Bawa Kamma 85b — Talmud auf Deutsch

החובל בחבירו בשוגג, פטור מתשלומי שבת, ריפוי, צער ובושת, ואינו מחוייב אלא במזיד או קרוב למזיד, דומיא ד"כי יריבון אנשים" [שמות כא יח] דהתם כתיב ריפוי ושבת - רש"י כו א.

לרבות

לחיוב תשלומי "נזק" ב

שוגג כמזיד ו

ב

אונס

כרצון

ולא אמרינן: פטור הוא מתשלומין, דומיא דשאר "ארבעה דברים", שאינו מחוייב אלא אם היה "מזיד" או לפחות "קרוב למזיד".

ומשנינן: מהאי קרא יש ללמוד לחייב על צער במקום נזק, וגם לחייב על השוגג כמזיד, כי אם תאמר: לא בא הכתוב אלא ללמדינו חיוב תשלומי צער במקום נזק,

אם כן, נכתוב קרא: "פצע בפצע",

ו

מאי "פצע תחת פצע"? שמעת מינה תרתי.

רב פפא משמיה דרבא אמר

: וכולן משתלמין במקום נזק יש ללמוד מהא ד

אמר קרא

: [שמות כא יט]:

"ורפא ירפא"

בלשון כפולה, ולמדנו לחייבו

ליתן רפואה במקום נזק,

שאם חבל בו ונפחת מדמיו, מחוייב הוא לרפאותו, מלבד מה שצריך לשלם לו את נזקו. וכשם שברפואתו מתחייב הוא לשלם אף במקום נזק, כך הדין אף בצער, שבת ובושת.

ופרכינן: היאך ילפינן מהכא ליתן רפואה במקום נזק, הא

האי

קרא ד"רפא ירפא"

מבעי ליה לכד

דריש

תנא דבי רבי ישמעאל!?

דתנא דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא"

-

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות

: אם כן, מנין לנו ללמוד מכאן גם על חיוב רפואה במקום נזק!?

ומשנינן:

אם כן, נכתוב קרא: "ורופא ירפא",

מאי ורפא,

שמעת מינה

נמי

ליתן רפואה במקום נזק.

ופרכינן:

ואכתי מבעי ליה לכדאמרן

[לעיל עמוד א]

למתני ביה קרא בריפוי,

לאשמועינן חיוב תשלומין באגד יתירה או בעלו בו צמחים מחמת המכה, ומנלן למילף מיניה הא דריפוי במקום נזק!?

ומשנינן:

אם כן לימא קרא

בלשון שוה:

או רפא רפא, או ירפא ירפא, מאי "ורפא ירפא"?

-

שמעת מינה

למידרש נמי

ליתן רפואה במקום נזק.

שואלת הגמרא: מדקתני וכולן משתלמין במקום נזק,

מכלל

[משמע]

דמשכחת להו שלא במקום נזק

, והיות ויש אופנים ששבת, ריפוי, צער ובושת מצויים בלא נזק, על כן היתה הברייתא צריכה לחדש שחיובן שייך אפילו במקום נזק.

ואכן,

שלא במקום נזק, היכי משכחת לה

[היכן תמצאם]!?

ומפרשינן:

צער

שלא במקום נזק משכחת לה:

כדקתני

מתניתין:

צער

-

כוואו בשפוד או במסמר, ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה.

וכשאינו עושה "חבורה" הרי הוא צער שאינו במקום נזק.

ריפוי

שלא במקום נזק משכחת לה: כגון

דהוה כאיב ליה מידי וסליק ואייתי ליה סמא חריפא ואחווריה לבישריה.

[כשהיתה לו מכה בבשרו והיתה מתרפאת, והוא בא ונתן על גבה סם חריף מדאי שהפך את מראה בשרו לחיוור כמראה צרעת.] ובאופן זה, לא פחת ערכו אלא

דצריך לאותבי ליה סמא

אחרינא

לאנקוטיה גוונא דבישריה.

[צריך לתת על אותו מקום סם אחר כדי להחזיר לבשר את מראיתו.]

שבת

שלא במקום נזק משכחת לה: כגון

דהדקיה באינדרונא ובטליה.

[סגר אותו בחדר ועל ידי כן אינו יכול לצאת למלאכתו.]

בושת

בלא נזק משכחת לה: כגון

דרק ליה

באפיה

[ירק בפניו ] וביישו, דלא אפחתיה מכספיה ואין בו צער ולא ריפוי ושבת.

שנינו במשנה:

שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין,

שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.

תנו רבנן: שבת

[דמי ביטולו ממלאכתו במשך ימי חוליו] כיצד מעריכים אותה

רואין

אותו כאילו הוא שומר

על גינה של

קישואין

ומשלם לו עבור כל ימי חוליו, סכום השוה למשכורתו של שומר קישואין באותה תקופה.

ואם תאמר

ותשאל: הרי

לקתה מדת הדין

כלומר, אין עושים עמו כהוגן, שהרי

דכי מתפח האי גברא

[מעיקרא כשהיה בריא]

לאו אגרא דשומר קישואין

בלבד

הוה שקיל,

אלא דלי דוולא

[שואב מים בדליים]

ושקיל אגרא

[שכר] מרובה,

אי נמי

הוה

אזיל בשליח

ות

ושקיל אגרא,

ומדוע אינך נותן לו אלא כשכר שומר קישואין שהוא מועט משכרו של שואב מים ושליח שמבצע שליחויות!?

משיבה הברייתא:

מדת הדין לא לקתה,

כי אמנם כאשר היה בריא בידיו וברגליו היה ראוי למלאכות אלו, אבל עכשיו אינו ראוי אלא לשמור קישואים, ועל הפסד המלאכה שבידיו ורגליו השלימות פטור הוא,

שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו,

ואינו משלם לו אלא מה שהחולי גורם לו עכשיו שלא יוכל להשתכר, והם - דמי שומר קישואים.

אמר רבא:

א.

קטע את ידו, נותן לו דמי ידו

לתשלומי "נזק",

ו

לענין

"שבת" רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין

היות ולאחר שיבריא מחולי המכה יהיה ראוי לשמור קישואין.

ב.

שיבר את רגלו

[שתי רגליו ]

נותן לו דמי רגלו

לתשלומי "נזק",

ו

לענין

"שבת" רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח,

ונותן לו כשיעור שכרו של שומר הפתח במשך כל תקופת חוליו, אבל כשיעור שכרו של שומר קישואין אינו נותן לו היות וקיטע שתי רגליו אינו יכול להלך סביב הגינה ולשמור את הקישואין.

ג.

סימא את עינו

[שתי עיניו] של חבירו,

נותן לו דמי עינו

לתשלומי "נזק",

ו

לענין

"שבת" רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים,

היות ולאחר שיבריא יהיה ראוי לטחינה בריחים.

ד.

חירשו

[אדם שהכה את חבירו ועשאו חרש]

נותן לו דמי כולו,

כי מעתה אינו ראוי לשום מלאכה, ואין לו דמים בשוק.

בעי

[הסתפק]

רבא: קטע את ידו ולא

אמדוהו

בית דין, כמה עליו לשלם, חזר ו

שיבר את רגלו ו

עדיין

לא אמדוהו,

חזר ו

סימא את עינו ולא אמדוהו, ולבסוף חירשו, מהו

דינו, כמה החובל צריך לשלם?

מי אמרינן

[האם נאמר]:

כיון דלא אמדוהו

מעיקרא

בחד אומדנא סגי ליה,

אין אומדין כל חבלה וחבלה בפני עצמה, אלא באומדן אחד כוללים את הכל,

ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי

[בבת אחת].

או דלמא

כל

חדא

ו

חדא

בפני עצמה

אמדינן ויהבינן ליה.

נפקא מיניה,

אם תאמר כל חבלה אומדים בפני עצמה:

דבעי למיתב ליה

[לתת, לשלם לו]

צער ובושת דכל חדא וחדא,

והיות ודרך העולם הוא, שאם קובעים תשלום אחד עבור כמה דברים, פוחתים בכך מן התשלום שיצטרף אם יעריכו כל דבר ודבר בפני עצמו.

נהי

[אמנם] לענין תשלומין

דנזק וריפוי ושבת, דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה

[אין משערים כל חבלה בנפרד]

כי לענין "נזק" אין חילוק אם נשער בנפרד בכמה נפחתו דמיו כל פעם ופעם, או אם נשער את הכל בבת אחת, כי סוף סוף צריך הוא לתת לו את דמי כולו.

ואף לענין "ריפוי" אין חילוק בכך, אם הטיפול לא התחיל לפני החבלה האחרונה, שהרי סכום התשלום נקבע לפי מה שידרוש הרופא על הטיפול בו, ואין זה תלוי אם הוא נחבל כמה פעמים או בבת אחת.

וכן לענין "שבת" אין מקום לחשב כל חבלה בפני עצמה,

דכיון דיהיב ליה

בסופו של דבר

דמי כוליה

הרי

כמאן דקטליה דמי, והא יהיב ליה דמי כוליה,

והרי הוא כעבדו שאינו צריך לשלם לו שכר פעולתו.

אבל לענין תשלומי

"צער" ו"בושת" מיהת

[על כל פנים] יש לומר:

דכל חדא וחדא יהיב, דהא הוה ליה

כמה פעמים

צער ובושת,

או דילמא בחד אומדנא סגי ליה, ומשלם לו על הצער והבושת של כל החבלות כאילו נעשו כולן בפעם אחת.

ואם תימצי לומר: כיון דלא אמדוהו

מעיקרא, אינו משלם לו על כל צער ובושת בפני עצמו, אלא

קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי

[אומדין את הכל בבת אחת].

יש להסתפק:

אמדוהו

בין חבלה לחבלה ואמרו למזיק תן לו כך וכך, ועדיין לא שילם לו עד שחזר וחבל בו,

מהו

דינו?

מי אמרינן: כיון דאמדוהו

כבר ואמרו בית דין למזיק תן לו כך וכך, הרי הוא כגבוי ו

חדא חדא בעי למיתב ליה.

או דלמא כיון דלא שלים

[לא שילם] עדיין, ומחוסר גוביינא הוא,

יהיב ליה דמי כוליה.

ומסקינן:

תיקו.

בעיה זו בספק היא עומדת.

בעי

[הסתפק]

רבה

: הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו, וסופו להיות שלם כבתחילה ואין כאן אלא

שבת,

אלא שאם היה בא להמכר עכשיו, היו דמיו פוחתין, נמצאת מכה זו הכאה

הפוחתתו

עכשיו

בדמים, מהו

דינו? ו

היכי דמי? כגון שהכהו על ידו וצמתה

[יבשה ונתכווצה]

ידו

מחמת המכה

, וסופה לחזור

לבריאותה וכוחה כבתחילה.

מאי

דינו?

כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה ולא מידי

עבור ידו, רק שבתו יתן.

או דלמא השתא מיהת

סוף סוף

אפחתיה

מכספיה ועליו לשלם לו מה שנפחת ערכו על ידי החבלה.

תא שמע

ממתניתין [לקמן פז א] דמשלם לו "נזק":

א. החובל באביו או באמו חבלה שיש בה דם ["חבורה"] חייב מיתת בית דין [חנק].

ב. החובל בחבירו ביום הכיפורים חבלה שיש בה דם, אף על פי שמלאכה היא [נטילת נשמה - שבת עה ב] אינו חייב מיתת בית דין אלא כרת בלבד.

ג. עבר עבירה שמתחייבים עליה מיתת בית דין, ובאותה שעה חבל בחבירו, הרי הוא פטור מלשלם, אבל אינו פטור מלשלם אם אין מתחייבים על אותה עבירה אלא כרת או מלקות.

המכה

את

אביו ואמו

[או אמו]

ולא עשה בהן חבורה,

שאינו מתחייב מיתת בית דין על הכאתו, חייב בכולן - נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.