Bawa Kamma 7b — Talmud auf Deutsch

ואם כן,

אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה,

גם עד כדי מחצה לא ראוי לתת לו, כי קרקעותיו שוות באמת מאתיים זוז, והוא אינו עני.

ואמר מר עלה,

רבה אמר על כך ליישב:

לא צריכא

, מדובר בברייתא באופן

דביומי ניסן יקרא ארעתא, וביומי תשרי זל ארעתא

, מחיר הקרקעות [השדות] גבוה בתחילת עונת הקיץ [בימי ניסן], ונמוך בתחילת עונת החורף [בימי תשרי]. כי בימי הקיץ, לאחר הקציר, היו חורשים ומכינים את הקרקע לזריעה, ובתשרי היו זורעים. לפיכך ערך הקרקעות היה יורד לקראת החורף, כי כבר אין סיפק ביד הקונה לזרען בשנה זו.

והברייתא מדברת בימי תשרי, כשהמחירים יורדים,

דכולי עלמא נטרי עד ניסן, ומזבני,

דרך כל מוכרי קרקעות להמתין למכירתם עד לימי ניסן, ולמכור אז ביוקר.

ו

אולם

האי,

אדם זה,

הואיל ואיצטריכא ליה זוזי,

כיון שנזקק למעות,

זבין כדהשתא

, מוכר הוא את קרקעותיו עתה במחירם הנמוך, העכשוי. ולכן, אדם זה אינו בגדר עני רגיל, כיון שרכושו אכן יהיה שווה מאתיים זוז בימי ניסן. ואולם הוא גם אינו בגדר עשיר, כיון שעתה, בימי תשרי, אין רכושו שווה מאתיים זוז. לכן נותנים לו מעשר עני עד מחצה, כי

עד פלגא אורחיה למיזל,

דרך מחירי השדות לרדת בתשרי רק עד מחצית משווים בניסן [עד מאה זוז],

טפי לאו אורחיה למיזל,

יותר ממחצית אין דרך המחיר לרדת, לכן הוא אינו מקבל אלא עד מאה זוז. ועתה חוזר אביי לבאר באופן כזה את הסתירה בפסוקים בדין תשלומי נזיקין:

והכא נמי גבי נזיקין,

וכך גם גבי הסתירה בפסוקים, יש לפרש, שמדובר באופן שבימי ניסן המחיר גבוה, ובימי תשרי המחיר נמוך. ולכן, אם הזיקו בימי תשרי, ובא לגבות מקרקעות המזיק,

דיניה בעידית,

מקבל הוא מהקרקע העידית לפי המחיר הנמוך של עכשיו.

ו

אולם,

אי אמר ליה איהו

[הניזק למזיק]:

הב לי בינונית טפי פורתא,

תן לי מעט יותר מקרקע בינונית כפי שווי הנזק [כי הבינונית שווה פחות מן העידית],

אמר ליה

, יכול המזיק לומר לניזק:

אי שקלת כדינך, שקול כדהשתא.

אם הנך נוטל כדינך, מקרקע העידית, יכול אתה ליטול לפי השווי הזול של עכשיו.

ואי לא,

ואם אינך נוטל כדינך מן העידית, אלא רצונך בקרקע בינונית,

שקיל כיוקרא דלקמיה

, טול בינונית לפי הערך הגבוה שיהיה לקרקע בימי ניסן! כי לפי ערך זה יקבל פחות ממה שיקבל לפי הערך הזול של עכשיו.

וכך מתיישבים הפסוקים; הכתוב "מיטב שדהו" מלמד שדינו ממיטב. ו"ישיב", בא לרבות אפילו סובין, ומלמדנו, שאם רצונו של הניזק ליטול קרקע זיבורית, ולא כדינו ממיטב, נוטל הוא לפי המחיר היקר של ניסן.

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: אם כן

, לדבריך,

הורעת כוחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית,

גרעת את כוחו של הניזק בגביית בינונית וזיבורית. וזה אינו.

דרחמנא

אמר

אפילו

ממיטב

, הרי הכתוב בא ליפות את כח הניזק, לומר שמקבל אפילו מן המיטב, וכל שכן שבידו לגבות מבינונית וזיבורית,

ו

אילו

את אמרת, מבינונית

וזיבורית נמי

לא!

לדבריך, בבינונית וזיבורית גרע כוחו, ואינו גובה אלא כיוקרא דלקמיה.

אלא ודאי, אף בבינונית וזיבורית גובה כהשווי הזול של השתא.

ועתה, לאחר שדחתה הגמרא את תירוצו של אביי, שניסה לדמות את דין תשלום הנזקים לדינו של רבה, ולתרץ בזה את הסתירה בין הפסוקים, מפסיקה הגמרא, לעת עתה, מלדון בסתירה לכאורה שבפסוקים, ומביאה דינים אחרים שאפשר לדמותם לדברי רבה. ורק לאחר מכן תמשיך הגמרא לדון וליישב את הסתירה לכאורה שבפסוקים.

אלא, אמר רב אחא בר יעקב, אי איכא לדמויי, לבעל חוב מדמינן ליה.

אם ניתן לדמות לאופן כזה, ולומר שיגבה כיוקרא דלקמיה, אזי יש לדמותו לדין בעל חוב, כי

בעל חוב דינו

לגבות

בבינונית

, וכאשר הוא בא לגבות את חובו בימי תשרי מן הלוה,

אי אמר ליה,

אם אמר הבעל חוב ללוה:

הב לי זיבורית טפי פורתא,

תן לי מעט יותר מקרקע זיבורית שיש לך [כי הזיבורית שווה פחות מהבינונית],

מצי אמר ליה,

יכול הלוה לומר לו:

אי שקלת כדינך

, אם הינך נוטל כדינך, בבינונית, אזי

שקול כדהשתא,

טול לפי השווי העכשווי של הקרקעות.

ו

אולם,

אי לא,

אם אינך נוטל כדינך מבינונית, אלא רצונך מן הזיבורית, אזי

שקיל כיוקרא דלקמיה,

טול לפי מחירי הקרקע היקרים שיהיו בניסן.

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא

: הרי כל הטעם שתקנו חכמים שבעלי חובות יגבו מבינונית, הוא כדי שלא ימנעו מלהלוות, ו

אם כן,

לפי דבריך,

נעלת דלת בפני לווין!

בכך הינך גורם שעדיין אנשים לא ירצו להלוות כספים, היות

דאמר ליה

המלוה ללווה:

אילו הוו לי זוזי,

אילו המעות היו עתה בידי, ולא הלוויתים,

הוה שקלי כדהשתא,

הייתי קונה בהן עתה קרקע זיבורית בזול כפי המחיר העכשווי, ואולם

השתא, דזוזי גבך, אשקול כיוקרא דלקמיה.

עתה שמעותי בידך, אין לי אפשרות לקבל תמורתן קרקע זיבורית אלא לפי המחיר היקר של ניסן. ואם כן, ימנעו המלווים מלהלוות ממחמת הסיבה הזו. ולכן, ודאי הוא שהמלווה יקבל באופן כזה את הזיבורית לפי המחיר הזול של עכשיו.

אלא, אמר רב אחא בריה דרב איקא: אי איכא לדמויי, לכתובת אשה מדמינן לה.

אם שייך לדמות לאופן כזה, ולומר שיגבה כיוקרא דלקמיה, אזי יש לדמותו לדין כתובת אשה [לדין אשה גרושה הגובה את חוב כתובתה מנכסי בעלה].

דהא כתובת אשה, דינה בזיבורית

, גבייתה נעשית מהקרקע הפחותה.

ואי אמרה ליה איהי

[האשה לבעלה], כשבאה לגבות בימי תשרי:

הב לי בינונית בציר פורתא

, תן לי מן הקרקע הבינונית בהפחתה מועטת ממה שמגיע לי בזיבורית [כי הבינונית שווה יותר],

אמר לה

, יכול בעלה שגירשה לומר לה:

אי שקלת כדינך, שקול כדהשתא

, אם את גובה מן הזיבורית, תקבלי כדינך לפי השער הזול של עכשיו,

ואי לא

, אם אין רצונך לקבל כדינך אלא מן הבינונית, אזי

שקלי כיוקרא דלקמיה

, תקבלי לפי השער היקר של ניסן. וכיון שאין לה זכות לגבות מבינונית יכול הוא לומר כן.

ועתה הגמרא חוזרת לדון בסתירה, לכאורה, שבפסוקים לגבי תשלום נזיקין:

אמנם מצאנו מה לדמות לאופן שאמר רבה,

מכל מקום, קשיא

. שהרי הסתירה בין הפסוקים אם עליו לשלם דוקא ממיטב שדהו או אף מסובין, עדיין אינה מיושבת.

אמר רבה: כל דיהיב ליה, ממיטב ליתיב ליה.

תשלומי הנזיקין יכול להיות בכל דבר, ואף מן הסובין, וזה למדנו מהפסוק "ישיב". אלא, שמכל מין שנותן הלוה כתשלום, עליו לתת לו מן המיטב שבמין זה. ולכן, אם משלם מן הסובין, עליו לתת מן הסובין המעולין. וזה נלמד מהפסוק "מיטב".

אך מקשה הגמרא על התירוץ:

והא "מיטב שדהו" כתיב!

אם כדבריך, היתה התורה כותבת רק "מיטב", והרי לא כתבה התורה כן, אלא "מיטב שדהו", ומשמע שהמיטב נאמר רק על שדהו, שעליו לשלם מקרקע העידית.

ולכן מתרצת הגמרא תירוץ אחר:

אלא, כי אתא

[כשבאו]

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב

[מישיבתו של רב]

פרשוה

, כך פירשו את הפסוקים: תשלום הנזיקין יכול להיות אף מן הסובין, כי

כל מילי, מיטב הוא!

כל המטלטלין נחשבים בכלל תשלום מיטב, כי יתרון ה"מיטב" הוא בכך שקל להופכו לממון, ואת המטלטלין קל להופכם לממון, כיון

דאי לא מזדבן הכא,

מזדבן במתא אחריתי

, גם אם אין להם ביקוש במקום זה, יש להם ביקוש במקום אחר. לפיכך כתבה תורה "ישיב", שיכול לשלם ממה שרוצה אף מן הסובין,

לבר מארעתא, דליתיב ליה ממיטב

, חוץ ממי שמשלם בקרקע, שבזה עליו לתת לו דוקא את הקרקע המעולה,

כי היכי דלקפוץ עלה זביני,

כדי שקל יהיה למוכרה ולהופכה לממון, כי רק לקרקע טובה יש ביקוש של קונים.

לכן כתבה התורה לענין התשלום ב"שדהו", שישלם דוקא מן ה"מיטב" ולא בקרקע פחותה, כי יש לה פחות ביקוש, ואינה כמטלטלין שיכול למוכרם גם במקום אחר.

ועתה הגמרא מסתפקת מהי אמת המידה של שדה מעולה, לקבוע אם היא מיטב או לאו:

בעא מיניה

[שאל]

רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין

, כשבאים לגבות את התשלום מהקרקע, כיצד נאמוד את הקרקע אם היא עידית או זיבורית, האם

בשלו הן שמין

, האם אמת המידה היא קרקעותיו של המזיק, שהמעולה בין קרקעותיו נחשבת למיטב, וממנה עליו לשלם, גם אם יש לו שדה פחותה ממנה [שהיא זיבורית של שדותיו] אך היא שווה בחשיבותה כמו קרקע העידית של אנשי העולם.

או בשל עולם הן שמין

, או שמא המודד הוא לפי חשיבות הקרקעות בעולם, ובאופן כזה שהזיבורית של המזיק שווה בחשיבותה כעידית העולם, די שיתן לניזק מקרקע הזיבורית שלו, שהיא עידית של העולם?

ולעיל [ו ב] נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם רמת חשיבות העידית שהתורה חייבה לתת לניזק נמדדת לפי העידית של הניזק. ומבואר בגמרא, שנחלקו באופן שלמזיק יש עידית וזיבורית, והזיבורית שלו שווה כמו העידית של הניזק. רבי ישמעאל סובר ששמין לפי הניזק, לכן יכול המזיק לתת את הזיבורית שלו. ורבי עקיבא סובר שהולכים אחר המזיק, ועליו לתת את העידית שלו. ולכן מבארת עתה הגמרא לשיטת מי אנו מסתפקים בספק זה:

אליבא דרבי ישמעאל, לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן

, הספק אינו לפי רבי ישמעאל, הסובר שאם הזיבורית של המזיק היא כעידית דניזק משלם המזיק את הזיבורית, כי לפיו ודאי מודדים לפי העידית של הניזק, ואין מקום להסתפק אם הכוונה לעידית של העולם או של הניזק.

כי תבעי לך, אליבא דרבי עקיבא, דאמר בדמזיק שיימינן.

הספק הוא רק לפי רבי עקיבא, שנחלק ואמר ששמין לפי העידית של המזיק, ולכן באופן שהזיבורית דמזיק היא כעידית דניזק אינו יכול לתת את הזיבורית, אלא צריך לתת מן העידית, כמשמעות הפסוק "מיטב שדהו ישלם",

מאי

, מה כוונתו?

האם כוונתו לומר ש

מיטב שדהו דאמר רחמנא

, בא

למעוטי

אך ורק שלא הולכים אחר העידית

דניזק

, אבל לא הצריכה התורה לשלם מהעידית של המזיק, אלא אפשר לשלם גם בעידית דעלמא, ומה שאמר רבי ישמעאל שאי אפשר לשלם בקרקע שהיא עידית לניזק וזיבורית למזיק זה רק כאשר אין זה עידית דעלמא, אבל אם היא היתה עידית דעלמא, הוא כן יכול לשלם בה.

או דלמא, למעוטי דעלמא נמי

. או שמא סובר רבי עקיבא, שכוונת התורה למעט גם שלא יתן המזיק קרקע השווה כעידית קרקע העולם, בעת שיש לו קרקע מעולה ממנה, אלא צריך לתת דוקא את המעולה שבנכסיו. רבי אבא פשט את הספק:

אמר ליה

רבי אבא, מה צד לספק יש כאן? הא

רחמנא אמר

"

מיטב שדהו

ישלם", התורה אמרה שהמזיק ישלם את מיטב שדהו, שמשמעו הפשוט הוא שיתן מן המיטב שבשדותיו,

ואת אמרת בשל עולם הן שמין?!

והינך רוצה לומר שהכוונה שיתן את המיטב של העולם?! הרי ודאי הוא ששמין לפי קרקעות המזיק.

אך רב שמואל בר אבא הקשה על הכרעה זו:

איתיביה

מברייתא: מי שהיה עליו לשלם שלשה תשלומי חוב; תשלום עבור נזקין, עבור חוב של הלוואה, ותשלום לאשה עבור כתובתה, הרי סדר גבייתם הוא כך:

המזיק גובה מהעידית, הבעל חוב [המלוה] מבינונית, והאשה מן הזיבורית. ואולם, אם

אין לו

לזה

אלא עידית

בלבד -

כולם

[גם הבעל חוב והאשה]

גובין מן העידית

.

ואם היתה לו רק קרקע

בינונית

-

כולם

[גם הניזק והאשה]

גובין

מן ה

בינונית

.

ואם היתה לו רק קרקע

זיבורית

-

כולם

[גם הניזק והבעל חוב] גובין מן ה

זיבורית

, ואינו מחוייב לקנות עידית כדי לפרוע לניזק.

היו לו

שלש שדות:

עידית ובינונית וזיבורית

, הרי כך הוא סדר גבייתם: תשלומי ה

נזקין,

גובים חובם

ב

קרקע ה

עידית. ובעל חוב ב

קרקע ה

בינונית. וכתובת אשה ב

קרקע ה

זיבורית

.

ואם היו לו רק קרקעות

עידית ובינונית,

ולא היתה לו קרקע זיבורית, הרי ה

נזקין בעידית, בעל חוב וכתובת אשה בבינונית

. דהיינו, הנזקין והבעל חוב גובים כדינם, ואף האשה גובה מבינונית, שלא כדינה, כי אין לו זיבורית.

ואם היו לו רק קרקעות

בינונית וזיבורית

ולא היתה לו קרקע עידית; ה

נזקין ובעל חוב בבינונית

, בעל חוב כדינו, וגם הנזקין גובים מהבינונית [משום שאין לו קרקע עידית], ו

כתובת אשה

כדינה

בזיבורית

.