Bawa Kamma 70a — Talmud auf Deutsch

מאן תנא

"

צנועין

"

רבי דוסא היא, כי היכי דלא תיקשי סתם משנה

דצנועין

לרבי יוחנן

[כדי שלא תיקשי מסתם משנה ד"צנועין" על רבי יוחנן], הסובר: אין אדם מקדיש ומחלל דבר שאינו ברשותו,

ו

משום ד

רבי

יוחנן

כסתם יחידאה לא אמר

, ו"צנועין" אף שהיא סתם, דעת יחיד היא.

אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא

אמטלטלי

, השולח שליח לדון עם אחר על מטלטלין שיש לו בידו, אינו יכול לכתוב "הרשאה" לשליח, בה הוא מקנה לו את המטלטלין שיש לו ביד אותו אדם; ונפקא מינה, שאם נאבדו המטלטלין מיד השליח, יכול התובע לחזור ולתבוע מהנתבע את אשר יש לו בידו.

אמר

שאל

רב אשי לאמימר: מאי טעמא

אין כותבים הרשאה על מטלטלין?

אמר ליה

אמימר לרב אשי:

משום דרבי יוחנן! דאמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו

, ואם כן אין הוא יכול להקנות לשליח את מה שיש לו ביד הנתבע, שהרי "אינו ברשותו".

איכא דאמרי

, כך

אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה

[אין כותבין הרשאה לדון עם מי שכפר בבית דין, ואמר, שאין בידו כלום משל המשלח]!

ולפי ה"איכא דאמרי":

טעמא דכפריה

הוא שאין כותבין, ומשום

דמיחזי כשיקרא

[נראה הדבר כשקר], שחותמים העדים שיש לו דבר מה ביד פלוני, ואילו הלה טוען שאין בידו כלום -

אבל

אם

לא כפריה

בבית דין,

כתבינן

הרשאה.

ואמרי

עוד

נהרדעי

:

אורכתא דלא כתיב ביה

[הרשאה שאין כתוב בה]: "

זיל דון, וזכי ואפיק לנפשך

", [לך ודון עם פלוני, ותוציא ממנו לעצמך]

לית ביה מששא

[אינה מועילה כלום]!

ומפרשינן:

מאי טעמא

צריך הוא לכתוב כן?

משום דאמר ליה האיך

[משום שיכול הנתבע לומר למורשה]: "

לאו בעל דברים דידי את

", ואיני רוצה לדון עמך.

אמר אביי: ואי כתיב ביה

בהרשאה שכתב המשלח: "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך

למחצה לשליש ולרביע

[או לשליש או לרביע"], כי אז צריך הנתבע לדון עם המורשה, כי:

מיגו דמשתעי

הנתבע

דינא

עם המורשה

אפלגא

שהוא מוציא לעצמו,

משתעי דינא אכולה

[מתוך שצריך הנתבע לדון עם השליח על החלק שהמורשה מוציא לעצמו, צריך הוא לדון עמו גם על החלק שהמורשה מוציא בשביל משלחו], ואין הוא יכול לומר לו: "לאו בעל דברים דידי את".

אמר אמימר

: היות וכתוב בהרשאה: "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך", לפיכך

אי תפס

המורשה לעצמו את אשר הוציא משל הנתבע -

לא מפקינן מיניה

[אין מוציאים ממנו]!

רב אשי

חולק על אמימר ו

אמר

שאינו יכול לתפוס לעצמו -

כיון דכתביה ליה

[היות וכתב לו המשלח בשטר ההרשאה]: "

כל דמתעני מן דינא, קבילית עלי

[כל הוצאות שתוציא בדין זה מקבל אני עלי לשלמם] " הרי ש

שליח שויה

, ואם כן כשהוציא למשלחו הוציא, ואינו יכול לתפוס.

ואיכא דאמרי

: אינו שליח, אלא

שותפא שויה

[עשה המשלח את המורשה לשותף]! ומפרשינן:

למאי נפקא מינה

, כלומר: מה הפרש יש בין אם הוא שליח או שותף?

למיתפס פלגיה

[לתפוס חצי ממה שהוציא מיד הנתבע], שאם אינו אלא שליח בעלמא, אם כן אינו יכול לתפוס לעצמו ממה שהוציא ולא כלום, ואילו אם עשה אותו שותף, אם כן על כל פנים יכול הוא לתפוס חצי ממה שהוציא מן הנתבע. ומסיקה הגמרא:

והלכתא: שליח שויה

, ואינו יכול לתפוס לעצמו כלום.

מתניתין:

גנב על פי שנים

, כלומר: העידו שני עדים על אדם שגנב,

ו

אף

טבח ומכר על פיהם

כלומר: העידו עליו אותם עדים עצמם שטבח או מכר,

או על פי שנים אחרים

:

הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.

גנב ומכר בשבת

.

או ש

גנב ומכר

כדי שיקריבוה

לעבודה זרה

.

או ש

גנב וטבח ביום הכפורים

, ונתחייב כרת על טביחתו.

או ש

גנב משל אביו, וטבח ומכר

את של אביו,

ואחר כך מת אביו

. או ש

גנב וטבח ואחר כך הקדיש

.

בכל אלו הגנב

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

לבעלים, וכשמת אביו הרי הוא משלם לאחיו שירשו עמו.

גנב וטבח

שלא לשם אכילה, אלא

לרפואה

שרוצה לעשות מבשרה,

או

להאכיל מבשרה

לכלבים

-

ואפילו

השוחט ונמצאת טריפה

שאינה ראויה לאכילה -

וכן

השוחט חולין בעזרה

ונאסרו באכילה -

בכל אלו הרי זה

משלם תשלומי ארבעה וחמ שה

.

רבי שמעון פוטר בשני אלו

, דהיינו בשוחט ונמצאת טריפה, ובשוחט חולין בעזרה, ומשום שרבי שמעון סובר: "שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה".

גמרא:

שנינו במשנה: גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פיהם, או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

שואלת הגמרא:

לימא מתניתין

, האם הכרח הוא לומר שמשנתנו המכשירה שני עדים המעידים על הטביחה לבדה, ואף שאין הם מעידים על הגניבה,

דלא כרבי עקיבא

היא?

דאי רבי עקיבא

היא, לא היה אפשר לקבל את עדי הטביחה שאינם מעידים על הגניבה, ומשום:

ד

האמר

רבי עקיבא: כיון דכתיב: "על פי שנים עדים יקום

דבר

", הרי למדנו: דבר שלם יאמרו העדים,

ולא חצי דבר

, כלומר: אי אפשר לקבל עדות הנשלמת על ידי שתי כתי עדים, שכל אחת מהם מספרת "חצי דבר"; ואף עדות הטביחה "חצי דבר" היא, שאין הטביחה מחייבת בלי גניבה שקדמה לה, ועדי הטביחה הלוא אין מעידין עליה.

דתניא: אמר רבי יוסי

בן חלפתא:

כשהלך אבא חלפתא

[אבי, ששמו חלפתא]

אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, ואמרי לה

, יש אומרים שכך אמ רבי יוסי: כשהלך

רבי יוחנן בן נורי אצל אבא

חלפתא

ללמוד תורה -