Bawa Metzia 10a — Talmud auf Deutsch

אם כן, אפשר לומר,

מתניתין מני?

רבנן!

משנתנו האומרת שאפילו במציאה אי אפשר לאדם לזכות עבור חבירו למרות שהוא יכול לזכות בה עבור עצמו, סוברת כדעת רבנן, שאפילו עני אינו יכול לזכות בפאה עבור חבירו העני.

אלא אי אמרת

שרק

בעשיר ועני

היא

מחלוקת

רבי אליעזר ורבנן,

אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו

. תיקשי,

הא

מתניתין

מני?

לא רבנן ולא רבי אליעזר!

שהרי אפילו רבנן מודים שאם הלוקט את הפאה הוא עצמו עני הוא יכול לזכות את הפאה עבור חבירו העני, ואילו במשנתנו מבואר שאי אפשר לזכות במציאה עבור חבירו!

אמר ליה

עולא לרב נחמן: אין ראיה ממשנתנו שרבנן חולקים אפילו מעני לעני, אלא לעולם סוברת המשנה שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, כשם שעני יכול לזכות בפאה עבור חבירו העני.

ומה שנאמר ב

מתניתין

שאם אמר אני זכיתי בה זכה בה, אין פירושו שלכתחילה התכוון לזכות בה עבור חבירו ורק לאחר מכן התחרט ורוצה לזכות בה לעצמו. אלא

דאמר: תחלה,

מלכתחילה בשעת הגבהתו התכוון לזכות במציאה לעצמו ולא עבור חבירו, ולכן הוא זוכה בה.

ומוסיפה הגמרא:

הכי נמי מסתברא

שהמשנה מתכוונת שהמגביה את המציאה אמר שמתחילה הגביה לעצמו.

דקתני סיפא

של המשנה:

אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום

.

ותקשי. "

תחילה

"

בסיפא למה לי!?

מדוע צריכה המשנה לומר שהוא טוען שהוא זכה בה תחילה שקודם שנתנה לחבירו נתכוון לזכות בה? והרי

פשיטא, אף על גב דלא

אמר

"

תחילה

",

תחילה קאמר!

בודאי כוונתו היא לומר שהוא זכה בה קודם שנתנה לו, שהרי לאחר מכן, כשהמציאה כבר בידו של חבירו איך יזכה בה?

אלא לאו

"תחילה" פירושו שמיד בתחילת ההגבהה נתכוון לזכות בה, ו

הא קמשמע לן: רישא דאמר

"

תחילה

". שהסיפא באה לגלות על הרישא, שהוא טוען שמלכתחילה נתכוון לזכות בה לעצמו. ובאה הסיפא לומר שאם טען כן רק לאחר שכבר נתנה לחבירו, אינו נאמן, שהרי גילה דעתו בכך שנתנה לחבירו שהוא הגביה את המציאה על מנת לתתה לו.

ואידך,

רב נחמן שהוכיח מהרישא של המשנה שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והוא סובר שהרישא אינה מדברת כשהוא טוען שמלכתחילה נתכוון לזכות לעצמו אלא שלאחר שהגביהה בשביל חבירו חזר בו ורצה לזכות בה לעצמו. הוא יאמר:

תנא סיפא

"תחילה" כדי

לגלויי ארישא

.

כי מאחר, שכאמור, ה"תחילה" של הסיפא הוא מיותר, בהכרח שהוא בא רק כדי לגלות שרק ב

סיפא

מדובר

דאמר

"

תחילה

". אבל ב

רישא,

שלא נזכר "תחילה", מדובר בה

דלא אמר

"

תחילה

".

ופירוש "תחילה" היינו שנתכוון לזכות בה קודם שנתנה לחבירו. וברישא שהוא טוען כן קודם שנתנה לחבירו הוא נאמן וזוכה בה למרות שמלכתחילה הגביהה בשביל חבירו. ובסיפא אינו נאמן, שכיון שכבר נתנה לחבירו, גילה דעתו שהוא אכן הגביהה לצורך חבירו ולא לצורך עצמו.

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו

.

מאי טעמא?

משום ד

הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.

כאדם שבא ותופס את הממון של ראובן עבור שמעון שהוא בעל חוב [המלוה] של ראובן. ובתפיסתו זו הוא חב [גורם הפסד] לבעלי חוב אחרים שלא ישאר להם ממה לגבות את חובם.

והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה.

לפי שאין אדם רשאי לעמוד מעצמו ולתפוס ממון הלוה מבלי שהמלוה עשה אותו שליח לכך, ולגרום בכך הפסד לנושים האחרים.

איתיביה רבא לרב נחמן

: תניא:

מציאת פועל

מה שהפועל מוצא, הוא זוכה

לעצמו

ולא לבעל הבית.

במה דברים אמורים: בזמן שאמר לו בעל הבית: נכש עמי היום

או

עדור עמי היום

שלא נשכר לו אלא לצורך מלאכה זו בלבד ולא לכל מלאכת בעל הבית.

אבל אם אמר לו

בעל הבית:

עשה עמי מלאכה היום

משמע לכל מלאכה ואפילו להגביה מציאות. ולכן

מציאתו של בעל הבית הוא

.

הרי שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וקשיא לרב נחמן?

אמר ליה

רב נחמן:

שאני פועל דידו כיד

בעל הבית הוא

שכאילו בעל הבית עצמו הגביה את המציאה ולכן קנאה. אבל אדם אחר שהגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו.

ומקשה רבא לרב נחמן:

והאמר רב: פועל יכול לחזור בו

מלהיות פועל

אפילו בחצי היום

.

ואם יד פועל כיד בעל הבית, איך יכול לחזור בו?

אמר ליה

רב נחמן: לעולם

כל כמה דלא הדר ביה

כל זמן שהפועל לא חזר בו ידו

כיד בעל הבית הוא

.

כי הדר ביה

ומה שהרשות בידו לחזור

טעמא אחרינא הוא

מטעם אחר הוא

דכתיב

[ויקרא כה נה] "

כי לי בני ישראל עבדים

"

עבדי הם

משמע שהם עבדים רק לה'

ולא עבדים לעבדים

שאינם נעשים עבדים לבני אדם שהם עצמם עבדים לה'.

ומכאן אנו למדים שפועל אינו כעבד של בעל הבית שלא יוכל לחזור בו. אלא אם הוא רוצה לחזור בו באמצע עבודתו ולוותר על שכרו שמכאן ואילך, יכול לעשות כן.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו

.

ואם תאמר משנתנו

הרי יקשה ממשנתנו שנאמר שאם אמר המגביה: אני זכיתי בה, זכה בה. ומשמע שעתה הוא רוצה לזכות בה למרות שבשעת הגבהה נתכוון לזכות לחבירו. ובכל זאת זכה בה משום שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו?

יש לתרץ, משום

דאמר

הרוכב:

תנה לי ולא

אמר: זכה לי

שלא התכוון לעשותו שליח שיזכה לו על ידי הגבהתו, אלא שיתן לו את המציאה ואז יקנה אותה. וכיון שקודם הנתינה חזר בו השליח ורצה לקנותה לעצמו, זכה בה.

מתניתין:

ראה את המציאה

על הארץ

ונפל עליה

ולא החזיק בה

ובא אחר והחזיק בה

שתפסה בידו,

זה שהחזיק בה זכה בה

.

גמרא:

אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום

שכל דבר הפקר הנמצא בתוך ארבע אמותיו של אדם הרי הוא שלו.

מאי טעמא?

משום ד

תקינו רבנן

כך תיקנו חכמים

דלא ליתי לאנצויי

כדי שלא יבאו אנשים לידי ריב, מי תפס ראשון את המציאה.

אמר אביי: מותיב רבי חייא בר יוסף פאה

רבי חייא בר יוסף הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנה במסכת פאה.

אמר רבא: מותיב רב יעקב בר אידי נזיקין

רב יעקב בר אידי הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנה בסדר נזיקין.

ומבארינן:

אמר אביי: מותיב רבי חייא בר יוסף פאה

ששנינו במסכת פאה:

נטל

אחד מן העניים

מקצת פאה

שלקט לעצמו

וזרק על השאר

על הפאה שעדיין לא נתלשה וסבר שבכך הוא קונה את השאר

אין לו בה כלום

שקונסים אותו ונוטלים ממנו אפילו את הפאה שכבר לקט [משום שרצה להעלים את יתר הפאה משאר העניים].

נפל לו עליה

הפיל את עצמו על הפאה. או

פרס טליתו עליה

שפרס עליה את בגדו על מנת לזכות בה,

מעבירין אותו הימנה.

נוטלים ממנו את הפאה שנפל עליה או שפרס טליתו עליה, משום שהוא לא זכה בה על ידי הדרכים האלו.

וכן בעומר שכחה

הדינים הללו נוהגים גם ב"שכחה" שהוא אחד ממתנות עניים שבעל הבית ששכח אלומה אחת בשדה אסור לו לשוב וליקחנה אלא הוא צריך להניח אותה לעניים.

ואי אמרת

ש

ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום

אם כן מדוע לא קנה העני את הפאה שנפל עליה

נקנו ליה ארבע אמות דידיה

והלא היא נמצאת בתוך ארבע אמותיו, ומדוע לא יקנה אותה בקנין ארבע אמות?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן

: כגון

דלא אמר אקני

שהוא לא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות את הפאה בקנין של ארבע אמות, ולכן לא הועיל לו הקנין הזה.

ומקשינן:

ואי תקון רבנן

אם כדבריך שחכמים תיקנו קנין של ארבע אמות

כי לא אמר מאי הוי

מדוע הוא צריך לומר בפירוש שהוא רוצה לקנות על ידי הקנין הזה?

ומשנינן:

כיון דנפל, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני

שעל ידי נפילתו גילה את דעתו שהוא אינו רוצה לקנות את הפאה בתורת תקנת חכמים של ארבע אמות אלא על ידי הנפילה. וכיון שהנפילה אינה קונה נמצא שלא קנה כלל לא על ידי הנפילה ולא על ידי הארבע אמות.