Bawa Metzia 102a — Talmud auf Deutsch

אמר להו רב ששת

לתלמידיו:

תניתוה

[כתוב במשנה]:

דבר שאין מעשה אומן, דשוכר עושהו, והאי נמי לאו

[וזה גם כן לא]

מעשה אומן הוא

בהכרח, כי

אפשר הוא

להניח את המזוזה

בגובתא דקניא

[בחלל של קנה] ולתלות אותה , ולא מוכרחים לחקוק באבן.

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות לו מזוזה

.

ו

אף שהמזוזה היא שלו,

כשהוא יוצא

מהבית לגור בבית אחר,

לא יטלנה בידו ויוצא

ויקבע את המזוזה בביתו החדש, מפני שגורם לכך שמזיקים יכנסו לבית , ויזיקו למי שידור שם.

ו

אם שכר

מנכרי

ועשה מזוזה כדין,

נוטלה בידו ויוצא

, שמא יבזה הנכרי את המזוזה .

ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא

, ונענש מידה כנגד מידה,

וקבר אשתו ושני בניו

.

ומקשינן:

מעשה לסתור!

הרי הברייתא אומרת, שאם בעל הבית הוא נכרי, יש לקחת את המזוזה, ואיך היא מביאה מעשה המעיד שמי שנהג כך נענש.

אמר רב ששת

: ראיית הברייתא היא

ארישא

, והמעשה היה בבעל בית ישראל.

שנינו במשנתנו:

הזבל של בעל הבית, ואין

לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד

.

ודנה הגמרא:

במאי עסקינן?

המשנה שאמרה שהזבל של המשכיר, באיזו חצר דברה, ומיהו בעל הבהמות שעשו את הזבל?

אילימא, בחצר דאגיר ליה לשוכר, ותורי דשוכר?

[אם החצר מושכרת לשוכר, והשוורים של השוכר?]

אמאי

[מדוע] הזבל

של בעל הבית

, במה זכה בו!

אלא

נאמר שמדובר

בחצר דלא אגירא לשוכר

, ולא שעכר השוכר אלא את הבית,

ו

אז בדרך כלל

תורי דמשכיר נמצאים בה, ולכן הזבל שלו.

ומקשינן:

פשיטא!

מאחר שהבהמות שלו, בודאי שגלליהם שלו הם.

ומתרצינן:

לא צריכא

אלא

בחצר דמשכיר

שלא השכירה לשוכר, ולא נתן לשוכר אלא רשות כניסה ויציאה בחצר .

ותורי דאתו מעלמא קמו בה

. [ובאו לחצר שוורים של אנשים זרים], והם מפקירים את הגללים מן הסתם, והמשכיר זכה בהם מההפקר בקנין חצר בשעה שנפלו לחצירו.

ופירוש זה,

מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא.

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו,

ואדם זוכה בחפצים המונחים ברשותו, אף שלא התכוין לזכות בהם .

ועתה הגמרא דנה באריכות בדברי רבי יוסי ברבי חנינא.

מיתיבי

מברייתא זו:

אם אמר

אדם:

כל מציאות שיבאו לתוכו

של רשותי

היום

, כגון אם נהר יציף לתוכו דגים, רוצה אני ש

תקנה לי חצרי, לא אמר כלום

מפני שלא היה בדעתו לקנות בשעה שהמציאה באה לרשותו.

ומעתה קשה:

ואם איתא להא

[אם נכון הדבר]

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אמאי לא

אמר כלום

ולא קנה, הרי החצר קונה אף אם לא אמר דבר !

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן, בחצר שאינה משתמרת

, וחפץ שלא נשמר על ידי החצר, לא נקנה על ידה, אלא אם כן עמדו הבעלים בצד החצר , כדאיתא בפרק שנים אוחזים. [ב"מ יא א]

ומקשינן:

אי הכי, אימא סיפא

וראה אם תוכל לתרץ אותה אליבא דרבי יוסי ברבי חנינא.

כתוב בסיפא:

יצא לו שם מציאה בעיר

, כגון שהתפרסם שהנהר הציף דגים לתוך שדהו, אז

דבריו

שאמר בתחילה "תקנה לי חצרי"

קיימין

, והחצר קנתה לו.

ואי בחצר שאינה משתמרת

מדברת הברייתא,

כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי

הוי!

[מה מועילה העובדא שיצא לו שם מציאה בעיר!] והרי חצר שאינה משתמרת לא קונה !

ומתרצינן:

כיון דיצא לו שם מציאה בעיר, מיבדל בדילי אינשי מינה

[אנשים בדלים ממנה], מפני שהם מפחדים מהשלטון שיאמר להם שלקחו מציאה של פלוני,

והויא לה

[וחשובה] החצר

כחצר המשתמרת

.

מיתיבי

על רבי יוסי ברבי חנינא מברייתא המוסיפה פרטים על דיני המשנה שלנו.

דתניא: השוכר בית מחבירו, ולא השכיר לו את החצר ,

זבל

שבחצר

היוצא מן התנור ומן הכירים

הרי הוא של השוכר כמו שכתוב במשנה.

והקולט

[תופס] ומכניס לכלי

מן האויר

זבל של בהמות זרים שבאו לחצר,

הרי הוא שלו

, כי עדיין לא זכה בהם בעל החצר.

ו

גללים

שברפת ושבחצר

-

של בעל הבית

, כי לא השכיר את החצר והרפת.

ואם איתא להא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו

מעיקר הדין , ה

קולט מאויר, אמאי הרי הוא שלו, אויר חצירו

של משכיר

הוא!

והדין הוא שאויר החצר קונה לבעל החצר, והזורק גט לאשה והגיע לאויר חצרה, הרי זו מגורשת אף אם נשרף הגט לפני שהגיע לקרקע. [משנה בגיטין עט א]

אמר אביי

תירוץ: מדובר בברייתא

במדביק כלי בשולי פרה

סמוך לנקביה, כך שלפני שנכנסו הגללים לאויר חצר המשכיר, כבר נכנסו לכליו.

רבא אמר

: אפילו היו הגללים באויר החצר לפני שנכנסו לכלי, לא קנה אותם בעל החצר, לפי שחפץ הנמצא ב

אויר, שאין סופו

של החפץ

לנוח

בקרקע,

לאו כמונח

בחצר

דמי

, והחצר לא קונה.

ומקשה הגמרא סתירה בדברי רבא:

ומי פשיטא ליה לרבא

שאויר שאין סופו לנוח, לאו כמונח דמי,

והא מיבעי בעי לה!

[והרי רבא הסתפק בזה!]

דבעי רבא: זרק ארנקי

והפקירה , וזרקה

בפתח זה

של חצר חבירו

ויצאתה בפתח זה

של החצר,

מהו?

אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי

, וזכה בעל החצר בארנקי,

או לאו כמונח דמי

, ולא זכה בארנקי?

ומתרצינן: יש לחלק בין המקרים,

התם לא מיפסק ולא מידי

, [שם לא מפסיק דבר] בין האויר שבו הארנקי לבין קרקע החצר, ושם הסתפק רבא.

הכא מיפסק כלי

בין האויר לקרקע, ובמקרה זה פשוט לרבא, שהחפץ לא חשוב כמונח על הקרקע אם אין סופו לנוח.

והדרינן לברייתא:

ושברפת ושבחצר, הרי אלו של בעל הבית

.

ומקשינן אגופא דברייתא:

תרתי!

בשביל מה לדבר על שני מקומות - על חצר ועל רפת - הרי שניהם אינם מושכרים .

אמר אביי: הכי קאמר: ושברפת שבחצר, הרי אלו של בעל הבית

. אין לשנות בברייתא ו' החיבור לפני המילה "שבחצר", והברייתא מדברת רק על הגללים שברפת של החצר, כי הברייתא מדברת במקרה שהחצר הושכרה, והגללים שבה שייכים לשוכר, ולא כמו שהעמדנו את המשנה בחצר לא מושכרת. והברייתא משמיעה לנו כרב אשי דלקמן.

אמר רב אשי

: ברייתא

זאת אומרת: המשכיר חצירו סתם

, ולא הזכיר את הרפת,

לא השכיר רפת שבה

.

מיתיבי

על רבי יוסי ברבי חנינא מברייתא:

יונים השייכים לאנשים אינן חייבות בשילוח הקן. אבל

יוני שובך ויוני עלייה

שאינם של בעל השובך,

חייבות בשילוח

.

והביצים

אסורות בגזל

מדרבנן, אף על פי שלא זכה בהם בעל השובך,

מפני דרכי שלום

ואין זה גזל גמור .

ומקשינן:

ואם איתא להא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו

, נמצא שבעל השובך קנה את הביצים בקנין חצר, שהרי הם משתמרות בשובך, והתורה קוראת לביצים בשם "קן", ואם יש לו בעלים הוא פטור משילוח, שהרי

קרי כאן

[כתוב בפרשה] "

כי יקרא

קן צפור" [דברים כב ו] ודורשים

פרט למזומן

שיש לו בעלים !

אמר רבא

תירוץ: באמת, ביצים שהעוף הטיל לשובך פטורות משילוח הקן, מפני שבעל השובך זכה בהם, וכדברי רבי יוסי ברבי חנינא.

ברייתא זו אוסרת לקחת את הביצים תוך כדי יציאתם מהעוף משום מצות שילוח הקן, שכן

ביצה ביציאת רובה

מהעוף, נחשבת כאילו יצאה, ואז

הוא דאיחייבה לה בשילוח, ומיקנא לא קניא

[והיא לא נקנית] לבעל השובך, ולא נפטרת משום "מזומן"

עד דנפלה לחצירו

, שכל זמן שהיא מחוברת לעוף, אין היא משתמרת בשובך.

וכי קתני

בברייתא

חייבות בשילוח, מקמי

[לפני]

שתיפול לחצירו

.

ומקשינן:

אי הכי, אמאי

[מדוע] אמרה הברייתא שהביצים

אסורות משום גזל

, הרי הביצים מחוברות לעוף, וכמו שהעוף אינו אסור משום גזל כלל, ואף לא משום דרכי שלום, מפני שבעל השובך יודע שדרך העוף לצאת ולבוא ממקום למקום, כך הביצים אינם אסורות!

ומתרצינן: גזל דדרכי שלום הוא אף

אאמן

, ולא רק בביצים, מפני שדעת בעל השובך עליהם, כי הוא בטוח שהם יחזרו לשובך.

ואיבעית אימא: לעולם

אין איסור לקחת את העוף משום דרכי שלום כמו שחשבנו קודם, והאיסור של הברייתא הוא

אביצים

בלבד. ומדנפיק רובה של הביצה,

דעתיה

של בעל השובך

עילוה

, ובטוח שהביצה תיפול לשובך ותשאר שם .

ועתה, באה הגמרא לתרץ את דברי רבי יוסי ברבי חנינא בדרך אחרת מדרכו של רבא. לפי דרך זו מדובר בברייתא בביצה שנפלה לשובך, ובכל זאת לא קנה אותה בעל השובך, אף שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

והשתא

[עכשיו] שידוע לנו

דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, שנאמר

"

שלח תשלח את האם

",

והדר

[ואחר כך] "

את הבנים תקח לך

", והזכיה בקן אסורה כלקיחה .

אפילו תימא

[אפילו אם תגיד],

דנפלה לה

הביצה

לחצירו

אינו זוכה בה, שהרי

כל היכא דאיהו מצי זכי ליה

, חצירו זכיא ליה,

וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה

, חצירו נמי לא זכיא ליה. [כל מקום שהוא יכול לזכות בחפץ בעצמו, יכולה החצר לזכות לו, וכל מקום שהוא בעצמו לא יכול לזכות, אף חצירו לא זוכה לו] שלא יהא כח החצר גדול מכח בעליה .

ומקשינן:

אי הכי

, בברייתא כתוב שהביצים

אסורות בגזל משום דרכי שלום

בלבד, והרי יש בהם איסור חמור יותר!

ממה נפשך,

אי דשלחה

לאם לפני שלקח את הביצים, הרי שבשעת השילוח כבר זכה בעל השובך בביצים, כי אז מותר לו לזכות, ומעתה

גזל מעליא הוא

[גזל גמור הוא].

אי דלא שלחה

, ואז לא זכה בעל השובך בביצים, ואין בהם משום גזל, מכל מקום

הא בעי שלוחה

משום מצוה דאוריתא, ולא היה לברייתא לומר שיש בנטילת הביצים איסור דרבנן דדרכי שלום.

ומתרצינן: מדובר בברייתא

בקטן דלאו בר

מצות

שילוח הוא

, והוא נטל את הביצים מבלי לשלח, וכיון שבעל השובך לא זכה בביצים, אין בהם משום גזל גמור.

ומקשינן: וכי

קטן בר דרכי שלום הוא?!

והרי כמו שהקטן לא מצווה על שילוח הקן, כך אינו מוזהר על דרכי שלום.

ומתרצינן:

הכי קאמר: אביו של קטן חייב להחזיר לו

לבעל השובך את הביצים

משום דרכי שלום

. ומשום מצות שילוח הקן אין חייב להחזיר את הביצים אחרי שלקחם הקטן.

מתניתין:

המשכיר בית לחבירו לשנה

, ולא היה ידוע בשעת ההשכרה אם השנה תהיה מעוברת או לא, ו

נתעברה השנה

.

הדין הוא שהשנה

נתעברה ל

טובת ה

שוכר

, ו

יש לו זכות לגור בבית שלשה עשר חודשים בתשלום שנקבע שישלם על שנה.

ואם

השכיר לו

את הבית

לחדשים

מספר,

נתעברה השנה

-

נתעברה למשכיר

, וצריך השוכר לשלם על חודש העיבור.

מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו

, וכך אמר: הריני שוכר את המרחץ

בשנים עשר

דיני

זהב לשנה, מדינר

זהב

אחד

לחדש

.