Bawa Kamma 78a — Talmud auf Deutsch

ואכתי מקשינן:

והא גבי קדשים נמי

, מלבד "כשב או עז",

נאמר

עוד:

"שור או כשב

",

שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, ו

אם כן

נרבי

מ"או" זה אף את הכלאים!?

ומשנינן:

מ

ד"או"

דסיפא

דקרא - "כשב או עז" -

למעט

הוא בא.

אם כן: "או"

דרישא

"שור או כשב" -

נמי למעט

הוא בא.

ומקשינן:

אדרבה

יש לומר בהיפוך:

מ

ד"או"

דרישא

"שור או כשב" -

לרבות

הוא בא, שהרי אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, אם כן נאמר ש"או" ד

סיפא

"כשב או עז" -

נמי לרבות

הוא בא!?

האי מאי!?

וכי מה קושיא היא זו!?

והרי

אי אמרת בשלמא

שני ה"או"

למעט

הם באים,

הוא דאיצטריך תרי מיעוטי

, אי לכן הוצרכו שני מיעוטים, ומשום:

דאף על גב דאימעיט

מ"או" הראשון -

כלאים, איצטריך

"או" נוסף

למעוטי נדמה

.

אלא אי אמרת

"או"

לרבות

הוא בא, ותאמר: אחד בא לרבות את הכלאים, ואחד את הנדמה,

תרי ריבויי למה!?

והרי

השתא כלאים אירבי ליה

מ"או" הראשון,

נדמה

שהוא קל מכלאים

מיבעיא

[לא כל שכן]!?

ומקשה הגמרא:

אלא

לפי מה שאתה אומר, שבקדשים נתרבו הכלאים, אם כן

הא דאמר

רבא: זה בנה אב: כל מקום שנאמר

"

שה

"

אינו אלא להוציא את הכלאים, למאי הלכתא

, לגבי איזה דין הוצרך בנין האב ללמד שאינו נוהג בכלאים!?

אי

, שמא תאמר: ללמדנו

לקדשים

שנאמר בהם בפרשת נסכים [במדבר טו יא]: "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד, או לשה בכבשים או בעזים" - שהכלאים פסולים לקרבן?

כך הרי אי אפשר לומר, כי:

קדשים

, הרי

בהדיא כתיב בהו!?

שנאמר: "

שור או כשב

או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ולכך ייתרה הכתוב "או", כדי ללמד:

פרט לכלאים

.

אי

, שמא תאמר:

למעשר

בהמה, שנאמר בו [ויקרא כז לב]: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", ומאחר שנאמר "צאן" כאילו נאמר בו "שה", וללמדנו הוא בא, שהכלאים פטורים ממעשר בהמה?

אף זה אי אפשר לומר, כי: מעשר בהמה בגזירה שוה "

תחת תחת

"

יליף מקדשים

לפטור את הכלאים ממעשר בהמה, כשם שהם פסולים לקדשים.

אי

, שמא תאמר:

לבכור

שנאמר בו [ויקרא כז כו]: אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו, אם שור אם שה לה' הוא", וללמדנו הוא בא שהכלאים פטורים מן הבכורה!?

אף זה אי אפשר לומר, כי:

בכור בגזירה שוה "

העברה העברה

"

יליף ממעשר

, לפוטרו מן הבכורה, כשם שהוא פטור ממעשר בהמה.

אי נמי

יש לך ללמוד שהכלאים פטורים מן הבכורה בקל וחומר:

השתא "

נדמה

"

אמרת לא

חייב בבכורה,

ד

הא

כתיב

[במדבר יח יז]: "

אך בכור שור

", ולמדנו:

עד שיהא הוא

אביו

שור ובכורו שור

, ונתמעט הנדמה מן הבכורה -

כלאים

שהם פטורים מן הבכורה -

מיבעיא!?

אלא כי איתמר דרבא, לענין

פדיון

פטר חמור

, שאין פודין בכלאים, ו

כדתנן

:

נאמר בתורה: "ופטר חמור תפדה בשה", ו

אין פודין לא בעגל

שהרי אינו שה,

ולא בחיה, ולא בשחוטה

[שה שחוט],

ולא ב

שה

טריפה

[שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה],

ולא בכלאים

אפילו כשאביו ואמו ממין שה,

ולא בכוי

שהוא ספק חיה ספק בהמה - אלא בכבשים ועזים חיים בלבד.

ודין הכלאים בפדיון פטר חמור נלמד מבנין אב דרבא.

ו

אכתי מקשינן

לרבי אלעזר

במשנה שם

דמתיר

פדיון פטר חמור

בכלאים, מפני שהוא שה

, שהרי אביו ואמו ממין שה.

אם כן

למאי הלכתא

נאמר "שה", ומה בא ללמדנו!?

אמר לך רבי אלעזר

:

א. הסוגיא כולה מתבארת לפי שיטת רש"י בסוגייתנו.

ב. שנינו בברייתא בבכורות ו ב:

"רבי שמעון אומר: [נאמר] "גמל גמל" שני פעמים, [שהוא טמא, אחד בתורת כהנים, ואחד במשנה תורה; כדי ללמדנו:] אחד גמל [הרי הוא טמא], ואחד גמל הנולד מן הפרה [לאו דוקא שהוא נראה כגמל, אלא שאין לו סימני טהרה, ואפילו יש לו סימן אחד כגמל שהוא מעלה גרה, אך פרסותיו קלוטות ולא שסועות, כל שאין לו את שני הסימנים, הרי הוא טמא; ואפילו אם גם אביו היה טהור]".

וגמל הנולד מן הפר והפרה, נקרא בלשון סוגייתנו: "קלוט", דהיינו שפרסותיו קלוטות ולא שסועות, שלדעת רבי שמעון הרי הוא טמא.

ג. ובברייתא בבכורות ז א [כפי שהביאה ופירשה רש"י בסוגייתנו], הובאה שיטת רבי יהושע החולק על רבי שמעון:

כתיב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה [כלומר: או ממפריסי הפרסה], את הגמל, כי מעלה גרה הוא, ו [אולם] פרסה איננו מפריס, [ולכן] טמא הוא לכם".

את זה [את הגמל שיש לו סימן אחד של טהרה, שהוא מעלה גרה אך פרסה איננו מפריס] אי אתה אוכל בסימן אחד [של טהרה], אבל יש אחר שאתה אוכל בסימן אחד [בלבד של טהרה], ואי זה, זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור [שאביו ואמו טהורים, והוא אין לו שני סימנים של טהרה, אלא סימן אחד בלבד, הרי הוא כשר לאכילה; אבל אם עיבורו מן הטמא דהיינו שהיה אביו טמא, אין בנו נכשר בסימן אחד של טהרה].

יכול אפילו עיבורו מן הטמא [לפי מסקנת סוגייתנו, כך הוא הפירוש: יכול אפילו עיבורו מן הטמא הזה, דהיינו: יכול, שכשם שאני מכשיר בו בסימן אחד של טהרה, היות והיו אביו ואמו טהורים, כך אני מכשיר בבנו, דהיינו, שאף אם יבוא זה על פרה ותלד קלוט כמוהו יהיה הולד כשר; וקוראת לו הברייתא "טמא" מפני שבעצמותו טמא הוא, שהרי אין לו אלא סימן אחד, והכשרו הוא מפני שהוא בא מן הטהורים] תלמוד לומר: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים", [וממשמע שנאמר "כבשים", למדנו:] עד שיהא נולד משני כבשים, שיהו אביו ואמו כבשים, [ואביו של זה אינו נקרא "כבש", אם כי טהור הוא] ".

כי איתמר דרבא

, כדי

ל

למד על

טמא

[בהמה ממין טמא]

שנולד מן הטהור, ועיבורו מן הטמא

ומפרש לה ואזיל - שהוא אסור באכילה; ומשום שנאמר בו "שה", דכתיב: [דברים יד ד]: "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים".

ו

מה שאמרנו, שלרבי אלעזר דין זה נלמד מ"שה", הוא

דלא כרבי יהושע!

דאי רבי יהושע

, הרי לא הוצרך ללומדו מ"שה", כי

מ

מה שאמר הכתוב: "

שה כשבים ושה עזים

"

נפקא ליה

לרבי יהושע שאינו מותר באכילה, ומשום דלשון "כשבים" משמע:

עד שיהא הוא כבש ואמו כבשה

.

קא סלקא דעתין, ש"שה" אליבא דרבי אלעזר, או "כשבים" אליבא דרבי יהושע, באים למעט סוס הבא על הפרה וילדה סוס, או חזיר הבא על הרחל וילדה חזיר; ולפיכך תמהינן:

וטהורה מטמאה

[כגון פרה מסוס, או רחל מחזיר]

מי מיעברא

[היכולה היא להתעבר מן הטמא] עד שהוצרך הכתוב למעטו!?