Bawa Kamma 8b — Talmud auf Deutsch

אי הכי

, אם אכן זהו הטעם,

בנזקין נמי נימא הכי!

גם לענין גביית הנזקין מדוע גובה הניזק מן העידית, יאמר לו הלוקח, אם רצונך ליטול מבינונית, טול, ואם לאו מהדרנא שטרא דזיבורית וכו', ואז תיטול רק מן הזיבורית. והגמרא ממשיכה את קושיתה:

אלא

על כרחך

הכא במאי עסקינן

, מדובר כאן באופן שאין הלוקח יכול לומר כן, כגון שמת המוכר והניח

יתמי

[יתומים]

דלאו פני פרעון נינהו

, יתומים שאביהם לא הניח להם קרקעות אלא מטלטלים, אינם צריכים לפרוע מהם לבעלי החובות, ואף אם אחר מיתתו יקנו קרקע אינם צריכים לפרוע ממנה לבעלי החוב. לכן גם אם יחזיר את קרקע הזיבורית, זה נחשב שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולא יפרעו ממנה,

ו

ממילא

שיעבודא דידיה עליה דידיה רמיא,

שיעבודם של התובעים נשאר הלאה על קרקעות הלוקח,

הלכך ליכא למימר הכי

, לכן לא יכול הלוקח לומר "אהדרנא שטריה". וחוזרת אם כן השאלה למה לא יגבו כולם מן העידית האחרונה?

מתרצת הגמרא תירוץ אחר:

אלא

הטעם שאינם גובים מן העידית שקנה אחרונה אלא רק כדינם,

משום דאמר להו

הלוקח לבעלי החובות:

טעמא מאי אמור רבנן "אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין"

, זכותכם לתבוע את העידית היא משום תקנת חכמים שאין נפרעים מנכסים משועבדים וכו' וממילא עיקר דין הגביה נשארה על האחרונה. ואולם הטעם שחכמים תקנו כן, אינו אלא

משום תקנתא דידי

, לתועלת הלוקחים כמוני שלא יגבו מהם, וכיון שהתקנה היתה לטובתי ולהנאתי אומר אני:

אנא בהא תקנתא לא ניחא לי

, אינני רוצה תקנה זו שאינה טובה לי! וכיון שאין רצונו בכך, מתבטלת פה התקנה, וממילא אין לתובעים זכות לגבות מהשדה האחרונה, ונשארה זכותם לגבות רק כדינם.

ומצאנו שבכוחו לומר כן:

כדרבא

, כפי שאמר רבא סברא כזאת,

דאמר רבא: כל האומר אי אפשר בתקנת חכמים

שתקנו לטובתי,

כגון זו

, כאותה תקנה שדיברו אז עליה בבית המדרש,

שומעין לו

, יש בכוחו לומר כן ולבטל את תקנת החכמים.

שואלת הגמרא:

מאי כגון זו

, על איזה תקנת חכמים דברו בבית המדרש שעליהם נאמרו דברי רבא?

משיבה הגמרא:

כדרב הונא

, הדברים נאמרו על דינו של רב הונא,

דאמר רב הונא: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה

, חכמים תיקנו שהבעל חייב במזונות אשתו תמורת מעשה ידיה, כי חששו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה עבור המזונות, וכדי שלא יבואו לאיבה תקנו שמעשה ידיה לבעל. ואם אומרת לבעלה אינני זנה משלך, כלומר, מוותרת אני על המזונות ובתמורה איני עושה ואינני נותנת את מעשה ידי, יכולה לאמר כן, והטעם הוא כפי שאמר רבא שכיון שהתקנה היתה לטובתה, יכולה היא לומר אינני רוצה בתקנה זו.

והגמרא ממשיכה לעסוק בדין גבייה מלוקח שקנה את שלושת השדות והעידית האחרונה:

הא פשיטא

[פשוט הוא שכך הדין]:

מכר לוקח בינונית וזיבורית

, אם לוקח זה שקנה את שלושת השדות, ואת העידית אחרונה, חזר ומכר לאחר את הבינונית והזיבורית

ושייר

את ה

עידית

לפניו [אצלו], הדין הוא:

ליתו כולהו וליגבו מעידית

, כל התובעים [ניזק, בעל חוב ואשה] יגבו מן העידית שנשארה תחת ידו,

דהא אחרונה היא,

מפאת שהעידית נשארה אחרונה בן חורין אצל המוכר, ועיקר דין גבייתם נותר על קרקע זו. ואף על פי שכאשר היו שלושת השדות ביד הלוקח, לא היו גובים הבעל חוב והאשה מהעידית, וכפי שנתבאר, לאחר שלוקח מכר את הבינונית והזיבורית נשתנה הדין, וכפי שהגמרא ממשיכה לבאר:

ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה,

והבינונית והזיבורית הרי כבר אינם בידו

דמצי למימר לה

כדי שיוכל לומר להם

גבו מבינונית וזיבורית

מפני

דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן,

הטעם שכשיש בידי הלוקח את שלושת השדות גובה כל אחד כדינו אף שהעידית נקנתה האחרונה, היא מפאת דביד הלוקח לומר לא ניחא לי בתקנת חכמים שעשו לטובתי, שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. וממילא מתבטלת תקנה זו וכל אחד גובה כעיקר שיעבודו. אבל כשמכר את הבינונית והזיבורית, אין בידו לומר "לא ניחא לי בתקנת חכמים", דהא לחברו שקנה ממנו ניחא בתקנת החכמים.

במקרה זה פשוט היה לגמרא שכך הדין, הגמרא מסתפקת רק במקרה הפוך:

אבל

אם הלוקח

מכר

לאחר רק את ה

עידית, ושייר

לעצמו את ה

בינונית וזיבורית

, בזה יש להסתפק

מאי

, מה הדין? האם ילכו כולם לגבות מן העידית שביד הלוקח השני, ולא יגבו מלוקח ראשון הטוען ניחא לי בתקנת חכמים שנפרעים רק מנכסים בני חורין, וכיון שהעידית נשארה אחרונה בן חורין ביד המוכר, עיקר דין גביתכם היא ממנה?

סבר אביי למימר

שאכן כך, ו

אתו כולהו וגבו מעידית

, כולם יטלו מן העידית שביד לוקח שני, ומפאת כן שאצל המוכר היא נשארה אחרונה בן חורין.

אמר ליה רבא

לאביי:

מה מכר ראשון לשני? כל זכות שתבוא לידו!

הרי כשמוכר חפץ לשני, כלול במכירה גם כל זכויות הטענות שיש למוכר באותו חפץ, וממילא כאן מכר הלוקח הראשון לשני את הזכות למנוע מהם לגבות מן העידית, וכפי שרבא ממשיך לבאר:

וכיון דאילו אתו

, אילו באו התובעים

לגבי לוקח ראשון

בעת שהחזיק עוד בידיו את שלושת השדות כולל העידית,

מצי אגבי להו מבינונית וזיבורית

, היה בידו לתת לבעל חוב מהבינונית ולאשה מזיבורית,

ואף על פי דכי זבני בינונית וזיבורית אכתי עידית בני חורין הואי

, למרות שבעת שהלוקח הזה קנה את הבינונית והזיבורית נותר העידית ברשות המוכר כקרקע בני חורין,

ו

כלל הוא ש

אין נפרעים מנכסים משועבדים כל זמן דאיכא בני חורין

, והיה צריך להיות אם כן שיגבו כולן מן העידית שהיה בן חורין אחרון, מכל מקום, אין הדין כן, משום

דמצי אמר להו

[הלוקח]

"לא ניחא לי בהאי תקנה",

ולכן טלו כדינכם. לפיכך, ה

לוקח

ה

שני

שקנה ממנו אף את זכויות הטענות שהיה לו,

נמי מצי אמר להו "גבו בינונית וזיבורית"

, יכול אף הוא למנוע מהבעל חוב והאשה לגבות מן העידית, ולומר להם שיטלו כדינם מן הבינונית והזיבורית,

דכי זבין

[היות וכשקנה]

לוקח שני

את העידית,

אדעתא דכל זכותא דהוה ליה לראשון בגוה, זבין,

קנאם על דעת שיהיה בידו את כל הזכויות שהיה למוכר ביחס לקרקע זו, וכיון שביד המוכר היה למונעם מלגבות מהעידית, אף הוא בכוחו לעשות כן.

והגמרא מביאה דין נוסף בגבייה מלוקח שמכר לשני:

אמר רבא: ראובן שמכר

את

כל שדותיו

לשמעון, והלך שמעון ומכר שדה אחת

מהן

ללוי

.

ו

עתה

בא בעל חוב דראובן

לגבות חובו משדות אלו המשועבדות לחובו, הדין הוא:

רצה מזה גובה, רצה מזה גובה

. כלומר, באפשרותו לגבות, אם ירצה, מהשדות שנשארו בידי שמעון, ואם ירצה יכול הוא לגבות מהשדה שקנה לוי. אלא, שמשמעון הוא יכול הוא לגבות אפילו אם נשארה רק העידית תחת ידו, לפי שאומר לו: כיון שאתה לקחת את כל השדות מראובן, הרי נכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובו.

ו

אולם מלוי,

לא אמרן, אלא דזבן בינונית,

אינו יכול לגבות ממנו אלא רק אם לוי קנה את הבינונית, לפי שאז אומר לו: אתה לקחת את הבינונית המשועבדת לי.

אבל

אם לוי

זבן

[קנה]

עידית וזיבורית, לא

. אין הבעל חוב גובה ממנו, לפי

דאמר ליה

לוי לבעל חוב:

להכי דייקי וזבני,

לכן דקדקתי לקנות דוקא את ה

עידית וזיבורית,

שהם

ארעא דלא חזיא לך,

שעיקר שיעבודך אינו על אלו הקרקעות, כדי שלא תגבה ממני, מהקרקעות הללו.

ומוסיפה הגמרא תנאי נוסף:

ואפילו זבן בינונית

, גם אם לוי קנה את הבינונית,

לא אמרן

שהבעל חוב יכול לגבות ממנו,

אלא

רק באופן

דלא שייר בינונית דכוותה,

שקנה לוי את כל הקרקעות הבינוניות, ולא השאיר בינונית כמותה ביד שמעון,

דלא מצי אמר ליה,

שאז לא יכול לוי לומר לבעל חוב:

הנחתי לך מקום לגבי שמעון

לגבות ממנו. אלא יכול הבעל חוב לומר ללוי "לקחת את שיעבודי, שהיא הבינונית", וזכותי לגבות ממנה.

אבל

, אם לוי לא קנה את כל הקרקעות הבינוניות, אלא

שייר בינונית דכוותה

[כמותה]

גבי

[אצל]

שמעון, לא גבי מיניה.

באופן הזה אין הבעל חוב גובה מהבינונית שנמצאת ביד לוי,

דמצי אמר ליה,

שיכול לוי לומר לו:

הנחתי לך מקום

אצל שמעון

לגבות ממנו!

ואגב דין הגבייה מלקוחות, מביאה הגמרא דין נוסף בבעל חוב הבא לגבות מלוקח:

אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות

שאם יטרפו ממנו את השדה בגלל חובו ישלם לו את דמיה,

ואתא

[ובא]

בעל חוב דראובן וטרף

[ורוצה לטרוף את השדה]

משמעון

-

דינא הוא, דאזיל ראובן, ומשתעי דינא בהדיה.

כך הוא הדין, שיכול ראובן ללכת לעמוד בדין עם אותו בעל חוב, כדי לסלקו מן השדה בכל טענה שיש לו [כגון שטוען לו "פרעתיך", או שיש לו תביעה נגדית על חוב אחר, ומעכב חוב זה תמורת החוב ההוא, וכיוצא בזה ].

ולא מצי אמר ליה

, אין הבעל חוב יכול לומר לראובן:

לאו בעל דברים דידי את!

אין אתה בעל דברים שלי, כי השדה יצא מרשותך, ואיני תובע ממך כלום אלא רק משמעון. אלא ראובן אף הוא נחשב "בעל דברים", משום

דאמר ליה,

שיכול ראובן לומר לבעל חוב: הרי

אי מפקת מיניה, עלי הדר!

אם אתה תוציא משמעון את השדה, יחזור שמעון אלי לתבוע ממני את דמי השדה, כי קיבלתי אחריות על מכירה זו. וכיון שיש לראובן הפסד בדבר, נחשב גם הוא "בעל דברים", ויכול לעמוד ולטעון כנגד הבעל חוב בדין זה.

ומביאה הגמרא גירסא אחרת בדברי אביי:

ואיכא דאמרי

, יש אומרים, שכך אמר אביי:

אפילו

כשמכר ראובן את השדה לשמעון

שלא באחריות, נמי,

גם אז יכול ראובן לעמוד בדין עם הבעל חוב שבא לטרוף את השדה משמעון, ואף שלא קיבל עליו ראובן אחריות על מכירת השדה, ושמעון לא יכול לחזור אליו ולתבוע ממנו את דמי השדה אם תיטרף ממנו, כי מכל מקום נחשב ראובן לבעל דברים, משום

דאמר ליה

ראובן לבעל חוב:

לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי!

אין זה נוח לי שלשמעון תהיה תרעומת עלי, שמכרתי לו שדה והוציאוה מידו בגלל חובי. וכיון שזה נוגע לי לגבי תרעומת, הריני נחשב לבעל דברים, ויכול אני לעמוד ולטעון בדין.