Bawa Kamma 86b — Talmud auf Deutsch

מיירי בקטן

דמיכלמו ליה ומיכלם.

מתניתין:

המבייש את הערום

חייב, ומפרש לה בגמרא.

המבייש את הסומא

חייב, כי אף על פי שאינו רואה, מכל מקום מתבייש הוא בלבו, כשהוא יודע שזילזלו בו בפני רבים.

והמבייש את הישן חייב,

ו

מאידך -

ישן שבייש פטור.

נפל מן הגג והזיק ובייש,

אם ב"רוח שאינה מצויה" נפל,

חייב על הנזק

כדילפינן לעיל [פה ב] מ"פצע תחת פצע" - לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון.

ופטור הוא מריפוי שבת וצער דבעינן דומיא ד"כי יריבון אנשים" [שמות כא יח] דהיינו או מזיד או קרוב למזיד.

וכל שכן שפטור הוא מתשלום על הבושת שבייש.

ואם ב"רוח מצויה" נפל, חייב הוא בנזק, צער, ריפוי ושבת, היות וקרוב למזיד הוא,

ופטור על הבושת, שנאמר

[דברים כה יא]:

"ושלחה ידה והחזיקה במבושיו"

, משמע, שבכוונה עשתה כן, לפיכך,

אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין.

גמרא:

תנו רבנן: בייש

אות

ו

כשהוא

ערום חייב

לשלם לו

ו

מכל מקום

אינו דומה

אם

בייש

אות

ו

כשהוא

ערום לבייש

אות

ו

כשהוא

לבוש,

וכשאומדים את הבושת, אומדים כמה רוצה אדם ערום ליטול כדי שיעשו לו בושת זו, ואין אומדים דבר זה באדם לבוש.

וכן אם

בייש

אות

ו בבית המרחץ חייב

לשלם לו,

ואינו דומה

אם

בייש

אות

ו בבית המרחץ,

שבני אדם עומדים שם ערומים, ואין להם בושת כל כך,

לבייש

אות

ו

כשהוא

בשוק. אמר מר

בברייתא:

ביישו ערום חייב.

ומתמהינן: אמאי, וכי

ערום בר בושת הוא!?

כיון שאינו מקפיד ללכת ערום בפני בני אדם, מה שייך לבייש אותו, הרי הוא מבוייש ועומד!?

אמר

[פירש]

רב פפא

: לא מיירי באדם שאינו מקפיד על בושתו, ומהלך ערום בפני בני אדם, אלא

מאי "ערום"

דברייתא: כגון

דאתא זיקא כרכינהו למאניה

[הרוח נשבה בו, כרכה את בגדיו והרימה קצת את שולי בגדו]

ואתא הוא דלינהו טפי

[הוסיף להרים את הבגד]

וביישיה.

אמר מר בברייתא:

ביישו בבית המרחץ חייב.

ומתמהינן: אמאי, וכי

בית המרחץ בר בושת הוא!?

הרי כולם עומדים שם ערומים ואין להם בושת!?

אמר

[פירש]

רב פפא

: לא מיירי בבית המרחץ ממש, שכולם עומדים שם ערומים, אלא

שביישו על גב הנהר

שגילה הוא קצת את גופו כדי לרחוץ רגליו או שוקיו, וזה בא ועשאו ערום.

בעי

[הסתפק]

רבי אבא בר ממל: בייש

אות

ו

כשהוא

ישן ומת

מתוך השינה ולא הכיר בבושת שעשה לו זה

מהו

דינו?

ושאלינן:

מאי קמבעיא ליה

[מה הם צדדי הספק]?

אמר

[פירש]

רב זביד: הכי קמבעיא ליה

: האם חיוב בושת

משום כיסופא

וחפיית פנים

הוא, והא מית ליה,

והיות שלא נודעה לו בושתו, הרי לא חפו פניו,

ולית ליה כיסופא.

או דלמא,

חיוב בושת

משום זילותא הוא,

שמזלזל בכבודו בפני רבים,

ו

אף על פי שהוא אינו מכיר בכך, סוף סוף

הא אוזליה

[זילזל בכבודו], לפיכך, המבייש את הישן ומת משלם דמי בושתו ליורשיו.

תא שמע

מברייתא דמשום זילותא הוא, ואם ביישו ומת חייב:

רבי מאיר אומר: חרש וקטן יש להן בושת,

והמביישן חייב

; שוטה אין לו בושת

והמביישו פטור.

אי אמרת בשלמא

חיוב דבושת

משום זילותא

הוא,

היינו דקתני קטן

יש לו בושת, שאף על פי שאינו מבין ומכיר בבושתו, והרי הוא כמבייש את הישן, מכל מקום הרי זילזל בכבודו, וחייב.

אלא אי אמרת

חיובא דבושת

משום כיסופא

הוא, אמאי חייב, וכי

קטן בר בושת הוא,

והרי אינו מכיר בבושתו!?

ומתמהינן:

אלא מאי

בעית למימר:

משום זילותא

, אם כן תיקשי לך:

אפילו שוטה נמי

יתחייב המבייש אותו, דהא אף גב דלית ליה "כסיפותא", מכל מקום "זילותא" שייך אצלו!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה: לא שייך "זילותא" אצל

שוטה,

כי

אין לך בושת

וזילותא

גדולה מזו

, ולא שייך להוסיף זלזול לאדם פחות ונקלה כשוטה.

ושאלינן:

מכל מקום ניפשוט מינה

[מהברייתא]

דמשום "זילותא" הוא, דאי משום "כיסופא",

וכי

קטן בר כיסופא הוא!?

ודחינן: לעולם משום "כיסופא" הוא, ואף אצל קטן שייך כיסופא, ו

כדאמר רב פפא

לקמן דשייך בושת בקטן שגדל קצת

דמיכלמו ליה ומיכלם

[שמצטער כאשר מזכירים לו דבר שהוא מתבייש בו].

הכי נמי

לא מיירי בכל קטן אלא בגדול קצת

דמיכלמו ליה ומיכלם.

רב פפא אמר: הכי קמבעיא ליה

לרבי אבא בר ממל: האם חיובא דבושת

משום כיסופא דידיה

דווקא

הוא, והא מיית ליה

ולא איכסיף.

או דלמא

חיובא דבושת אף

משום בושת משפחה

הוא, שהם מתביישים במה שזילזלו בכבודו של קרובם, ואף על פי שמת ולא נודעה לו בושתו, הרי בני משפחתו מתביישים.

תא שמע

מברייתא דמשום בושת משפחה הוא:

חרש וקטן יש לו בושת,

והמבייש חייב.

שוטה אין לו בושת

והמביישו פטור.

אי אמרת בשלמא

חיובא דבושת אף

משום בושת משפחה

הוא,

היינו דקתני

: המבייש את ה

קטן

חייב.

אלא אי אמרת

חיובא דבושת לא שייך אלא

משום כיסופא דידיה,

וכי

קטן בר בושת הוא!?

ומתמהינן:

אלא מאי

בעית למימר:

משום

בושת דבני משפחה,

אם כן,

אפילו שוטה נמי

יתחייב המבייש אותו, דהא איכא בושת דבני משפחה!?

ומשנינן: לא שייך בושת אצל

שוטה

אפילו לגבי בני משפחה, כי

אין לך בושת גדולה מזו,

ולא שייך להוסיף בושת לבני משפחה על ידי שיזלזלו בכבודו של קרובם השוטה.

ושאלינן:

מכל מקום ניפשוט מינה

[מהברייתא]

ד

חיוב בושת אף

משום בושת משפחה, דאי משום כיסופא

דידיה בלבד הוא, וכי

קטן בר "כיסופא" הוא,

הלא אין בו דעת להכיר בבושתו!?

אמר רב פפא: אין

, אכן יש קטן שהוא בר בושת וכיסופא, וכגון

דמיכלמו ליה ומיכלם

, ולעולם משום כיסופא דידיה הוא, והא דקתני: קטן יש לו בושת, בקטן שהוא גדול קצת ומכיר הוא בבושתו.

והתניא

בברייתא כדברי רב פפא:

רבי

אומר: חרש יש לו בושת,

שמכיר הוא בבושתו ומצטער, לפיכך המביישו חייב.

שוטה

-

אין לו בושת

כי אין לך בושת גדולה מזו.

קטן

-

פעמים יש לו

בושת, והמביישו חייב

; פעמים

-

אין לו

בושת והמביישו פטור.

כיצד:

הא

[יש לו בושת]

דמיכלמו ליה ומיכלם, הא

[אין לו בושת]

דמיכלמו ליה ולא מיכלם,

והיות שהוא אינו מכיר בבושתו, אין המביישו חייב, אף על פי שזלזל בכבודו ונתביישו בני משפחתו.

שנינו במשנה:

המבייש את הסומא

והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור.

וממה שחילקה המשנה לענין ישן, בין ביישו אותו, לבין אם בייש הוא את אחרים, ולעניין סומא לא חילקה המשנה, משמע דלענין סומא בין ביישו אותו בין בייש את אחרים - חייב. אם כן,

מתניתין דלא כ

דעת

רבי יהודה

היא,

דתניא

בברייתא:

רבי יהודה אומר: סומא

שבייש את אחרים

אין לו

דין

בושת,

ופטור הוא.

וכך היה רבי יהודה פוטר

את הסומא

מחייבי גליות

[שלא יתחייב גלות] אם רצח בשוגג,

ומחייבי מלקיות

[שלא יתחייב מלקות בבית דין]

ומחייבי מיתות בית דין

[שלא יתחייב "מיתת בית דין"] אם עבר עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתת בית דין, כשם שפטר אותו רבי יהודה מחיוב בושת, וכולה מפרש ואזיל:

א.

מאי טעמא דרבי יהודה

דפטר סומא מחיוב בושת?

גמר

[לומד] "גזירה שווה"

"עיניך"

-

"עיניך"

מעדים זוממין.

מה התם

[בעדים זוממין] כתיב [דברים יט כא]: "ולא תחוס עינך" ו

סומין לא

חייבים בעונש עדים זוממין, כי אם סומא הוא בשתי עיניו, אי אפשר לו להעיד שקטע ידו של חבירו, שהרי אינו רואה.

אף הכא

[בחיוב בושת] כתיב [דברים כה יב]: "וקצותה את כפה, לא תחוס עינך" ו

סומין לא

חייבים בתשלום זה.

ב. ומאי טעמא דרבי יהודה דפטר לסומא

מחייבי גלויות?

דתניא

בברייתא: נאמר בפרשת רוצח בשוגג [במדבר לה כב - כג] "ואם בפתע בלא איבה הדפו, או השליך עליו כל כלי בלא צדיה. או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימות, והוא לא אויב לו, ולא מבקש רעתו. "

וממה שאמר הכתוב:

"בלא ראות"

, משמע, שהוא רואה במקום אחר, וכאן היה בלא ראות, -

פרט לסומא

שאינו רואה כלל, כך הם

דברי רבי יהודה.

רבי מאיר

חולק ו

אומר

: אדרבה, "בלא ראות" -

לרבות את הסומא.

ומפרשינן פלוגתייהו:

מאי טעמא דרבי יהודה? אמר לך

רבי יהודה: נאמר בפרשת רוצח בשוגג במקום אחד [דברים יט ה]:

"ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים,

ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ, ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת, הוא ינוס אל אחת הערים האלה [ערי מקלט], וחי". וממה שסתם הכתוב ולא מיעט את הסומא, משמע, כל הנכנס ליער לחטוב עצים בכלל

ואפילו סומא.

לפיכך, כש

כתב רחמנא

במקום אחר [במדבר לה כג]:

"בלא ראות"

, אמרינן:

למעוטי

אתא ואין הסומא חייב.

ורבי מאיר

מאי טעמיה דאמר "בלא ראות" לרבות את הסומא, הרי אדרבה, משמעות הכתוב היא למעט את הסומא!?

ומפרשינן:

כתב רחמנא: "בלא ראות"

-

למעוטי,

כדאמרן;

וכתב רחמנא

[דברים יט ד]: "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה [לעיר מקלט] וחי, אשר יכה את רעהו בבלי דעת, והוא לא שונא לו מתמול שלשום". והרי

"בבלי דעת"

משמע שבמקום אחר יש לו ידיעה היכן הוא מכה ולהיכן נופלת האבן שהוא זורק, וכאן אין לו ידיעה,

למעוטי

סומא שלעולם אינו יכול לדעת בבירור היכן הוא מכה.

הוי

ליה

מיעוט

["בלא ראות"]

אחר מיעוט

["בבלי דעת"],

ו

קיימא לן: כל היכא דכתב רחמנא כהאי גוונא:

"אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות"

, לפיכך, אמר רבי מאיר: "בלא ראות" לרבות את הסומא.

ורבי יהודה

אמר לך: אין כאן שני מיעוטים כי

ההוא

קרא ד"

בבלי דעת

" לא בא למעט סומא אלא

פרט למתכוין

להרוג את מי שאין חייבים על הריגתו [בהמה, גוי, או נפל] והרג את מי שחייבים על הריגתו [ישראל בר קיימא]

הוא דאתא.

ג. ומאי טעמא דרבי יהודה דפטר סומא מ

חייבי מיתות בית דין אתיא

ב"גזירה שוה":

"רוצח"

-

"רוצח" מחייבי גליות

:

נאמר בחייבי גלות [במדבר לה ו] "לנוס שמה הרוצח", ונאמר בחייבי מיתות בית דין [שם לא]: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות, כי מות יומת" [בבית דין].

מה "רוצח" האמור בחייבי גלות - סומא פטור, אף "רוצח" האמור בחייבי מיתות בית דין - סומא פטור.

ד. ומאי טעמא דרבי יהודה דפטר סומא מ

חייבי מלקיות? אתיא

ב"גזירה שוה"

"רשע"

-

"רשע" מחייבי מיתות בית דין.

נאמר בחייבי מיתות בית דין [שם]: "אשר הוא רשע למות", ונאמר בחייבי מלקיות [דברים כה ב]: "והיה אם בן הכות הרשע".

מה "רשע" האמור בחייבי מיתות בית דין - סומא פטור, אף "רשע" האמור בחייבי מלקיות - סומא פטור.

תניא אידך

[ברייתא נוספת]:

רבי יהודה אומר סומא אין לו בושת.