Bawa Metzia 103a — Talmud auf Deutsch

דתנן לקמן בפרק המקבל:

שכיר בזמנו

-

נשבע ונוטל

. [ב"מ קיא א]

פועל שעבד אצל בעל הבית ותובע שכרו, ובעל הבית טוען: פרעתי, מדין תורה בעל הבית פטור מלשלם, מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ופטור אף מלהשבע, מפני שהוא כופר בכל.

חכמים תקנו, שאם השכיר תובע עם גמר העבודה [לפני הזמן שבעל הבית עובר באיסור "בל תלין"] שלא נתן לו המעביד את שכרו - שהשכיר נאמן, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו, ואפשר שהוא טועה וחושב שנתן לו, ובאמת נתן לפועל אחר.

וכדי להפיס את דעתו של בעל הבית, תקנו חכמים שהשכיר ישבע ויטול, וזו אחת מהשבועות שנזכרו במשנה שהם מתקנת חכמים [שבועות מד ב].

ומוכיח רבי יוחנן מהדין הזה, שאדם נאמן לטעון שפרע ביום האחרון של השכירות, וכך היא ההוכחה:

ב

שכיר

דוקא

הוא דרמו

[שהטילו]

רבנן שבועה עליה

, וחייבו את בעל הבית לשלם

משום דבעל הבית טרוד בפועליו

.

אבל הכא,

שאין השוכר טרוד, יש לנו להעמיד את דין התורה, לפיכך

שוכר מהימן

שפרע ביום האחרון

בשבועה

, ושבועה זו היא מתקנת האמוראים שתקנו שכל כופר בכל חייב שבועה, ונקראת שבועת היסת.

ומביאה הגמרא את הדין, כשיש מחלוקת בין המשכיר והשוכר, כמה זמן יש לשוכר רשות לדור בבית.

אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין

, [אדם שהשכיר בית לחבירו לעשר שנים,]

וכתב ליה שטרא

, והיה כתוב בשטר שההשכרה היא לעשר שנים, ולא היה כתוב תאריך תחילת השכירות, ונתן לשוכר את השטר.

ו

כעבור שנים

אמר ליה

המשכיר לשוכר:

נקיטת חמש שנין

, [כבר גרת חמש שנים].

והשוכר אומר: לא גרתי בבית אלא שלש שנים.

הדין הוא, שהמשכיר

מהימן

מפני שקרקע בחזקת בעליה עומדת ומספק יש להעמיד את הבית בחזקת המשכיר, והשטר שביד השוכר אינו מעיד כמה זמן דר השוכר בבית.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא

קושיא על רב נחמן:

אלא מעתה

, [מאחר שכך הדין, אם כן]

אוזפיה מאה זוזי בשטרא

, [אדם שהלוה לחבירו מאה זוז בשטר],

ואמר ליה

הלוה:

פרעתיך פלגא

[חצי],

הכי נמי דמהימן!

[הגם כאן הלוה נאמן!]

אמר ליה

רבינא:

הכי השתא

[אין מקום להשוות].

התם

במלוה ולוה,

שטר לגוביינא קאי

, [השטר נעשה כדי שיהיה ביד המלוה הוכחה שיוכל לגבות את חובו], ולכן הסברא נותנת ש

אם איתא דפרעיה

[אם היה הלוה פורע] חצי מהחוב, היה עושה אחד משני דברים אלו:

או

איבעי ליה למכתבא אגביה

[היה צריך לכתוב על שטר החוב] שחציו פרוע, ולא יוכל המלוה להוציא שטר חוב של מאה זוז.

אי נמי, מיכתב עליה תברא

[או שיכתוב לו המלוה שובר] על חמשים זוז.

אבל הכא

אין למשכיר לעשות דבר, שהרי

אמר ליה: האי דכתיבי לך שטרא

, [זה שכתבתי לך שטר], וכי היה זה בשביל שתוכל לטעון לעולם, יש לי זכות לדור עשר שנים! אלא עיקר השטר נעשה בשבילי,

כי היכי דלא תחזק עליה

[כדי שלא תוכל להחזיק בבית] שלש שנים ולטעון שקנית אותו.

שמא תאמר, אם זוהי מטרת השטר, מה השטר עושה אצל השוכר? והרי אם ירצה השוכר לטעון, לקוח הוא בידי, לא תהיה ביד המשכיר הוכחה שהשכיר לו!

תשובתך, על ידי השטר יוצא קול שהשוכר שכר את הבית ולא קנאו, ולא יוכל להחזיק בבית . והשטר ניתן לשוכר כדי שלא יוכל המשכיר לטעון שהשכיר לו לחמש שנים בלבד .

ומכאן עד המשנה הבאה, מביאה הגמרא כמה דיני שאלה.

אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו

לעולם

.

אדם שאמר לחבירו: השאילני כלי זה בטובו , והלה הסכים לבקשתו. הרי השאיל לו את הכלי ללא הגבלת זמן, והוא שאול לעולם, שלשון "טובו" משמע, כל זמן שהכלי טוב.

ולא זו בלבד, אלא אף אם החזיר למשאיל את הכלי, יכול לחזור ולטלו ממנו כל אימת שירצה .

אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא

[ודוקא]

דקני מיניה

בקנין סודר.

דין זה, שיכול השואל ליטול את הכלי מהמשאיל בחזרה , הוא דוקא כשעשה קנין חליפין .

אבל אם עשה משיכה בלבד, יהיה הכלי שאול לו לעולם כל זמן שלא יחזיר אותו, אבל כשיחזירו לא יוכל לחזור ולטלו. מפני שקנין המשיכה שענינו הוא להביא את החפץ לרשות הקונה, כבר כלה ונתבטל כשהחזירו .

אמר רב מרי בריה דרב אשי: ומהדר ליה קתיה

[והמחזיר לו שבריו].

אם נשבר הכלי, אין יכול לתקנו ולהמשיך להשתמש בו, כי בשעה שנשבר הכלי נגמרה השאלה, שהרי אמר "בטובו", משמע כל זמן שהכלי טוב.

מביאה הגמרא עוד דינים מדיני שאלה.

אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה

[אדם שאמר לחבירו]:

אושלן מרא למירפק ביה האי פרדיסא

[השאילני מעדר לעדור בו פרדס זה], והסכים לבקשתו והשאילו.

הדין הוא:

רפיק ביה ההוא פרדיסא

[יכול לעדור בו אותו פרדס], ולא פרדס אחר, שהרי אמר פרדס זה.

ואם אמר: השאילני מעדר לעדור בו

פרדיסא

, ולא אמר "זה".

הדין הוא:

רפיק ביה כל פרדיסא דבעי

[יכול לעדור בו כל פרדס שרוצה], אפילו פרדס גדול ביותר , אבל אין יכול לעדור בו שני פרדסים.

ואם אמר השאילני מעדר לעדור בו

פרדיסי

, שהוא לשון רבים.

הדין הוא: אין אומרים, מיעוט רבים - שנים, ויוכל לעדור רק שני פרדסים , אלא

רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה

[יכול ללכת ולעדור את כל הפרדסים שלו], אבל לא פרדסים של אחרים .

ומהדר ליה קתיה

[ויחזיר לו את הבית יד של המעדר], אם הברזל נשחק על ידי העידור הרב , ופטור מלשלם, שהרי זה "מתה מחמת מלאכה".

אמר רב פפא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: אושלן האי גרגותא

[באר מים] כדי להשקות את שדותי,

ונפלה

הבאר, ורוצה לבנותה מחדש.

לא בני לה

, לפי שלא שאל אלא באר זו שנפלה, וכשנפלה נגמרה זכותו.

ואם שאל

גרגותא

, ולא אמר באר זו.

ונפלה

הבאר ורוצה לבנותה.

בני לה

ומשתמש בה עד שישקה כל שדותיו.

ואם שאל ממנו

בי גרגותא

[מקום באר], וחפר ולא מצא מים.

כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיא, עד דמתרמי ליה

[יכול לחפור כמה בארות בקרקע שלו, עד שימצא מים].

וכל מה שאמרנו, הוא משמעות הלשון, אבל אם לא היה אלא דיבור בלבד, יוכל המשאיל לחזור בו ממנו,

וצריך למיקני מיניה

על מה שאמר, ואז לא יוכל לחזור בו.

מתניתין:

המשכיר בית לחבירו, ונפל

הבית בתוך זמן השכירות -

חייב

המשכיר

להעמיד לו

לשוכר

בית

במקום הבית שנפל. וצריך שיהיה הבית החדש דומה לבית הראשון.

היה

הבית שנפל

קטן, לא יעשנו

המשכיר

גדול

, אם השוכר לא רוצה בית גדול.

וכן אם היה הבית

גדול, לא יעשנו קטן

.

בית

אחד

גדול שנפל,

לא יעשנו שנים

קטנים כמידת הגדול, ויתנם לשוכר.

וכן אם היו

שנים, לא יעשנו אחד

במקומם.

לא יפחות מן

מספר

החלונות

שהיו בבית שנפל,

ולא יוסיף עליהם

חלונות,

אלא מדעת שניהם

.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המשכיר בית לחבירו ונפל - חייב להעמיד לו בית.

ודנה הגמרא:

היכי דמי?

[כיצד היתה ההשכרה] ובאיזו לשון נאמרה?

אי דאמר ליה

המשכיר:

בית זה

אני משכיר לך?

אזי, אם

נפל

הבית -

אזל ליה

[הלך ואבד הבית לשוכר] שהרי לא השכיר לו אלא את הבית הזה , ומדוע צריך המשכיר לתת לו בית אחר !

אי דאמר ליה, בית סתם

, ולא חלה ההשכרה על בית מסוים, ועל כן חייב לתת לו בית אחר, הרי שכל מה שהתחייב המשכיר לשוכר הוא, לתת לו מקום שקרוי בית, ואם כן אם היה הבית

אחד, אמאי

[מדוע]

לא יעשנו שנים!

ואם היה

קטן, אמאי לא יעשנו גדול

! אמר ריש לקיש

: מדובר במשנה כשלא השכיר בית מסוים, ו

דאמר

ליה:

בית שאני משכיר לך, מדת ארכו כך וכך

, וכן פירט לו את שאר הדברים. ומקשינן:

אי הכי, מאי למימרא!

[אם כך, מה החידוש במשנה], כיון שהתנו ביניהם על מידת הבית, בודאי שצריך המשכיר לקיים את תנאו בכל בית שיתן. ומביאה הגמרא גירסא יותר מדויקת בדברי ריש לקיש:

אלא, כי אתא רבין אמר ריש לקיש

: מדובר במקרה

דאמר ליה: בית כזה אני משכיר לך

, ולא דברו במפורש על מידת ארכו.

אך עדיין יש להקשות:

מאי למימרא!

כיון שאמר שיתן לו בית כמו הבית שהראה לו, עליו לקיים דבריו.

ומתרצינן:

לא צריכא

אלא

דקאי

[שעומד] הבית שהראה לו

אגודא דנהרא

[על שפת הנהר], והדבר הזה חשוב לבני אדם.

מהו דתימא

[היה מקום לומר]:

מאי

"

כזה

" שאמר המשכיר?

דקאי אגודא דנהרא

, ולא בכל הפרטים.

קא משמע לן

התנא של המשנה, שלא אומרים כן, וחייב לתת לו בית הדומה לזה שהראה לו בכל הענינים .

הדרן עלך פרק השואל

--- title: "חברותא - בבא מציעא — פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02358.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו

Оригинал главы פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו

השוכר פועל כדי שיטרח ויזרע ויקצור בשדהו, על מנת שיקבל את שכרו מהיבול שתוציא השדה לפי אחוזים, אם תוציא הרבה יקבל הרבה ואם מעט יקבל מעט, נעשה הפועל כשותף של בעל הבית ביבול השדה, והוא הנקרא

אריס.

בפרק זה מדובר באריס המביא את הזרעים משלו, ומשום כך נעשה האריס כבעל השדה, שנוטל את כל היבול, והוא משלם ממנו לבעל הבית למחצה לשליש ורביע מן היבול, כפי שקבעו ביניהם. נמצא שבעל הבית הוא הנוטל לפי אחוזים, ואילו הפועל נוטל את כל השאר.

אך אם סיכמו ביניהם שיקבל הפועל את שכרו בסכום קצוב מראש, נעשה הפועל

שכיר

של בעל הבית, ואז אין לו חלק בגוף השדה.

וכן אם רצה הפועל לקבל את שכרו בסכום קצוב של פירות, הוא נקרא

חוכר

, ודינו שווה בכל דבר לשוכר .

בגמרא מבואר, שמלבד שתי המשניות הראשונות, אין דינים שבהם שווים חוכר ושוכר לקבלן אריס , והמשנה העוסקת בחוכר אינה עוסקת באריס, וכן להיפך.

ויש פועל שמקבל עליו לעבוד בשדה לעולם, וליטול שכרו כאריס לפי אחוזים, והוא נקרא

שתלא.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו

לעבוד בה, לזורעה ולקצור את פירותיה, בין אם קיבלה באריסות, על מנת לקבל שכר לפי כמות היבול, ובין אם קיבלה בשכירות, על מנת לקבל סכום קצוב בדמים, או בחכירות, על מנת לקבל סכום קבוע בפירות,

מקום שנהגו

הפועלים

לקצור

את השיבולים בעזרת מגל, ועל ידי כך נשארים שורשי התבואה בקרקע, יקצור במגל!

מקום שנהגו

לעקור את השיבולים

ביד עם השרשים,

יעקור!

מקום שנהגו

לחרוש אחריו,

לאחר הקצירה או העקירה כדי שימותו שרשי העשבים הרעים,

יחרוש

אחריו!

הכל כמנהג המדינה.

כשם שחולקין

בעל הבית והאריס למחצה לשליש ולרביע

בתבואה, כך חולקין בתבן

הגדל עם התבואה ונקצר עם השיבולים,

ובקש

הנשאר בארץ לאחר הקצירה.

כשם שחולקין

בעל הבית והאריס

ביין,