Bawa Kamma 74b — Talmud auf Deutsch

סימא את עינו

בלבד

ניפוק בעינו

יצא העבד בעינו, ואם

הפיל את שינו

לבד, כי אז

ניפוק בשינו

-

ואם

סימא את עינו ו

גם

הפיל את שינו, ניפוק בעינו ושינו

גם יחד, ולא ישלם לו האדון את דמי האבר השני שחבל בו!?

אמר

תירץ

אביי: עליך

[כנגד שאלתך]

אמר קרא

:

"וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה, לחפשי ישלחנו

תחת עינו

", ולא הוצרך הכתוב לחזור ולומר: "תחת עינו", אלא ללמדנו: תחת עינו ישלחנו,

ולא תחת עינו ושינו

, אלא ישלמנה.

ולכך אמר הכתוב: "ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו

תחת שינו

", כדי ללמדנו: תחת שינו ישלחנו,

ולא תחת שינו ועינו

אלא ישלמנה.

אמר רב אידי בר אבין: אף אנן

במשנתנו

נמי תנינא

ש"הכחשה תחילת הזמה היא", שהרי שנינו:

גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין, משלמין לו את הכל

.

ו

מאי לאו

שמשנתנו עוסקת בכגון

שהעידו

ביום כל שהוא

על הגניבה

שהיתה ביום ראשון,

וחזרו והעידו על הטביחה

שהיתה ביום שני -

והוזמו

ביום שלישי

על הגניבה

כי ביום ראשון היו עם העדים הזוממים,

וחזרו והוזמו

ביום רביעי

על הטביחה

, כי אף ביום שני היו עם הזוממים.

והא כיון שהוזמו על הגניבה

קודם שהוזמו על הטביחה, הרי ש

לגבי טביחה הוה להו

כמו

מוכחשין

עליה, שהרי אם בטלה עדות הגניבה אין הוא חייב על הטביחה, ש"אם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה",

ו

בכל זאת

קתני: משלמין לו את הכל

, ואף את השנים והשלשה שביקשו העדים לחייבו על הטביחה.

ואם כן מוכח ש"הכחשה תחילת הזמה", שהרי:

ואי סלקא דעתך

: "

הכחשה לאו תחילת הזמה היא

",

אטביחה אמאי משלמין!?

והרי כבר בטלה עדות זו קודם שהוזמו, ולמה ישלמו עליה.

אלא לאו שמע מינה

: "

הכחשה תחילת הזמה היא

".

אמרי

בני הישיבה לדחות את הראיה ממשנתנו ש"הכחשה תחילת הזמה":

הכא

במשנתנו

במאי עסקינן: כגון שהוזמו על הטביחה תחילה!

מוסיפה הגמרא לבאר:

ו

נידון זה אם "הכחשה תחילת הזמה היא"

בפלוגתא

הוא:

דאיתמר:

עדים

על אדם שהרג את הנפש,

שהוכחשו

על ידי עדים אחרים לאמר: "לא הרג פלוני את הנפש",

ולבסוף הוזמו

על ידי עדים לאמר: "עמנו הייתם", נחלקו בדין זה

רבי יוחנן ורבי אלעזר

:

חד

מהם

אמר: נהרגין

, ואף שהוכחשו תחילה ונתבטלה עדותן קודם שהוזמו, כי "הכחשה תחילת הזמה היא".

וחד

מהם

אמר: אין נהרגין

, הואיל והוכחשו תחילה, ו"הכחשה לאו תחילת הזמה היא".

ומבארת הגמרא:

תסתיים

, יש להוכיח

דרבי אלעזר הוא דאמר: אין נהרגין

.

ד

הרי

אמר רבי אלעזר: עדים שהוכחשו בנפש

, כלומר: עדים שבאו להרוג נפש בעדותם והתברר שיקרם שלא על ידי הזמה, הרי אלו

לוקין

, משום שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר".

וממימרא זו יש להוכיח, שלדעת רבי אלעזר: עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אינם נהרגין, שהרי:

ואי סלקא דעתך

, ד

רבי אלעזר הוא דאמר

: עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו

נהרגין

, אם כן

אמאי לוקין

הם כשעברו על הלאו של "ולא תענה ברעך עד שקר", והרי

הוה ליה

לאו זה: "

לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין

", לאו שהזהירה בו התורה לישראל שלא יעשו דבר מסויים, ואם יעשוהו ימותו -

וכל "

לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו

", אפילו אם לא בא העובר לידי מיתה, כי מיתת בית דין הוא עונשו של הלאו, ולא מלקות כשאר לאוין.

אלא לאו

בהכרח

שמע מינה: רבי אלעזר הוא דאמר

: עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו

אין נהרגין;

ונמצא שעדים אלו שוב לא יבואו לידי מיתה על עבירת הלאו, ולכן לוקים הם כשהוכחשו.

ומסקינן:

תסתיים

, אכן הוכחה היא, שרבי אלעזר סובר: עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אין נהרגין.

שבה הגמרא לבאר את דברי רבי אלעזר שאמר: עדים שהוכחשו בנפש לוקין, וסבורה היתה הגמרא שההכחשה היתה על ידי שני עדים שהעידו: לא הרג פלוני את הנפש; ולפיכך תמהה הגמרא:

וכי אטו

לוקין

כשהוכחשו על ידי עדים אחרים, והרי "

תרי ותרי

"

נינהו

[הכחשת שני כנגד שנים יש כאן], ו

מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני

[ומנין לך שהעדים האחרונים דוברים אמת יותר מאשר הראשונים, והרי מידי ספק לא יצא, ואיך תלקה את הראשונים!?

אמר

תירץ

אביי

:

הכחשה זו שדיבר עליה רבי אלעזר, לא על ידי עדים היתה, אלא:

בבא

לפני בית דין ה

הרוג

[כלומר: האיש עליו העידו העדים שנרצח על ידי פלוני]

ברגליו הוא

, ונתברר שיקרם, ובכי האי גוונא הוא שאמר רבי אלעזר שעדי השקר שהעידו על רציחתו - לוקין.

מתניתין:

גנב על פי שנים

, כלומר: העידוהו שנים שגנב, והם אינם יודעים בטביחה ובמכירה כלום -

וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו

, העיד עליו עד אחד בלבד על הטביחה והמכירה, או שלא באה עדות על כך, אלא מפי עצמו יודעים אנו כן:

הרי זה

משלם תשלומי כפל

שיש עליהם עדות של שנים,

ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

שאין עליהם עדות מפי שני עדים.

ואף שהודאת בעל דין מועלת בממון, הרי תשלומי ארבעה וחמשה קנס הם, ואין אדם משלם קנס על פי עצמו.

גנב

שלא באיסור שבת

וטבח בשבת

, שהוא איסור שיש בו חיוב מיתה הפוטרו משום ד"קם ליה בדרבה מיניה" -

או ש

גנב, וטבח לעבודה זרה

שהוא איסור שיש בו חיוב מיתה, הפוטרו משום ד"קם ליה בדרבה מיניה" -

או ש

גנב משל אביו, ומת אביו, ואחר כך טבח ומכר

את הבהמה שהוא עצמו שותף בה עם אחיו, ואין כאן "וטבחו כולו באיסורא".

או ש

גנב והקדיש

,

ואחר כך טבח ומכר

כשכבר יצאה הבהמה מרשות בעלים ושל הקדש היא.

בכל אלו:

משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

רבי שמעון אומר

:

אם היו

קדשים שחייב באחריותם

, הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

, ובגמרא עו א מפרש, שדברי רבי שמעון נאמרו לענין גונב קדשים שחייב באחריותן, שהוא משלם כפל לבעלים, ושם יתבאר.

אבל קדשים

שאין חייב באחריותם

, הרי זה

פטור

.

גמרא:

שנינו במשנה: גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

ותמהינן: "

על פי עד אחד

" הרי

פשיטא

היא שאינו חייב, כי אפילו אם היה זה ממון ולא קנס, אין מוציאין ממון שלא בשני עדים, שנאמר: "על פי שנים עדים יקום דבר"!?

אמרי

בני הישיבה לפרש את משנתנו:

לעולם אין חידוש בגוף הדין שאינו משלם ארבעה וחמשה על פי עד אחד, ולא נשנה במשנתנו על פי עד אחד, אלא להסמיכו ל"על פי עצמו", ו

הא קא משמע לן

משנתנו:

"

על פי עצמו

", דין פטורו הוא

דומיא ד

"

על פי עד אחד

":

מה על פי עד אחד

אינו פטור, אלא עד שלא נצטרף לו עד שני, אבל

כי אתי

עוד

עד אחד

, ו

מצטרף בהדיה

דעד ראשון - כי אז

מיחייב

הטובח לשלם.

"

על פי עצמו

"

נמי

, אינו פטור אלא כל זמן שאין אנו יודעים על טביחתו אלא מפיו, אבל

כי אתו עדים

המעידים שטבחו, הרי הטובח

מיחייב

אף שהודה בקנס תחילה.

וכדי

לאפוקי

, להוציא

מ

שיטתו

דרב הונא אמר רב!

דאמר רב הונא אמר רב: מודה בקנס, ו

אפילו

אחר כך באו עדים

, הרי הוא

פטור

משום שהודה.

גופא!

אמר רב הונא אמר רב: מודה בקנס, ואחר כך באו עדים פטור

:

איתיביה רב חסדא לרב הונא

מהא דתניא:

מעשה ברבן גמליאל, שסימא את עין טבי עבדו, והיה

רבן גמליאל

שמח שמחה גדולה

שיצא טבי - שעבד כשר היה - לחירות, שכל המסמא את עין עבדו או מפיל את שינו יוצא העבד לחירות.

מצאו

רבן גמליאל

לרבי יהושע

, ו

אמר לו

: "

אי אתה יודע, שטבי עבדי יצא לחירות

"!?

אמר לו

רבי יהושע:

למה

יצא טבי לחירות?

אמר לו

רבן גמליאל לרבי יהושע: משום

שסימיתי את עינו

של טבי, והמסמא את עין עבדו הרי העבד יוצא לחירות.

אמר לו

רבי יהושע לרבן גמליאל:

אין בדבריך כלום!

מאחר

שכבר אין לו

[לטבי עבדך]

עדים

, ובלי עדים לא נוציאנו ממך.

ואמר לו רב חסדא לרב הונא: הרי משמע מדקאמר רבי יהושע "שכבר אין לו עדים", ולא אמר: "שהרי לא באו עדים", ד

הא

אם

יש לו

לטבי

עדים

המעידים שסימא את עינו, כי אז היה רבן גמליאל

חייב

להוציאו, אף שיביאם לאחר הודאתו של רבן גמליאל.

ושמעינן מינה: מודה בקנס ואחר כך באו עדים

, הרי זה

חייב

, ותיקשי לדבריך בשם רב!?

אמר לו

רב הונא לרב חסדא:

שאני רבן גמליאל, דלא בפני בית דין אודי

, וכל המודה בקנס שלא בבית דין, אינו נפטר, אם באו עדים אחר כך. ותמהינן עלה:

והרי רבי יהושע אב בית דין הוה!?