Textfassung dieses Blattes: Original und Übersetzung

Bawa Metzia 23a — Talmud auf Deutsch

Bawa Metzia 23a aus dem Babylonischen Talmud: Zurat ha-Daf mit Raschi und Tosafot, deutsche Übersetzung und Notizen. Online lesen, kostenlos.

Originaltext — Bawa Metzia 23a

משום ד

הכריכות

מדרסא

ונשחת הסימן.

ואילו אם נמצאו הכריכות

ברשות היחיד, נוטל ומכריז

משום

דלא מדרסא,

וסומך בעליהן על הסימן שבהן.

והאלומות, בין

שנמצאו

ברשות הרבים, ובין

שנמצאו

ברשות היחיד

-

נוטל ומכריז. כיון דגביהן

[כיון שהן גדולות וגבוהות] -

לא מדרסא,

ואף אם אבדו ברשות הרבים, נותר עליהן הסימן, ולא נשחת.

ורבא מתרץ לטעמיה, ב

סימן

מקום

:

כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו

משום

דמינשתפא.

משום שהן מתגלגלות ברגלי אדם ובהמה העוברים ברשות הרבים, ואינם נמצאים במקום שנפלו תחילה, ולכן אינו יכול להכריז מקום.

אבל אם נמצאו הכריכות

ברשות היחיד

-

חייב להכריז,

משום

ד

ברשות היחיד הכריכות

לא מינשתפא,

ויכול להכריז מקום.

והאלומות, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד

-

נוטל ומכריז, כיון דיקירי

[כיון שגדולות וכבדות הן] -

לא מינשתפא

ברגלי אדם ובהמה, ויכול להכריז מקום.

תא שמע

ממה ששנינו במשנתנו:

ככרות של נחתום

-

הרי אלו שלו,

משום שאין בהם סימן.

משמע,

הא

ככרות

של בעל הבית

-

חייב להכריז

עליהן .

ועתה, ככרות

של בעל הבית, מאי טעמא

שחייב להכריז -

כיון דאית בהו סימן.

ומהו סימנן?

דמידע ידיע, רפתא דאיניש

-

איניש הוא

[לחמו של האדם - הוא האדם. שכל בעל בית עושה את ככרותיו בצורה שונה, וניכר עליהן של מי הן].

ולא שנא

אם נמצאו ב

רשות הרבים, ולא שנא

נמצאו ב

רשות היחיד

-

נוטל ומכריז,

ואף שברשות הרבים - עשויין להדרס.

אלמא: סימן העשוי לידרס

-

הוי סימן! תיובתא דרבה!

אמר לך רבה

: אכן סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן.

ו

התם,

בככרות,

היינו טעמא

שצריך להכריז אף אם נמצאו ברשות הרבים, משום שככרות אינן עשויין להדרס אף כשהן ברשות הרבים,

משום דאין מעבירין

על

האוכלין

. שהמוצא אוכלין בדרכו, אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם, אלא צריך להגביהן מן הדרך. לכן ודאי לא נדרסו, שהרי המוצאן ראשון - הגביהן!

ותמהינן:

והא איכא נכרים

שאינם מקפידים על דבר זה, ועשויין הככרות להדרס ברגליהן לפני שעבר שם ישראל!

אף

נכרים

אינם דורסין על האוכלין, משום שהם

חיישי לכשפים,

שסבורים שהונחו שם מחמת כשפים, להכשיל את הדורסין עליהם. ולכן, אף שאינם מגביהין את האוכלין, מכל מקום אינם דורסין עליהם, אלא מניחים אותם במקומם.

ותמהינן:

והאיכא בהמה וכלבים,

שדורסין על האוכלין!

ואמרינן: במשנתנו מדובר

באתרא

[במקום]

דלא שכיחי בהמה וכלבים.

לימא

מחלוקת רבה ורבא -

כ

מחלוקת

תנאי

היא:

ששנינו במשנתנו:

רבי יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי

-

חייב להכריז.

כיצד?

מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.

מכלל דתנא קמא סבר,

שאף בכהאי גוונא -

הרי אלו שלו.

סברוה

לומדי בית המדרש,

דכולי עלמא,

תנא קמא ורבי יהודה, סוברים ש

סימן הבא

לפעמים

מאיליו,

כגון המקרים של משנתנו, חרס הנתון בעגול, ומעות הנתונות בככר, שפעמים שהם נופלין לעגול ולככר בלא משים, ולא שנתכוונו בעליהם להניחם שם -

הוי סימן.

משום שאנו אומרים שהבעלים נתנום שם לשם סימן, ולא נפל מאליו .

ו

עוד הניחו לומדי בית המדרש, שכולי עלמא סוברים ש

מעבירין על האוכלין.

ואם כן, הרי זה סימן העשוי לידרס.

מאי לאו

-

בסימן העשוי לידרס,

אי הוי סימן או לא -

קא מיפלגי.

מר,

תנא קמא,

סבר,

שסימן העשוי לידרס

לא הוי סימן.

ולכן, אם מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות - אין זה סימן.

ומר,

רבי יהודה,

סבר

: סימן העשוי לידרס -

הוי סימן,

ולכן חייב להכריז!

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך דקא סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס

-

לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין,

אם כן, כשמצא

ככרות של בעל הבית ברשות הרבים

-

אמאי מכריז

עליהם? אמנם יש בהם סימן, אבל הרי זהו סימן העשוי לידרס!?

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי,

ש

סימן העשוי לידרס

-

הוי סימן, ו

כולי עלמא סברי ש

מעבירין על האוכלין

. ולכן אם מצא ככרות של בעל הבית ברשות הרבים, אף שעשויין לידרס שם, שהרי מעבירין על האוכלין, מכל מקום - חייב להכריז, כיון שסימן העשוי לידרס - הוי סימן.

והכא

-

בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי,

אם הוא נחשב סימן - או לא.

דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו

-

לא הוי סימן,

ולכן הרי אלו שלו.

ורבי יהודה סבר

: סימן הבא מאליו -

הוי סימן,

ולכן חייב להכריז.

ורבה אמר לך: דכולי עלמא

סוברים ש

סימן העשוי לידרס

-

לא הוי סימן, ו

כן כולי עלמא סוברים ש

אין מעבירין על האוכלין.

ולכן, המוצא ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - חייב להכריז, שהרי אינן עשויין להדרס, כיון שאין מעבירין על האוכלין.

והכא, בסימן הבא מאיליו קמיפלגי,

אם סימן הוא - או לא.

תנא קמא סבר: לא הוי סימן,

ולכן הרי אלו שלו.

ורבי יהודה סבר: הוי סימן,

ולכן חייב להכריז.

איכא דאמרי,

שמאמר הגמרא: "לימא כתנאי", נאמר לגבי "אין מעבירין על האוכלין":

סברוה

לומדי בית המדרש,

דכולי עלמא,

בין תנא קמא ובין רבי יהודה, סוברים ש

סימן הבא מאיליו הוי סימן, ו

כן כולי עלמא סוברים ש

סימן העשוי לידרס

-

לא הוי סימן.

מאי לאו

-

במעבירין על האוכלין קא מיפלגי

תנא קמא ורבי יהודה.

דמר,

תנא קמא,

סבר: מעבירין

על האוכלין, ולכן, כיון שסימן העשוי לידרס הוא, לא הוי סימן, והרי אלו שלו.

ומר,

רבי יהודה,

סבר: אין מעבירין

על האוכלין, ואין זה סימן העשוי לידרס, ולכן חייב להכריז!

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך

ש

סבר תנא קמא

ש

סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין,

ולכן הרי אלו שלו, אם כן, כשמצא

ככרות של בעל הבית ברשות הרבים

-

אמאי מכריז?

הרי הסימן שבהן עשוי לידרס, ולא הוי סימן!

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי: סימן העשוי לידרס

-

הוי סימן, ו

כן כולי עלמא סברי ש

מעבירין על האוכלין.

והכא

-

בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי.

דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו

-

לא הוי סימן.

ורבי יהודה סבר: הוי סימן.

ורבה אמר לך: דכולי עלמא

סברי ש

סימן העשוי לידרס

-

לא הוי סימן, ו

כן כולי עלמא סוברים ש

אין מעבירין על האוכלין.

והכא

-

בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי.

תנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו

-

לא הוי סימן.

ורבי יהודה סבר: הוי סימן

.

אמר רב זביד משמיה דרבא

: כך הוא

כללא דאבידתא

כיון

ששמענוהו לבעל האבידה

דאמר: "ווי לה לחסרון כיס"

[חבל על ההפסד שנגרם לי] - סימן הוא ש

מיאש ליה מינה

[נתייאש ממנה] , אף שלא אמר כן בפירוש.

ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא,

אם מצא

כריכות ברשות הרבים

-

הרי אלו שלו,

משום שברשות הרבים מקום אינו סימן, הואיל ומנשתפא ברגלי אדם ובהמה.

ואילו כשמצא כריכות

ברשות היחיד,

אזי הדין הוא כך:

אי

נמצאו בצורה כזו שניכר שאבדו

דרך נפילה,

ולא הונחו שם מדעת -

הרי אלו שלו.

משום שאין יכול להכריז מקום, שהרי הבעלים אינם יודעין היכן נפלה מהם האבידה.

אבל

אי

נמצאו

דרך הנחה

[שניכר שהניחם בעליהם שם, ולא נפלו מהם] -

נוטל

את הככרות,

ומכריז

מקום. שאם יניחם וילך, עלול לבוא נכרי וליטלם.

וזה וזה,

כריכות ברשות הרבים, וברשות היחיד בדרך נפילה, שפסקנו שהרי אלו שלו - היינו

בדבר שאין בו סימן.

אבל בדבר שיש בו סימן, לא שנא

נמצא

ברשות הרבים, ולא שנא

נמצא

ברשות היחיד, בין דרך נפילה, ובין דרך הנחה

-

חייב להכריז

[והיינו לטעמו של רבא, שסובר שסימן העשוי לידרס - הוי סימן.

ולכן, אף אם נמצא ברשות הרבים - חייב להכריז].