בחד גיסא

[מדובר שהחור משופע ונוטה לצד אחד].

מהו דתימא

ש

אשתפוכי אישתפוך

המציאה אל צידו השני, ומתחילה היתה נתונה כולה בחצי הגבוה של החור, ואם כן, היא שייכת למי שבצידו נמצא הקצה הגבוה של החור,

קא משמע לן

שאין אומרים כך, אלא חולקין בשוה.

שנינו במשנתנו:

אם היה משכירו

[את הבית]

לאחרים, אפילו

נמצאה המציאה

בתוך הבית

-

הרי אלו שלו.

ותמהינן:

ואמאי? ליזיל בתר בתרא

[נלך אחר השוכר האחרון ששכר את הבית, ונאמר שהמציאה שייכת לו]! אחד מחיובי המעשרות הוא מעשר שני, שמפרישו אדם מתבואתו בשנה הראשונה והשניה למנין שנות השמיטה, ונאכל על ידי הבעלים עצמם רק בתחומי העיר ירושלים. ולפי שפעמים שקשה לאדם לשאת את הפירות לירושלים, התירה התורה לפדות את הפירות במעות, להעלות את המעות לירושלים, לקנות בהם שם דברי מאכל, כגון בקר וצאן, יין ושכר, ולאכלם שם.

מי לא תנן

[האם לא כך שנינו במשנה]:

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה

בירושלים,

לעולם,

בין בשעת הרגל ובין שלא בשעת הרגל, אנו אומרים שהם כספי

מעשר

שני הם, וצריך לנהוג בהם כדין מעשר שני, משום שרוב בשר הנאכל בירושלים - מכספי מעשר הוא.

והטעם, לפי שמרוב כספי מעשר שני שאדם מביא עמו בעלייתו לרגל, היה קונה בהמות לשלמים, שבשרם נאכל לבעלים [כפי שהגמרא במסכת מנחות לומדת מעשר משלמים, מגזירה שוה "שם - שם"].

ולפי שבדרך כלל אין אדם יכול לשהות בירושלים עד שיאכל את כל מעשרותיו, היה נותן את מעות המעשר שנותרו בידו לעניי העיר, או לאוהביו יושבי העיר, כדי שהם יקנו בהם במשך כל השנה בהמות, ויאכלום בירושלים. ולכן, רוב המעות שקונים בהם בשר בירושלים, מעות מעשר שני הם.

ואם נמצאו המעות

בהר הבית,

אף שנמצאו בשעת הרגל - הרי הן

חולין

. ואף שרוב המעות שנמצאות עתה, בזמן הרגל, בירושלים - מעות מעשר הן, כפי שנתבאר לעיל, מכל מקום, כיון שבשאר ימות השנה רוב מעות הנמצאות בירושלים - חולין הן, הולכין אחר רוב השנה, ואומרים אנו שמלפני הרגל נפלו המעות, וחולין הן.

ו

אם נמצאו מעות בשאר שווקים ש

בירושלים

[שאינן של סוחרי בהמה], אזי הדין הוא כך:

אם נמצאו המעות

בשאר ימות השנה,

ולא בימי הרגל - הרי הן

חולין,

שהרי רוב מעות שבירושלים - חולין הן.

אבל אם נמצאו שם המעות

בשעת הרגל

-

הכל מעשר,

משום שבזמן הרגל רוב המעות שבירושלים - מעשר הן.

ואמר רבי שמעיה בר זעירא: מאי טעמא

ששונה דין שווקי ירושלים מהר הבית, שאין אנו אומרים שנפלו שם המעות קודם הרגל -

הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד

[להתנקות על ידי טאטוא]

בכל יום.

ואם נפלו שם מטבעות קודם הרגל, ודאי נטלום כבר מכבדי השוק.

מה שאין כן בהר הבית, שאין מכבדין אותו כל יום, לפי שהוא משופע, ולכן אין טיט ועפר נקלטים שם. ועוד, שאין אדם נכנס לשם במנעל ובאבק שעל רגליו.

אלמא, מוכח מכאן, שבמקום שעשוי להתכבד לעתים תכופות,

אמרינן

ש

קמאי קמאי אזלו

[מעות הראשונות הלכו להם],

והני,

אלו שנמצאו עתה -

אחריני נינהו,

ונפלו בשעת הרגל!

הכא נמי,

כשמצא מציאה בבית שכור, יש לנו לומר שכיון שכשהשוכר יוצא מהבית למקום אחר, מחפש הוא היטב אחר כל חפציו, ונוטלן ויוצא , מסתבר ש

קמא קמא

-

אזל, והני,

מה שנמצא עתה,

דבתרא הוא

[של השוכרים האחרונים הוא]!

אמר ריש לקיש משום בר קפרא

: אכן, בדרך כלל יש ללכת אחר האחרון, אבל במשנתנו מדובר

כגון שעשאו

בעל הבית

פונדק

[מקום שהעוברים ושבים לנים בו לילה או שנים]

לשלשה ישראל

בבת אחת. וכיון שכן, אותו אחד מהשלשה שנפלה ממנו האבידה, מתייאש ממנה, לפי שאינו יודע ממי משני האחרים לתבעה. והוינן בה: אם כן,

שמע מינה

ש

הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו

ברוב ישראל!?

שהרי כך אמרנו כאן, שבעל האבידה מתייאש ממנה, ואינו סומך על כך שיחזירו לו, ואף בדבר שיש בו סימן, שהרי הגמרא לא חילקה בדבר, ואם כן, למה לא פשטה הגמרא לעיל את הבעיה מברייתא זו?

אלא אמר רב מנשיא בר יעקב

: אין מדובר שעשאו פונדק לשלשה ישראל, אלא

כגון שעשאו פונדק לשלשה נכרים,

ואם כן, ודאי אבדה האבידה מנכרי, שהרי הוא זה שדר אחרון בבית, ואינו חייב להחזיר לו .

רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו תימא

שמדובר בבית שהיה מושכר

לשלשה ישראל

, ובכל זאת לא תפשוט מכאן שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, משום ששונה המקרה של עשאו פונדק לשלשה ישראל, ממציאת דבר במקום שהרבים מצויין.

מאי טעמא?

משום שכשנפלה מאדם אבידה במקום שהרבים מצויין, שאין המאבד מכיר את כל העוברים שם, סובר הוא שהמוצא יכריז על האבידה לכשיגיע הרגל, ויתן הוא סימנים - ויטלנה, ולכן אינו מתייאש.

אבל כשמצא בפונדק, שהיו רק שלשה בני אדם באותו בית,

ההוא דנפל מיניה

-

מיאש.

משום ש

מימר אמר

בלבו:

מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי

-

אלא הני

[הרי רק אנשים אלו היו עמי בבית], והרי

אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי, ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו

[אמרתי להם כמה פעמים שיחזירו לי, ולא החזירו לי. ועתה יחזירו]?

! אי דעתייהו לאהדורה

-

אהדרוה ניהלי

[אם היה בדעתם להחזירה - היו מחזירים לי]!

והאי דלא אהדרוה לי

משום ש

בדעתייהו למיגזלה

[אלא, מה שאינם מחזירים לי, משום שדעתם לגזול ממני את האבידה]!

לכן מתייאש בעל האבידה ממנה, והרי היא מותרת למוצא.

ואזדא רב נחמן לטעמיה.