Bawa Metzia 111a — Talmud auf Deutsch

וזה,

שלוחו ששכרם אינו עובר,

לפי

שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך", להוציא מי

שאין פעולתו אצלו.

והוינן בה:

היכי דמי? אי

מיירי

דאמר להו

השוכר: בואו ועבדו אצל פלוני, ו

שכרכם

עלי.

אין זה יתכן שהשוכר אינו עובר, שהרי קיימא לן,

שכרו

של הפועל

עליו

של השוכר

הוא!

ואם לא יקבלו את שכרם מהבעל הבית בזמנו, עובר השוכר ב"לא תלין".

דתניא, השוכר את הפועל

כדי

לעשות

, לעבוד,

בשלו. והראהו,

נתן לו לעבוד

בשל חבירו,

הרי הפועל נחשב כשכיר של זה ששכר אותו לעבוד, והשוכר

נותן לו שכרו משלם.

ואם נשתהה מלשלם את שכר השכיר בזמנו, הוא עובר עליו.

והשוכר לאחר ששילם לפועל מכיסו, הרי הוא

חוזר ונוטל מבעל הבית

את דמי

מה שההנה אותו,

בכך שהראה לפועל לעבוד אצלו.

ומוכח, כי מי שמקבל על עצמו את שכר הפועלים, הוא זה שעובר בבל תלין, גם אם לא עבדו אצלו. ואם כן, לא יתכן לומר שהשליח ששכר פועלים אינו עובר בבל תלין לפי שאין פעולתם אצלו.

אלא,

לא צריכא, דאמר להו

השליח: עבדו אצל פלוני, ו

שכרכם על בעל הבית.

ובאופן שכזה אמרינן, אם לא שילם להם בעל הבית את שכרם בזמנו, בעל הבית אינו עובר משום שהוא לא שכרם, ואילו השליח אינו עובר משום שמלכתחילה לא קיבל על עצמו לשלם להם, וגם אין פעולתם אצלו.

ומביאה עתה הגמרא שהיו אמוראים שנהגו לשכור פועלים על ידי שליח, כדי שלא יכשלו באיסור הלנת שכר שכיר.

יהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה,

שמשו:

זיל אגיר לי

, שכור עבורי

פועלים, ואימא להו,

הריני שוכרכם ו

שכרכם על בעל הבית.

ועשה את, כדי שאם ישכח וישהה את שכרם, לא יעבור איסור, לא הוא ולא שלוחו.

וכן

מרימר ומר זוטרא

הוו

אגרי

, שוכרים פועלים,

להדדי

, זה בשליחותו של זה, כדי שלא יבואו להיכשל באיסור הלנת שכר שכיר.

אמר רבה בר רב הונא: הני

סוחרים ב

שוקאי דסורא,

השוכרים פועלים ואין משלמים להם את שכרן עד שירוויחו השוכרים מעות ביום השוק,

לא עברי משום "בל תלין",

משום שמלכתחילה הפועלים

מידע ידעי, ד

הסוחרים,

על יומא דשוקא סמיכי,

שבו יהיה להם מעות, ואז ישלמו לפועלים את שכרם.

אבל

מיום השוק ואילך, אם לא ישלמו לפועלים את שכרם,

הרי

אף על פי שאינם עוברים בבל תלין, שהרי כבר עבר הלילה הראשון, בכל זאת,

משום בל תשהא, ודאי עובר

ים.

שנינו במשנה:

שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום

:

אמר רב: שכיר

הנשכר למספר

שעות דיום,

ויצא באמצע היום,

גובה כל היום

עד השקיעה.

שכיר

הנשכר למספר

שעות דלילה,

ויוצא באמצע הלילה,

גובה כל הלילה

עד הנץ החמה.

ושמואל אמר: שכיר שעות דיום

שיצא באמצע היום,

גובה כל היום

עד השקיעה, כדעת רב.

ושכיר שעות דלילה

שיצא באמצע הלילה,

גובה כל הלילה וכל היום

שאחריו, לפי שהיום הולך אחר הלילה, ואינו עובר אלא משקיעת החמה.

ומקשה הגמרא על רב ממשנתנו, דהא

תנן: שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום.

בשלמא לשמואל, הסובר ששכיר שעות המסיים מלאכתו באמצע הלילה, גובה כל הלילה וכל היום, הוא מעמיד את המשנה בשכיר שעות דלילה.

אלא לרב, דאמר שכיר שעות של לילה גובה בלילה, ושל יום גובה באותו היום, האיך קתני במשנתנו שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום.

תיובתא דרב!

אמר לך רב,

משנתנו,

לצדדין קתני

, בשני מקרים שונים היא מדברת, והכי קאמר:

שכיר שעות,

פעמים שגובה ביום, ופעמים שגובה בלילה. אם הוא שכיר שעות

דיום, גובה כל היום.

ואם הוא

שכיר שעות דלילה, גובה כל הלילה.

ושוב מקשה הגמרא לדברי רב ממשנתנו, דהא

תנן

: פועל ש

היה שכיר שבת

, שבעה ימים, או

שכיר חדש

או

שכיר שנה

או

שכיר שבוע

, לשבע שנים, בכולן אם סיים את מלאכתו ו

יוצא ב

אמצע ה

יום, גובה כל

אותו

היום,

ואם

יוצא ב

אמצע ה

לילה, גובה כל הלילה וכל היום.

וקשה לרב, דאמר שכיר שעות דלילה גובה כל אותו הלילה.

אמר לך רב, תנאי היא!

דין שכיר שעות דלילה, הוא מחלוקת תנאים.

דתניא, שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה, דברי רבי יהודה.

[ורב סבר כמוהו].

רבי שמעון אומר: שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום.

[ושמואל סבר כרבי שמעון].

מכאן אמרו

:

כל הכובש שכר שכיר,

שאינו משלם שכרו בזמנו,

עובר בחמשה שמות

של לאוין,

ועשה הללו

:

משום

[ויקרא יט]

"בל תעשוק את ריעך", ומשום "בל תגזול", ומשום "בל תעשוק שכיר עני",

ומשום "בל תלין", ומשום "ביומו תתן שכרו", ומשום "לא תבא עליו ה שמש".

והוינן בה: הרי

הני

לאווין

דאיכא ב

שכיר ד

יממא,

"לא תלין פעולת שכיר",

ליכא ב

שכיר ד

ליליא.

כמו כן,

אותם לאווין

דאיכא ב

שכיר

ליליא,

"לא תבא עליו השמש",

ליכא ב

שכיר ד

יממא,

ואיך יתכן שיעבור אדם בחמשה לאווין!?

אמר רב חסדא

: אכן לא יתכן שיעבור בעיכוב שכר אחד בכל חמישה הלאווין, אלא ב

שם שכירות בעלמא,

מצינו שנאמרו בו חמשה לאווין.

ועתה דנה הגמרא בביאור הלאוים האמורים בענין:

נאמר [ויקרא יט] "לא תעשוק את רעך, ולא תגזול" ונכפל הלאו [דברים כד] "לא תעשוק שכיר עני ואביון", ועונשו של עושק, הכופר בשבועה בחיוב שלו, אמור [ויקרא ה] "וכיחש בעמיתו בפקדון או בגזל או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'".

איזה הוא

מעכב שכר שכיר העובר משום "

עושק

",

ואיזהו

מעכב שכר שכיר העובר משום

גזל?

אמר רב חסדא

: האומר לשכירו [משלי ג]

"לך ושוב, לך ושוב",

שאינו מתכוין להימנע מלשלם, אלא רק דוחה את תשלום חובו מזמן לזמן,

זה הוא עושק.

אבל אם אומר לשכיר: אמנם

יש לך

זכות לקבל מעות

בידי, ו

אולם, אני

איני נותן לך, זה הוא גזל

מתקיף לה רב ששת

לדברי רב חסדא, מדברי הכתוב לגבי מי שכפר בחיובו ונשבע על כך לשקר:

שהרי

איזהו עושק שחייבה עליו תורה קרבן

אשם, כדכתיב "וכיחש בעמיתו בפקדון או בגזל, או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'"?

מכך שהסמיך הכתוב עושק למכחש בפקדון, בהכרח שאינו נקרא עושק אלא אם כן יכפור בחובו,

דומיא דפקדון, דקא כפר ליה

השומר ב

ממונא,

שאומר למפקיד אינני חייב לך כלום.

ואם כן, גם עושק שכר שכיר, אינו עובר בלאו של עושק, עד שיאמר "איני חייב לך", דהוי כפירת ממון.

אבל אם אומר בעל הבית לשכיר "לך ושוב", ודוחה את זמן תשלומיו אך אינו כופר בחובו, אין הוא עובר בלא תעשוק.

אלא אמר רב ששת

: בעל הבית שאומר לשכירו "

נתתיו לך",

שאז הוי כפירה בחובו,

זהו עושק.

אבל אם אומר לשכיר:

יש לך בידי,

שאני חייב לך,

ו

בכל אופן

איני נותן לך, זה הוא גזל.

ודין זה הוא כרב חסדא , כי לענין גזל לא חולק רב ששת על רב חסדא.

מתקיף לה אביי

לדברי רב ששת, מאותו הפסוק שממנו הוא דחה את דברי רב חסדא:

הרי

איזה הוא גזל שחייבה עליו תורה קרבן,

כדכתיב "וכיחש בעמיתו בפיקדון, או בגזל, או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'".

מדהסמיך קרא את הגזל למכחש בפיקדון, בהכרח שאינו נקרא גזלן עד שיכפור בחובו, כי

דומיא דפקדון בעינן, דקא כפר ליה

השומר

ממונא,

שאומר למפקיד אינני חייב לך, והכא נמי בגזל דשכר שכיר, אינו עובר עד שיאמר אינני חייב לך, אבל אם אומר בעל הבית "אני חייב לך, ואיני נותן לך", לא חשיב גזל.

אלא, אמר אביי

: אם אמר בעל הבית לשכיר

"לא שכרתיך מעולם", זה הוא עושק

, דכפר ליה ממונא.

אך אם אמר

"נתתיו לך", זה הוא גזל,

כי גם בכך הוא כופר בממון.

אלא שמעתה מקשה הגמרא:

ולרב ששת,

דאמר נתתיו לך זהו עושק דכפריה ממון דומיא דפקדון, וגזל היינו כשאמר יש לך בידי ואיני נותן לך,

מאי שנא עושק דקשיא ליה,

מכך שהוקש עושק לפקדון והוצרך לפרש דעושק היינו דווקא כשכפריה ממונא,

ומאי שנא גזל, דלא קשיא ליה,

ולא הקישו לפקדון, ואף אם לא כפר בחובו אלא אמר "יש לך בידי ואיני נותן לך", נקרא גזלן.

אמר לך

רב ששת: אכן, אף גזל הוקש לפקדון, וצריך שיכפור בחובו, כגון שיאמר נתתיו לך, כדי לחייבו אשם. אך אף על פי כן, צריך גם שיאמר לו "יש לך בידי ואיני נותן לך" כדי לקוראו גזלן. והיכי דמי משהה שכר שכיר שעובר ב

גזל

ונשבע עליו?

ד

בשעה שתבעו חוץ לבית דין,

גזליה,

ואמר לו: יש לך בידי ואיני חייב לך

! ו

אחר כך כשתבעו בבית דין,

הדר כפריה,

ואמר נתתיו לך.

ופרכינן:

אי הכי, אפילו עושק נמי

נאמר, שאף כשדחאו בלך ושוב עובר בעושק, והא דקתני שחייב קרבן אשם מדובר שעשקו בלך ושוב מחוץ לבית דין,

דהדר,

כשתבעו בבית דין,

כפריה,

ואמר נתתיו לך, ומדוע אמר רב ששת שאינו עובר בעושק עד שיאמר נתתיו לך.

ומתרצינן:

הכי השתא!?

מהו הדמיון!?

בשלמא

בגזל, אמר רב ששת דמיירי כשגזלו חוץ לבית דין ואמר יש לך בידי ואיני נותן לך, ד

התם כתיב

[ויקרא ה]

"או בגזל", מכלל, דאודי ליה מעיקרא

שהוא חייב לו, וכגון שאמר חוץ לבית דין אני חייב ואיני משלם, ועכשיו הוא גוזלו ואומר נתתיו לך.

אבל גבי עושק, מי כתיב "או בעושק"

[ויקרא ה] שהיה משמע שקודם הודה לו ועכשיו הוא עושקו.

והרי "

או עשק כתיב",

שמשמעותו היא,

שעשקו כבר.

והיינו, שמלכתחילה אמר לו נתתיו לך, ועשקו בכך.

רבא אמר

: בין אם אמר לא שכרתיך מעולם ובין אמר נתתיו לך,

זה הוא עושק, זהו גזל,

וכל שעשק את שכירו עובר בשניהם,

ולמה חלקן הכתוב?

כדי

לעבור עליו בשני לאוין.

מתניתין:

אחד

המעכב

שכר

ו של

אדם

שאינו משלם לו בזמנו,

ואחד

המעכב את

שכר

עבודתה של

בהמה,

שאינו משלם לבעליה בזמן,

ואחד

המעכב את

שכר

השתמשותו ב

כלים, יש בו

עבירה של ביטול מצוה,

משום

[דברים כד]

"ביומו תתן שכרו", ויש בו

עבירת לאו,

משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוק ר".

אימתי

אסור לעכב שכר שכיר? -

בזמן

שתבעו.

אבל אם

לא תבעו, אינו עובר עליו.

אם

המחהו

, נתן לשכיר את האפשרות לגבות את תשלום שכרו

אצל חנוני או אצל שולחני,

ולא שילם החנווני או השולחני את שכרו בזמנו, בעל הבית

אינו עובר עליו

.

שכיר

התובע את שכרו, ובעל הבית טוען ששילם לו כבר, תקנו חכמים ש

ב

תוך

זמנו

[בשכיר יום זמנו הוא כל הלילה, ובשכיר לילה כל היום],

נשבע

השכיר שלא קיבל את שכרו,

ונוטל

את השכר מבלי שיצטרך להביא ראיה לטענתו שלא קיבל שכרו. אבל אם

עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל.

ו

אם יש עדים ש

כבר

תבעו

[

בזמנו

]

, הרי זה נשבע, ונוטל,

גם לאחר שעבר זמנו.

גר תושב,

יש בו משום "ביומו תתן שכרו

ולא תבא עליו השמש",

ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר".

גמרא:

מבואר במשנה, שהמעכב שכר בהמה וכלים עובר משום "לא תלין", ומשום "ביומו תתן שכרו", כמו המעכב שכר אדם. אבל המעכב שכר גר תושב, עובר רק משום "ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש", אבל אינו עובר משום "לא תלין".

והוינן בה:

מני מתניתין,

בשיטת מי אמורה?

והרי מצינו ברייתא שנחלקו בה תנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה, וכפי שתביא הגמרא מיד, ואילו משנתנו, אינה הולכת,

לא

בשיטת

תנא קמא

של הברייתא,

ד

ממעט מהפסוק "לא תעשוק שכיר עני ואביון

מאחיך",

דמשמע רק מאחיך לא תעשוק, אבל גר תושב שעיכב את שכרו, עובר בעל הבית בכולם.

ולא בשיטת

רבי יוסי ברבי יהודה,

הפוטר את המעכב שכר בהמה וכלים מ"לא תלין", ו"מלא תבא עליו השמש".

ומבארת הגמרא,

מאי היא?

איזו ברייתא היא?

דתניא

: כתיב [דברים כד]

"

לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך, או מגרך אשר בארצך, בשעריך ".