Bawa Metzia 105b — Talmud auf Deutsch

תנו רבנן

: זב וטהור ש

עלו באילן שכוחו רע, ו

כן אם עלו

בסוכה,

על ענף עץ דק,

שכוחה רע,

כיון שהאילן או הענף נכפפין מחמת כובד היושבים עליהם, יש לחשוש שמא נשען הזב על הטהור, והרי הוא

טמא

בטומאת מדרס.

היכי דמי אילן שכוחו רע?

אמרי דבי רבי ינאי: כל שאין בעיקרו

ברוחבו של גזע האילן, מקום

לח

ק

וק

בו חור בגודל

רובע

הקב .

היכי דמי "סוכה",

ענף אילן,

שכוחה רע?

אמר ריש לקיש: כל שנחבאת בחזיונה,

שאינה עבה, אלא האדם האוחז בה יכול לטומנה בכף ידו .

תנן התם

[אהלות יח ו]:

המהלך בבית הפרס,

שדה שנחרש שם קבר, אם הלך על העפר, גזרו חכמים שיש לחוש שמא נגע המהלך שם בעצם קטנה כשעורה, המטמאה במגע [אבל לטומאת אהל לא חששו], והוא טמא מדברי סופרים. אבל אם קבעו שם אבנים שאי אפשר להזיזם ממקומם, והלך עליהן, טהור.

ואם הלך

על גבי אבנים שיכול להסיט

ם ממקומם, חוששין שבשעת הליכתו ניסטה עצם קטנה כשעורה מחמתו, והוא טמא.

וכן אם רכב שם

על האדם ועל הבהמה שכוחן רע, טמא

הרוכב. כי מאחר שכוחו של הנרכב הוא רע, הרי אם הסיט הנרכב אבן, והיא הסיטה עצם אדם שלידה, נמצא שכובדו של הרוכב הוא זה שהסיט את האבן ממקומה, והיסט העצם שנגרם על ידי הזזת האבן, מתייחס אליו .

ומבארת הגמרא:

היכי דמי אדם ש"כוחו רע"?

אמר ריש לקיש: כל שרוכבו

יושב עליו,

וארכבותיו נוקשות

זו לזו.

היכי דמי בהמה ש"כוחה רע"?

אמרי דבי רבי ינאי: כל

שבשעה

שרוכבה

יושב עליה, היא

מטילה גללים.

אמרי דבי ינאי: לתפלה ולתפילין,

נאמר איסור משא של

ארבעה קבין.

ומבארת הגמרא:

לתפלה, מאי היא?

דתניא, הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפלה,

אם משקל המשא הוא

פחות מארבעה קבין, מפשילן לאחוריו, ומתפלל.

ואם יש בו משקל

ארבעה קבין, מניח

את המשאוי

על גבי קרקע, ומתפלל.

לתפילין, מאי היא?

דתניא, היה נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו, אם

על ידי המשא

היו

ה

תפילין רוצצות,

נמעכות,

אסור, ואם לאו,

שהוא קל, או שהמשאוי לא מונח עליהן,

מותר.

ו

באיזו משאוי אמרו

שיש בו כדי רציצת התפילין?

במשאוי של ארבעת קבין

.

תני רבי חייא: המוציא

לרשות הרבים

זבל על ראשו,

בעודו עטור ב

תפילין בראשו, הרי זה לא יסלקם לצדדין,

לצד ראשו מחוץ למקום תפילין, מאחר ויש בזה בזיון לתפילין,

ו

כן

לא יקשרם במתניו, מפני שהוא נוהג בהן מנהג בזיון. אבל קושרם

לתפילין של ראש,

על זרועו, במקום תפילין,

ליד התפילין של יד.

משום דבי שילא אמרו אפילו מטפחת שלהן,

שכורכים בה את התפילין בשעות הלילה,

אסור להניח על הראש שיש בו תפילין.

ו

עד

כמה

הוא שיעור משא, שנאמר בו איסור להניח על הראש שיש בו תפילין, אליבא דרב שילא?

אמר אביי: אפילו רבעא דרבעא,

רבע מרבע ליטרא, שהוא משקל הנהוג במחוזותיה

דפומבדיתא,

שהוא שיעור מועט

, אסור.

שנינו במשנה:

אמר רבי יהודה מאי קצבה בכרי? אלא אם יש בו כדי נפילה

:

ומבארת הגמרא:

כמה

הוא שיעור "

כדי נפילה",

שאם גדל בשיעור הזה חייב לטפל בה?

רבי אמי אמר רבי יוחנן

: אם צמחו

ארבעה סאין

במקום שיכול לצמוח

כור,

חייב לטפל בה, לפי שכך היא הדרך, שזורעים ארבע סאין כדי שיגדל כור נמצא שגדל לו כשיעור נפילת הזרע.

ואילו

רבי אמי דיליה,

עצמו,

אמר

: אם צמחו

שמונת סאין לכור,

במקום שיכול לצמוח כור תבואה, חייב לטפל בה, לפי שכך היא הדרך, שזורעים שמונה סאין כדי שיגדל כור.

אמר ליה ההוא סבא לרב חמא, בריה דרבה בר אבוה, אסברה לך

דלא פליגי רבי אמי עם רבי יוחנן רבו.

אלא,

בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא,

הקרקע היתה משובחת,

ו

אם רצו שיגדל כור, היו זורעים ארבע סאין בלבד, אבל

בשני דרבי אמי, הוה כחישא ארעא.

ולכן היו צריכים לזרוע שמונה סאין כדי להצמיח כור.

ומשום כך אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן רבו ששיעור התבואה המחייב טיפול בשדה הוא ארבעה סאים, משום שזהו כמות התבואה שזרעו מלכתחילה כדי שיצמח כור. אבל בזמן רבי אמי, זרעו שמונה סאין כדי שיצמח כור, הילכך רק אם אכן צמחו לבסוף שמונה סאין, חייב האריס לטפל בשדה.

תנן התם

[פאה ה א]:

הרוח שפיזרה את

העומרין,

וכיסו שיבולי בעל השדה את השיבלים שנשארו בשדה בתור "לקט" השייך לעניים, ולא ידוע כמה שבלים יש למטה משל הלקט וכמה יש למעלה משל הבעלים,

אומדים

בית דין

אותה,

את השדה,

כמה לקט

היא

ראויה לעשות

בכל שנה ושנה,

ונותן

בעל השדה

לעניים

כשיעור הלקט שאמדו שיכולה השדה להוציא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

אין צורך כלל לשום, אלא

נותן לעניים "כדי נפילה",

כפי שיעור ש"נופל" לצורך הזריעה, וזהו שיעור הלקט הקבוע בזמן הקציר.

ומבארת הגמרא:

וכמה

הוא שיעור

"כדי נפ ילה"?

כי אתא רב דימי

[כשבא רב דימי מארץ ישראל לבבל],

אמר

בשם

רבי אלעזר, ואיתימא

בשם

רבי יוחנן: ארבעת קבין

זרע, הוא שיעור הנפילה [הזריעה],

ל

כל

כור

.

הלכך יטלו העניים ארבעה קבין מתוך כור, וכפי שיבואר להלן.

בעי רבי ירמיה,

ארבעת קבין לכור שאמרו, האם הכוונה היא:

לכור זרע,

שזרעו בשדה זו כור של זרעים, והם גדלו וצמחו להרבה יותר מכור, ומתוך כל התבואה הזאת, ששיעורה הוא הרבה מאד יותר מכור, יטלו העניים ארבעה קבים.

או לכור תבואה,

שמכל כור של תבואה קצורה, יטלו העניים ארבעה קבים.

ואם תמצא לומר שנוטלין ארבעה קבין מתוך מה שגדל מכור זרע, עדיין יש להסתפק: האם נשום את הכור

ל

פי

"מפולת יד",

לפי התבואה הצומחת מכור זרעים הנזרעים ידנית, על ידי זריקה ביד של האיכר אל תוך התלמים, ומתוך השיעור הזה יטלו העניים ארבעה קבין.

או ל

פי תבואה הגדלה מתוך כור זרעים הנזרעים ב"

מפולת שוורים",

שהולכים שוורים רתומים לעגלה מנוקבת, והזרעים נופלים מהחורים שבעגלה אל הקרקע.

כי יש הבדל בין שני האופנים של זריעה, לגבי כמות הזרעים הנצרכים לצורך הצמחת אותה כמות של תבואה: בזריעה במפולת שוורים, צריך כמות גדולה יותר של זרעים מאשר במפולת יד.

תא שמע

לפשוט את הבעיה הראשונה:

דכי אתי רבין, אמר רבי אבוה אמר רבי אלעזר,

ואמרי לה אמר רבי יוחנן: ארבעת קבין

שאמרו

לכור זרע,

שמתוך מה שגדל מכור זרע, יטלו העניים ארבעת קבין,

ועדיין תיבעי לך

הספק השני, האם שמים את הכור

ל

פי

מפולת יד

זריעה ביד,

או למפולת שורים,

ומסקינן:

תיקו.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו

בחכירות על מנת שיעלה לבעל הבית סכום קצוב מהתבואה בסוף השנה והשאר יטול לעצמו,

ו

אחר שזרע וצמחה,

אכלה חגב, או נשדפה,

נפלו הגרעינים מן השיבלים על ידי רוח סערה, הרי

אם מכת מדינה היא,

לפי שלקו כל השדות מסביבה,

מנכה,

מפחית

לו

החוכר לבעל השדה,

מן

השיעור שפסק עמו ב

חכורו.

ו

אם אינה מכת מדינה,

לפי שלא ניזוקו שאר השדות מסביבה, אלא רק היא, יכול המחכיר לומר לחוכר: מזלך גרם את השידפון! ולפיכך

אין מנכה לו מן חכורו

שנתחייב לבעלים.

רבי יהודה אומר: אם קיבלה

החוכר

הימנו

על מנת שישלם בסוף השנה

במעות, בין כך ובין כך,

אפילו אם היתה מכת מדינה,

אינו מנכה לו מחכורו

:

גמרא:

ומבארת הגמרא:

היכי דמי מכת מדינה?

אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא,

רוב הבקעה ששדה זו בתוכה.

עולא אמר: כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה,

זו היא הנקראת מכת מדינה.

אמר עולא, בעו במערבא,

מהו שיעור השידפון של אותן ארבע שדות מארבע רוחותיה:

א.

נשדף תלם אחד, מאי?

האם דווקא כשנשתדפו כל השדות שסביבה, או אף אם נשדף בכל השדות רק תלם אחד, שמקיף אותה על פני כולה [מסביבה], גם זה נקרא מכת מדינה?

ב. ואם תמצא לומר, רק אם נשתדפו כל השדות הוי מכת מדינה, הרי יש להסתפק, באם נשדפו כל השדות, ו

נשתייר

בהם

תלם אחד על פני כולה

[מסביבה] שלא נשדף,

מהו?

האם הוי מכת מדינה כיוון שפגע השידפון בכולם, והשיור של התלם סביבותיה שלא נשדף אינו כלום.

או לא הוי מכת מדינה, כיוון שלא ניזוקו לגמרי, אלא נשתייר תלם אחד מסביבה שלא ניזוק, ומזלו גרם.

ג. ואם תמצא לומר שצריך שישתדפו השדות שסביבה לגמרי כדי שתקרא מכת מדינה, יש להסתפק מה הדין באם

אפסיקא בירא,

שדה בור, בין שדה החוכר לשדות שסביבה, שאף הן נשדפו,

מאי?

מי אמרינן, אילו היה בשדה הבור תבואה, אף היא היתה נשדפת, והוי מכת מדינה בשדות שמסביבה. או דילמא כיון שבשדה בור בפועל לא אירע שידפון, אין כאן מכת מדינה בשדות שמסביבה.