Bawa Metzia 104b — Talmud auf Deutsch

ד

אהני כתיבה לגירעון.

שאם יפחת המשכון מערכו [הנקוב בשטר] בזמן שיהיה בשימוש אצל הלווה, הרי כשיבא המלוה לגבות את חובו, ויתן לו הלוה את אותו המשכון כתשלום עבור החוב, יוכל המלוה לגבות מהלוה את ערך הפחת של המשכון.

רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט

:

דתניא, רבי יוסי אומר

: ב

מקום שנהגו לעשות

את ה

כתובה

כ

מלוה,

שמתחשבים בסכום המופיע בכתובה כאילו היה זה סכום הכתוב בשטר חוב רגיל, וגובה האשה מהבעל את מלוא הסכום שכותב לה הבעל בכתובתה כאילו היה זה שטר מלוה רגיל [והיינו, שכותב הבעל שיחזיר לה את סכום נדונייתה שהכניסה לו, באם יגרשנה, או שתגבה אותה מיורשיו באם ימות בחייה], וגובה האשה ממנו את כל מלוא הסכום הכתוב בכתובה, בשעת גירושין או מיתה, כדרך שבעל חוב נפרע מלוה, ולא אומרים שכתב לה סכום כה גבוה בכתובתה רק כדי לכבדה.

לכן, הדין הוא, שבאותו מקום, גם הבעל, הבא לגבות בשעת נישואין מחמיו את סכום הנדוניה שהבטיח ללתת לבתו,

גובה

מחמיו, את מלוא הסכום שנתחייב לתת בנדונייתה, כאילו היה זה

מלוה

, ואין אביה יכול לומר, זה שהתחייבתי לתת לה הרבה בכתובתה, לא היה זה אלא כדי לכבדה .

אך מקום שנהגו

לכפול,

להכפיל בשומא את מה שמכנסת לו בנדוניתה, לשם כבוד האשה, הרי כשמגרשה, אינה נפרעת אלא חצי הסכום המופיע בכתובה, וגם הבעל

גובה

מחמיו בשעת הנישואין רק

מחצה

מהסכום שבכתובה.

אנשי

נהרבלאי

[שם מקום] נהגו ל

גבו

ת לאחר הגירושין מהבעל רק

תילתא,

שליש ממה שהתחייב לאשתו בכתובה, לפי שמלכתחילה נהגו לכתוב בכתובה, שהביאה נכסים, בסכום שהוא פי שלושה ממה שהביאה בפועל.

מרימר, מגבי נמי

מאבי האשה, בשעת נישואין, את כל ה

שבחא,

את הסכום הכפול שכתבו לנדוניא בכתובה, למרות שבאותו מקום נהגו לכתוב כפול ממה שהביאה.

אמר ליה רבינא למרימר, והתניא

מקום שנהגו

לכפול, גובה מחצה,

ומדוע אתה מגבה מאבי האשה את כל השבח!?

ומתרצינן:

לא קשיא. הא,

זה שגבה מרימר את כל הכתוב בכתובה, מדובר באופן

דקני מיניה,

שעשה החתן קנין עם חמיו על כל מה שהתחייב בכתובה. ו

הא

דשנינו מקום שנהגו לכפול גובה מחצה, מדובר ב

דלא קני מיניה.

רבינא משבח

, היה מרבה בכבודה של בתו בכתיבת סכום נדונייתה,

וכתיב לברתיה,

התחייב לה לפני נישואיה, לתת לה יותר מהנהוג,

אמרו ליה

רבנן לרבינא:

נקני מיניה דמר,

הבה נעשה קנין ממך על כך שהתחייבת סכום זה!

אמר להו אי מקנא,

אם אעשה קנין,

לא

ארצה ל

מיכפל

, מאחר שאתחייב לשלם הכל.

אי מיכפל,

אין זאת אלא משום ש

לא מיקנא.

ואיני עושה כן אלא להרבות בכבוד בתי.

ומביאה הגמרא מעשה ב

ההוא גברא,

שהיה מצווה את יורשיו לפני מותו,

דאמר להו

ליורשיו קודם מיתתו:

הבו לה ארבע מאה זוזי, לברתי

[לבתי],

ב

נדוניית

כתובתה!

שלח רב אחא בריה דרב אויא

שאלה זו

לקמיה דרב אשי

: האם כשאמר

ארבע מאה

זוזי, אכן נתכוין שבפועל יתנו לה ארבע מאות עבור נדונייתה,

דאינון,

שהם לענין הסכום שיכתבו בכתובה [והיה זה מקום שנהגו לכפול],

תמני מאה,

שמונה מאות, שהרי נהגו לכפול בכתובה את מה שנותנים בפועל,

או

שכונתו שיכתבו בשטר הכתובה

ארבע מאה זוזי, דאינון מאתן,

מאתיים זוז שתקבל בפועל, כי מכפילים בכתובה את הסכום שניתן בפועל.

אמר רב אשי: חזינן, אי אמר

במפורש

הבו,

תנו

לה.

בודאי כוונתו לצוות שיתנו לה בפועל

ארבע מאה זוזי, דאינון

לענין מה שיכתבו בכתובה

תמני מאה.

ו

אי אמר "כתובו לה",

כונתו היא רק שיכתבו

ארבע מאה זוזי, דאינון מאתן

בפועל.

איכא דאמרי, אמר רב אשי: חזינן, אי אמר

הבו לה

"לכתובתה",

יתנו לה

ארבע מאה זוזי, דאינון

לענין מה שיכתבו בכתובה

תמני מאה,

ואי אמר "

הבו לה

בכתובתה",

כונתו שיכתבו

ארבע מאה זוזי דאינון מאתן

בפועל,

ומסקינן:

ולא היא! לא שנא דאמר "לכתובתה", ולא שנא דאמר "בכתובתה",

מפרשים אנו בכוונתו רק שיכתבו לה בכתובה

ארבע מאה זוזי, דאינון מאתן

לענין מה שתקבל בפועל.

עד דאמר "הבו לה" סתמא,

בלי להוסיף לכתובתה או בכתובתה, שאז נותנים לה ארבע מאות זוז.

ההוא גברא דקבל ארעא

באריסות

מחבריה,

ו

אמר

האריס:

אי מוברנא לה,

אם אעשנה בורה,

יהיבנא לך אלפא זוזי,

שהם הרבה יותר מערך הנזק.

ולבסוף

אוביר,

נמנע מלעבד

תילתא,

שליש השדה, ואילו את השאר הוא עיבד כראוי.

אמרי נהרדעי, דינא הוא, דיהיב ליה

האריס לבעל השדה, תשלום יחסי של שליש מאלף הזוזים שהתחייב לו באם יוביר את השדה, ומשלם לו

תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא,

שלש מאות שלשים ושלוש ושליש הזוז, שהם שליש מהסכום שהתחייב עליו אם יוביר את כולה.

רבא אמר,

המתחייב לשלם על תנאי שאם יארע כך וכך יהיה חייב,

אסמכתא

היא, הבטחה בעלמא

היא,

ופטור מלשלם.

ו

הכא נמי, שהתחייב לשלם אלף זוזים אם יוביר את השדה, פטור, ד

אסמכתא לא קניא.

ופרכינן:

ולרבא, מאי שנא, מהא דתנן

: המקבל שדה והובירה, שמין אותה, ונותן לו, שכך כותב לו

אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא,

ומשמע, אף על פי שהתחייב על תנאי "אם אוביר אשלם", הרי הוא חייב לשלם את מה שהתחייב, ולא אמרינן אסמכתא בעלמא היא!

ומתרצינן:

התם

במשנה, שקיבל על עצמו לשלם את ערך הנזק שיארע על ידו,

לא קא גזים

אין בהתחייבותו משום גוזמה, ומשום כך למרות שתלה את דבריו בלשון "אם" אינו נחשב לאסמכתא,

אבל

הכא, כיון דקאמר מילתא יתירתא,

שנתחייב האריס לשלם אלף זוז אם יוביר את השדה,

גוזמא בעלמא הוא דקגזים,

ואסמכתא בעלמא היא ופטור.

ההוא גברא דקביל ארעא

באריסות, על דעת

ל

זורעה

שומשמי,

שדמיהן יקרים אבל מכחישים את הקרקע,

ו

זרעה

האריס

חיטי,

שאין דמיהן יקרים ויש בכך הפסד לבעל הבית, אבל מאידך הם אינם מכחישים את הקרקע ונמצא שחסך האריס לבעלים את כחש הקרקע.

לבסוף

עבדא חיטי,

ונתיקרו מחירי החיטין

כשומשמי,

ונשתכר בעל הבית בזריעת החיטין בכך שלא נכחשה קרקעו,

סבר רב כהנא למימר,

שיש לאריס לתת לבעל השדה כשיעור מה שנתחייב לו מחצה או שליש אבל

מנכי ליה

דמי

כחשא דארעא

שהיתה נכחשת אילו זרעה שומשמין.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא,

אף על פי שגרם האריס ריווח לבעל השדה, אינו יכול לנכות לבעל הבית מחלקו, משום ש

אמרי אינשי,

מוטב שהיה האריס זורעה שומשמי, ו

כחשא ארעא,

אבל הייתי מקבל את כל הסכום שנתחייב לי,

ולא לכחוש מרה,

שאני נכחש! לפי שאני מפסיד ממון במה שמנכה מחלקי כנגד זה שלא נכחשה השדה.

הילכך על האריס לקחת את חלקו המגיע לו כפי שסיכמו מעיקרא ובעל הבית יטול את המותר, וזכה בכך שלא הוכחשה אדמתו.

ההוא גברא דקביל ארעא

באריסות,

ל

זורעה

שומשמי,

ו

זרעא

האריס

חיטי.

ולבסוף

עבדא חיטי,

והוקרו דמיהן

טפי מן שומשמי,

ונמצא שנשתכר בעל הבית הן את יוקר החיטין, והן את מה שלא הוכחשה שדהו.

סבר רבינא למימר,

שהדין הוא, שהאריס

יהיב ליה

לבעל השדה רק את ה

שבחא דביני ביני,

שהיתה עושה בין זרעה חיטין ובין זרעה שומשמין, ואת המותר שנתייקרו החיטין, יטול האריס לעצמו.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, אטו,

וכי רק

הוא

האריס

אשבח,

שיטול לבדו את כל הריוח? וכי

ארעא לא אשבחה!?

הרי אלמלי נשתמש בשדהו, לא היה מרויח כלום, הילכך יחלקו גם בריוח החיטין למחצה לשליש ולרביע, כפי שחולקים את כל פירות השדה.

הנותן לחבירו סחורה כדי להתעסק ולסחור בה על מנת לחלוק ביניהם בשוה את הרוחים, הרי אם לא סיכמו ביניהם כיצד לחלוק במקרה שיהיו הפסדים, תקנו חכמים תקנה שהיא טובה לשניהם, שיתחלקו בהפסד שוה בשוה. ולשם כך אמרו, שהנותן לחבירו עיסקא להתעסק בה, נעשה חציה כמלווה ביד המקבל, כך שאם ירויח באותו מחצה, יהיו כל הרוחים שלו, וכמו כן אם יארע הפסד בחצי זה, יפסיד בו המקבל בלבד. ואילו חציה של העיסקא נעשה פקדון בידי המקבל, וכל הריוח שיהיה מאותו חצי, וכן ההפסד, יהיה של הנותן בלבד.

אלא שתקנה זו שעשתה את חצי העיסקא מלווה, יש בה חשש של איסור ריבית, שהרי הלווה, כיון שהוא טורח גם בחלק הפקדון, ואינו נוטל חלק ברוחים שלו, נמצא שטורח בחינם, ונראה שהסכמתו לטרוח בחינם בחלק הפקדון היא עבור החצי מלוה שקיבל מהנותן, והוי כנותן לבעל הבית שכר על המתנת מעות ההלואה.

לפיכך אמרו חכמים במשנה דף סח א, שצריך בעל העיסקא לתת למקבל שכר עמלו עבור מה שטורח בחלק הפקדון, או שיסכמו ביניהם שאם יארע ריוח, יטול המקבל שני שליש מהריוח, ואם יארע הפסד יחלקו בשווה. שאז מקבל את שכר עמלו במה שיש לו זכות ליטול יותר במקרה של רוחים.

אמרי נהרדעי,

הנותן לחבירו סחורה להתעסק בה על מנת לחלוק בשוה את הריוח,

האי עיסקא,

בסתם, תקנו חכמים שתהא

פלגא מלוה ופלגא פקדון

ביד המקבל. וטעם התקנה הוא,

עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה,

שלא תהיה האחריות כולה מוטלת על אחד מהם .

וסברו נהרדעי,

השתא דאמרינן פלגא

מהעסקא

מלוה

היא אצל המקבל, וקיימא לן שמלווה להוצאה ניתנה,

אי בעי למשתי ביה,

אם רוצה המקבל לשתות בחצי העיסקא שבידו

שכרא,

יין,

שפיר דמי!

ובלבד שיחזיר בסוף את דמי ההלואה.

רבא אמר, להכי קרו ליה

לקבלת סחורה על מנת לחלוק בריוח בשם "

עיסקא", דאמר ליה

הנותן:

כי יהבינא לך

סחורה,

לאיעסוקי ביה, ולא למשתי ביה שכרא!

ואף שתיקנו רבנן שיהא פלגא מלווה, אינו יכול להוציא את הקרן לצרכיו, אלא יש לו להתעסק עם כל הסכום לשם עשיית רווחים.

אמר רב אידי בר אבין

: המקבל עיסקא מחבירו, כיון שמחצה מלוה ביד המקבל אם בא המלוה לגבות ממנו גובה את חצי המלוה ללא הרוחים שיצאו מחצי זה,

ואם מת

המקבל,

נעשה

המחצה מלווה כ

מטלטלין אצל בניו,

וקיימא לן שמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, ולפיכך לא יגבה אלא את החצי פקדון.

רבא אמר, להכי קרו ליה "עיסקא",

לומר, שהמקבלה יתעסק עמה תמיד, ואינה כממון של הלווה, כשאר הלואה.

ונפקא מינה,

דאם מת, לא יעשה מטלטלין אצל בניו,

ויוכל לגבות הכל.

בסתם עיסקא [שתקנו חכמים שיהיה חציה מלוה וחציה פקדון], אם יארע הפסד הרי הם חולקים שוה בשוה, ואם ירויחו, יטול הנותן שליש והמקבל שני שליש, ובזה מסתלק החשש של מחזי כריבית בשעה שעובד חינם במחצה הפקדון תמורת ההלואה, כי היות והוא נוטל בשכר יותר מהנותן, זהו שכר טרחו במחצה פקדון.

אמר רבא

: המקבל מחבירו סחורה באופן שניתן לחלקה לשנים, כגון שתי חבילות בגדים, ששוין הכולל הוא מנה [מאה דינר], וכותב לו המקבל: קיבלתי סחורה בשווי מנה על מנת להתעסק בה, הדין הוא, שאם יפסיד בחבילה אחת חמשה דינרים וישתכר בשניה חמשה עשר דינרים, נמצא שבסך הכל הרויח עשרה דינרים, יטול המקבל שני שליש, דהינו ששה דינרים ושני שליש, והנותן יקבל רק שלושה דינרים ושליש, משום שדנים את שתי החבילות בבת אחת.

אבל אם נתן לו

חדא עיסקא ותרי שטרי,

שכתב לו על כל חבילת בגדים שטר נפרד, דנים כל עיסקא בפני עצמה.

הילכך, אם יפסיד בחבילה אחת חמש וישתכר בחבילה השניה חמש עשרה, הרי בחבילה הראשונה יחלקו את ההפסד, וכל אחד יטול על עצמו הפסד של שתים ומחצה, ובחבילה שהרויחו בה חמש עשרה, יטול הנותן חמשה דינרים שהם שליש הריוח מאותה חבילה, והמקבל יטול עשרה דינרים.

נמצא, שחלוקת העיסקא לשני שטרות היא

פסידא דמלוה,

כי אילו היו דנים את שתי החבילות יחד, היה נשאר בידו שלושה דינרים ושליש. ומאחר שחילקם לשנים, לא נשאר בידו אלא שנים וחצי דינרים.