Bawa Kamma 90a — Talmud auf Deutsch

דאמר רבא

: א.

הקדש

מפקיע מידי שיעבוד, שאם שיעבד אדם את שורו לחובו, כגון שעשאו "אפותיקי", ואמר למלוה "מכאן תגבה את חובך", ואחר כך הקדיש הלוה את השור לקרבן, פקע ממנו שיעבודו של המלוה.

ב. איסור

חמץ

מפקיע מידי שיעבוד. שאם לוה יהודי מגוי, ושיעבד לגוי את החמץ שנמצא ברשותו, הרי כאשר יגיע בערב פסח זמן ביעור חמץ, שאז נאסר החמץ בהנאה, יפקע שיעבודו של הנכרי, ומחוייב היהודי לבער את החמץ.

ג.

ו

כן

שחרור,

שאם היה עבד כנעני משועבד לפרעון חובו של רבו, ואחר כך שחררו רבו [הלוה], הרי העבד בן חורין, ואין המלוה יכול לגבותו בחובו. כי שלשה אלו [הקדש, חמץ ושחרור]

מפקיעין מידי שיעבוד.

וכשם שהמשחרר עבדו בשטר שחרור, מפקיע השחרור את שיעבודו של העבד, כך אם הוציא הלוה לעבדו שן או עין, יצא העבד לחירות ופקע שיעבוד המלוה ממנו.

על כן, אשה שחבלה בעבדי מלוג שלה, יוצאים הם בשן ועין, למרות שהם משועבדים לבעלה. ואפילו לאחר תקנת אושא, שהאלימו וחיזקו את זכות הבעל בנכסי מלוג של אשתו, בכל זאת השחרור של העבד מפקיע את שיעבודו.

ותמהינן:

לימא,

האם נאמר, ש

ד

ברי

רבא

במחלוקת

תנאי

ם היא שנויה!?

כי לדברי רבא, יוצאים עבדי מלוג בשן ועין לאשה, ואילו דברי המאן דאמר "לא לאיש ולא לאשה" אינם מתאימים לדברי רבא.

ומפרשת הגמרא:

לא

בדברי רבא נחלקו התנאים, כי

דכולי עלמא אית להו דרבא,

ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד.

אבל בשיעבוד של הבעל נחלקו התנאים. מאן דאמר יוצאים בשן ועין לאשה, סובר ששיעבודו של הבעל ככל שיעבוד הוא, ושחרור האשה מפקיע משיעבודו.

ו

מאן דאמר: אין יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה, סובר כי

הכא

שונה הדבר מכל שיעבוד, היות ו

אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל,

ואין הקדש ושיחרור מפקיעים מידי שיעבודו.

ואי בעית אימא,

יש לפרש את מחלוקת התנאים בדרך נוספת:

דכולי עלמא לית להו להני תנאי "תקנת אושא",

והרי קנין הבעל בפירות נכסי המלוג, כקנין פירות בכל מקום.

והכא ב

כל

"קנין פירות",

אם

כ"קנין הגוף" דמי

או לא,

קמיפלגי.

מאן דאמר יוצאים עבדי מלוג בשן ועין על ידי האשה, סובר, היות ו"קנין פירות" אינו כ"קנין הגוף", הרי האשה היא ה"בעלים" על העבדים, ולכן אם היא חובלת בהם, הם יוצאים לחירות.

ומאן דאמר אין עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה, סובר ש"קנין פירות" הוא כ"קנין הגוף", בין באב שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה, ובין בבעל שיש לו פירות נכסי מלוג של אשתו.

לפיכך, אין בעלותה של האשה בעלות גמורה, וכן האיש אינו "בעלים" גמור, על כן אין "עבדי מלוג" יוצאים בשן ועין, לא על ידי הבעל, ולא על ידי אשתו.

ו

לפי דרך זו, ששתי הברייתות דלעיל נחלקו אם קנין פירות כקנין הגוף או לא, הרי התנאים האלו חולקים

ב

אותה

פלוגתא דהני תנאי,

בברייתא דלקמן: א. נאמר בתורה [שמות כא כ]: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו, נקום ינקם" - מיתתו בסייף.

ב. ועוד נאמר [שם כא]: "אך אם יום או יומים יעמוד, לא יוקם, כי כספו הוא" - אם העבד לא מת מיד, אלא אחרי "יום או יומים", שהם "מעת לעת" - כ"ד שעות, אין בעליו חייב מיתה על רציחת עבדו, היות ו"כספו הוא".

ג. אדם שאינו בעליו של העבד, שהכה את העבד ומת, אפילו אם מת העבד אחרי זמן רב, מיתתו בסייף, ככל רוצח שמתחייב מיתה, אף אם לא מת המוכה אלא לאחר זמן מרובה.

דתניא

בברייתא:

המוכר עבדו

הכנעני

לאחר, ופסק עמו

[עם הלוקח] שהוא מוכר לו את העבד מעכשיו,

על מנת ש

העבד

ישמשנו

עוד

שלשים יום,

כלומר, גוף העבד קנוי ללוקח כבר מעכשיו, אבל את אכילת ה"פירות", דהיינו, זכות השימוש בעבד, שייר המוכר לעצמו עד לאחר שלשים יום מן המכירה.

רבי מאיר אומר

: ה

ראשון

[המוכר] נחשב "בעלים" על העבד במשך שלשים יום אלו, ו

ישנו

[הרי הוא]

בדין "יום או יומים",

ואם הכה הראשון את העבד, ומת העבד אחרי "מעת לעת" - אינו נהרג,

מפני שהוא

[העבד]

"תחתיו"

של הראשון.

ואף על פי שאין לו לראשון בעבד אלא "קנין פירות",

קסבר

רבי מאיר:

"קנין פירות" כקנין הגוף דמי.

אבל שני [הלוקח] אינו בדין "יום או יומים". ואם הכה את העבד, ומת העבד אפילו לאחר זמן מרובה, הרי הוא נהרג עליו, היות ואין לו, כל שלשים יום אלו, אלא את גופו של העבד, ואין הוא חשוב כבעלים, כי קנין הפירות שיש לראשון, חשוב כקנין הגוף.

רבי יהודה אומר: שני

[לוקח]

ישנו בדין "יום או יומים", מפני שהוא "כספו"

וממונו, שהרי גוף העבד שייך לו מהיום.

ואף על פי שיש למוכר "קנין פירות" בכל שלשים יום אלו,

קסבר

רבי יהודה:

"קנין פירות" לאו כ"קנין הגוף" דמי,

ואין זכות השימוש שיש למוכר בעבד מפקיע את בעלותו של הלוקח.

אבל המוכר, אינו בדין "יום או יומים", כי אין לו אלא "קנין פירות", שאינו נחשב בעלות כמו קנין הגוף, ואם הכה את העבד ומת, הרי הוא נהרג עליו, אפילו אם לא מת העבד אלא לזמן מרובה.

רבי יוסי אומר: שניהם

, הן המוכר והן הלוקח,

ישנן בדין "יום או יומים"; זה,

המוכר

מפני שהוא

[העבד] עדיין

"תחתיו"

כל שלשים יום,

וזה,

הלוקח,

מפני שהוא "כספו"

וקניינו.

ואם תשאל: דברי רבי יוסי נראים כסותרים זה את זה, כי אם "קנין פירות" כקנין הגוף - ה"בעלים" הוא המוכר, ולא הלוקח; ואם "קנין פירות" לאו כקנין הגוף - ה"בעלים" הוא הלוקח ולא המוכר, והיאך סובר רבי יוסי ששניהם פטורים, ולשניהם יש דין של בעלים!? תשובתך: אכן, אין לפטור ממיתה, אלא את מי שהוא ה"בעלים", ולא יתכן להחשיב את שניהם כ"בעלים", וטעמו של רבי יוסי הוא: משום ד

מספקא ליה: "קנין פירות" אי

[אם]

כקנין הגוף דמי, אי לאו כקנין הגוף דמי.

ו

על כן אמר רבי יוסי: שניהם פטורים, כי

ספק נפשות להקל.

רבי אליעזר אומר: שניהם,

הן המוכר והן הלוקח,

אינן בדין "יום או יומים", זה,

הלוקח,

לפי שאינו "תחתיו", וזה,

המוכר,

לפי שאינו "כספו".

לפיכך, בין המוכר ובין הלוקח, אם הכה אחד מהם את העבד בשלשים יום אלו, ומת העבד לאחר "מעת לעת", הרי הוא נהרג, כדין הורג עבד כנעני של אחרים.

אמר רבא

: אם תשאל:

מאי טעמא דרבי אליעזר!?

הלא אחד משניהם הוא הבעלים [או המוכר, אם תימצי לומר "קנין פירות" כקנין הגוף; או הלוקח, אם תימצי לומר לאו כקנין הגוף], והאיך מחייב רבי אליעזר את שניהם מיתה כדין ההורג עבד של אחרים!? תשובתך:

אמר קרא: "כי כספו הוא".

משמע,

כספו המיוחד לו.

והיות ויש לזה "קנין פירות" ולזה "קנין הגוף", אין העבד "מיוחד" לא לזה ולא לזה. ומי שאין העבד "כספו המיוחד לו", לא נאמרה כלפיו הקולא של "אך אם יום או יומים יעמוד, לא יוקם כי כספו הוא", והרי הוא נהרג עליו.

ומוסיפה הגמרא עוד שתי הלכות שתלויות בסברת רבי אליעזר ששניהם אינם נחשבים "בעלים מיוחד" בנכסים: א.

כמאן אזלא הא דאמר אמימר

[לדברי איזה תנא מתאימים דברי אמימר]?

דאמר אמימר:

איש ואשה שמכרו ב"נכסי מלוג"

, אפילו אם מכרו שניהם כאחד,

לא עשו ולא כלום,

כי הבעל אינו "בעלים" גמור בכדי שיוכל למכור את הנכסים, היות והגוף אינו שלו, והאשה אינה "בעלים" גמור בכדי שתוכל למכור את הנכסים, היות ויש לבעל בהם "קנין פירות".

כמאן? כרבי אליעזר,

הסובר, כל שאינו "עבדו המיוחד לו" אינו יכול לשחררו, כמו שאינו בדין "יום או יומים". ואף לענין מכירה, אין אף אחד מהם יכול למוכרו היות ואינו "ממונו המיוחד".

ב.

מאן תנא להא דתנו רבנן

בברייתא?

כשם שעבד יוצא לחירות בשן ועין, כך יוצא הוא לחירות בשאר איברים ומומים שאינם חוזרים ומתרפאים.

דתניא:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין,

וכן עבד של שני שותפין, אין

עבדים אלו

יוצאין

לחירות

ב

שן ועין, ולא בשאר

ראשי אברים שאינן חוזרין.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרי משמיה דרבא

: ברייתא זו, כדעת

רבי אליעזר היא

שנויה. שהרי,

מי

[האם]

לא אמר רבי אליעזר

, לענין דין "יום או יומים", שאין פטור זה נאמר אלא במי שהעבד הוא

"כספו" המיוחד לו.

הכא נמי

לענין יציאה לחירות, הרי נאמר [שמות כא כו]: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושיחתה, לחפשי ישלחנו תחת עינו". ויש לדרוש:

"עבדו" המיוחד לו.

ועבדים אלו אינם עבדים המיוחדים לבעליהם ואינם יוצאים לחירות, לדעת רבי אליעזר.

מתניתין:

אדם התוקע,

מכה

לחבירו

על אזנו,

נותן לו סלע

בדמי בשתו.

רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי

: נותן לו

מנה.

סטרו

על לחיו -

נותן לו מאתים זוז

בדמי בושתו.

סטרו על לחיו

לאחר ידו

[שהכהו באחורי ידו], בשתו מרובה יותר, ו

נותן לו ארבע מאות זוז.

צרם

[משך ]

באזנו,

או

תלש בשערו,

או

רקק

בחבירו

והגיע בו

[אליו]

רוקו

נותן לו ארבע מאות זוז.

וכן, אם

העביר טליתו ממנו

ונשאר בחוץ בלא טלית, נותן לו ארבע מאות זוז.

וכן, אם

פרע

וגילה את

ראש האשה בשוק,

נותן לו

[לה ]

ארבע מאות זוז.