Bawa Kamma 72b — Talmud auf Deutsch

דאי סלקא דעתך

: חולין שנשחטו בעזרה

דאורייתא

היא, אם כן תיקשי משנתנו המחייבת ארבעה וחמשה על שחיטת חולין בעזרה, שהרי

מכי שחיט ליה פורתא

הרי כבר

אסרה

לבהמה, כיון שלדעת רבי יוחנן "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף", ו

אידך

[המשך השחיטה], הרי

לאו דמרה קא טבח!?

אלא ודאי שסובר רבי יוחנן: חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא

לרב חביבי מחוזנאה בפני רב אשי:

לעולם יש לומר שרבי יוחנן סובר: חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ומיהו - במשנתנו -

כי קא מחייב

ארבעה וחמשה

נמי, אההוא פורתא

[על תחילת השחיטה] הוא דמחייב.

אמר ליה רב אשי

לרב אחא בריה דרבא:

לא תידחיה

באופן זה! כי "

וטבחו

"

כולו בעינן, וליכא!

אלא קשיא

, שהרי נמצא מוכח לדעת רבי יוחנן שחולין בעזרה לאו דאורייתא!?

אמר ליה

רב אשי:

הכי אמר רב גמדא

משמיה דרבא: כי קא מחייב

במשנתנו, ב

כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ, וגמרן בפנים

.

א. עדים שהעידו עדות שיש בה לחייב ממון את הנידון, והוזמו על ידי שני עדים שאמרו: "עמנו הייתם" באותו יום במקום אחר, כך שלא הייתם יכולים להעיד את העדות שלפי דבריכם ראיתם במקום אחר, הרי עדותם בטילה, וחייבים הם לשלם "כאשר זמם לעשות לאחיו", ומחלקים העדים הזוממים ביניהם את הסכום שרצו לחייב את הנידון.

ב. אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו כולם ואפילו היו הרבה, אבל אם הוזמו רק חלק מן העדים, אף שעדותם בטילה, אין הם חייבים לשלם "כאשר זמם לעשות לאחיו".

ג. אין העדים נעשין זוממין עד שייגמר הדין על פיהם.

מתניתין:

גנב על פי שנים

, כלומר: העידוהו שני עדים שגנב,

וטבח ומכר על פיהן

של אותם העדים,

ונמצאו

העדים

זוממים

בכל עדותן.

הרי שני העדים

משלמין

יחד את

הכל

, הן כפל והן ארבעה וחמשה שבאו לחייבו, ונותנים אותו למי שזממו לחייבו.

ואם

גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פי שנים אחרים

, ו

אלו ואלו

עדי הגניבה ועדי הטביחה -

נמצאו זוממין

, כי אז:

הראשונים

עדי הגניבה שזממו לחייבו כפל בלבד -

משלמין תשלומי כפל

.

ואחרונים

עדי הטביחה שזממו להוסיף עליו תשלומי שנים ושלשה -

משלמין תשלומי

שנים ו

שלשה

.

ואם

נמצאו אחרונים

[עדי הטביחה] בלבד

זוממין

:

הוא

הגנב

משלם תשלומי כפל

על פי עדי הגניבה שלא הוזמו,

והן

עדי הטביחה שהוזמו -

משלמין תשלומי שלשה

שבאו לחייבו שלא כדין.

ואם נמצא

אחד

בלבד

מן

ה

אחרונים

[עדי הטביחה]

זוממין

, הרי

בטלה עדות שניה

ואין מחייבים על פיה את הגנב, ועדות ראשונה של גניבה קיימת; והעד הזומם פטור מלשלם, כי "אין עדים זוממין משלמים עד שיוזמו כולן".

ואם נמצא אפילו

אחד מן הראשונים

[עדי הגניבה]

זוממין

, כי אז

בטלה כל העדות, שאם אין גניבה, אין

חיוב על

טביחה ואין

חיוב על

מכירה;

אך אין משלמין לא אלו ולא אלו, שאין כאן הזמה מליאה על אף אחת מן העדויות.

גמרא:

כשם שהאמינה תורה לעדים השניים האומרים על הראשונים: "עמנו הייתם ושקר דברתם" לענין ביטול עדותם, ולענין חיוב "כאשר זמם", כך האמינה תורה לאחרונים לענין פסול הראשונים, ואומרים אנו שהעידו שקר ונפסלו לעדות משום ש"רשעים" הם, ואף ששני העדים הראשונים מכחישים אותם, ואומרים: "היינו במקום העדות".

איתמר

:

עד זומם

, כלומר: עד שהעיד שקר בניסן, והוזם על עדותו באייר, נחלקו בו אביי ורבא, מאימתי הוא נפסל לעדות:

אביי אמר: למפרע

משעת עדותו

הוא נפסל

.

רבא אמר: מכאן ולהבא

, משעת הזמתו ואילך

הוא נפסל

.

ומפרשינן את מחלוקתם של אביי ורבא, בשני אופנים:

אביי אמר, למפרע הוא נפסל

:

שהרי

מההוא שעתא דאסהיד

[משעת עדותו]

הוה ליה

"

רשע

" כי ענה ברעהו עדות שקר,

והתורה

הרי

אמרה

: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ודרשו חכמים: "

אל תשת רשע עד

".

רבא אמר, מכאן ולהבא הוא נפסל

:

משום ש

עד זומם

שאנו מחזיקים אותו כשקרן על פי שנים שהזימוהו ואמרו "עמנו הייתם", הרי

חידוש

התורה

הוא

-

דהא תרי ותרי נינהו

[שהרי יש כאן עדות שנים כנגד שנים], כי כנגד השנים המזימים האומרים: "עמנו הייתם" במקום אחר, הרי מעידים שני הראשונים כל אחד על עצמו ועל חבירו, שאכן היו במקום שהם אומרים, ומסברא היה לנו לומר:

מאי חזית דציית להני ציית להני

, למה שומע אתה את דברי הכת האחרונה האומרת: "עמנו הייתם", יותר מאשר את הכת הראשונה!?

הלכך

, אף שחידשה תורה להאמין לכת השניה, "

אין בו, אלא משעת חידוש ואילך

" דהיינו משעת הזמה.

איכא דאמרי: רבא נמי כאביי סבירא ליה

[אף רבא מודה לאביי],

דאמר

: מן התורה

למפרע הוא נפסל, והכא

שאמר רבא "מכאן ולהבא הוא נפסל" הוא תקנת חכמים, ד

היינו טעמיה דרבא

: