Bawa Kamma 68a — Talmud auf Deutsch

אילימא

: כשמכרה

לפני יאוש

מי איכא נשתרש

, וכי אטו נשתרש בחטא, והרי לא קנאו הלוקח, שאין "שינוי רשות" קונה ללא יאוש!?

אלא

בהכרח רק

לאחר יאוש

הוא שאמרה התורה: המוכרו חייב, ומשום שבאופן זה אכן נשתרש בחטא, שקנאו הלוקח ביאוש ו"שינוי רשות".

ומברייתא זו תיקשי לרב הסובר שיאוש קונה, שהרי:

ואי סלקא דעתך: יאוש קני

וכדעת רב, אם כן

אמאי משלם תשלומי ארבעה וחמשה

כשמכרו או טבחו אחר שנתייאש, והרי

שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

זו שאמר רבי עקיבא "מפני שנשתרש בחטא", היינו

כדאמר רבא

לקמן בהמשך העמוד לפרש את דברי רבי עקיבא, שכוונתו לומר: "

מפני ששנה בחטא

" שגנב וגם טבח או מכרו.

הכא נמי

"

מפני ששנה בחטא

"; וחיוב התורה במכירה הוא לפני יאוש, ועדיין לא קנאו הגנב ליפטר, משום ש"שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר".

תא שמע

שיאוש אינו קונה, מהא דתניא: כתיב "

וטבחו או מכרו

",

מה טביחה שאינה חוזרת, אף מכירה שאינה חוזרת

.

וקא סלקא דעתין לפרש: כשם שבטביחה שוב אין חוזרת הבהמה למה שהיתה, אף מכירה אין חייבים עליה אלא כשעל ידי המכירה יצאה הגניבה מרשות הנגנב בשינוי רשות, ושוב לא תחזור מן הלוקח.

והרי

אימת

חייבה התורה במכירה?

אילימא לפני יאוש

, אם כן

אמאי אינה חוזרת

, והרי שינוי רשות בלי יאוש אינו קונה.

אלא

בהכרח ש

לאחר יאוש

חייבה התורה.

ואי סלקא דעתך: קנייה

ביאוש לבד, אם כן

אמאי משלם ארבעה וחמשה

, והרי

שלו הוא טובח

, ו

שלו הוא מוכר!?

ומשנינן: זו ששנינו בברייתא שאין חייבים על מכירה החוזרת, אין הכוונה למעט מכירה שלא הועילה להחליט את הגניבה ביד הלוקח, עד שתוכיח מזה, שלאחר יאוש עסקינן -

אלא

כדאמר רב נחמן

לפרש את הברייתא:

פרט לשהקנה

הגזלן את הגניבה ללוקח

לשלשים יום

שאינו חייב עליה, היות ואינה מכירה אלא שכירות בעלמא,

הכא נמי

,

פרט לשהקנה לשלשים יום

.

ושוב יש לומר, שאכן לא חייבה התורה על טביחה ומכירה אלא לפני יאוש.

מיתיבי

לרב הסובר "יאוש קונה", מברייתא המפרטת את דיני גונב אחר הגנב:

א.

גנב, ובא אחר וגנבו

הימנו:

ה

גנב ה

ראשון משלם תשלומי כפל, ו

אילו

השני אינו משלם אלא קרן בלבד

לגנב הראשון.

ב.

גנב ומכר

, וקנאו הלוקח ב"שינוי רשות",

ובא אחר וגנבו

מן הלוקח:

הגנב

הראשון

שגנב מן הבעלים -

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

על הגניבה והמכירה לבעלים הראשונים.

ו

הגנב

השני

שגנב מן הלוקח ולא מכר -

משלם תשלומי כפל

ללוקח, שהרי את שלו גנב.

ג.

גנב וטבח, ובא אחר וגנבו

לבשר מן הגנב:

הגנב

הראשון

שגנב מן הבעלים -

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

על הגניבה והטביחה לבעלים הראשונים.

ו

הגנב

השני

שגנב את הבשר מן הגנב -

אינו משלם תשלומי כפל, אלא

משלם לגנב הראשון

קרן

של הבשר

בלבד

.

ומברייתא זו מוכיחה הגמרא דלא כרב הסובר: "יאוש קני":

קתני מיהא מציעתא: גנב ומכר, ובא אחר וגנבו

מן הלוקח, הרי

הראשון משלם

לבעלים הראשונים

תשלומי ארבעה וחמשה

על הגניבה והמכירה,

והשני משלם תשלומי כפל

ללוקח:

ומזה תיקשי לרב, שהרי

אימת

מכרה הראשון:

אילימא לפני יאוש

מכרה, אם כן

שני אמאי משלם תשלומי כפל

ללוקח, והרי

שינוי רשות בלי יאוש, מי איכא למאן דאמר דקני

לו ללוקח, עד שיהא הגנב השני חייב לשלם לו כפל!?

אלא פשיטא

ש

לאחר יאוש

מכרה הגנב.

ואי סלקא דעתך: יאוש

שהיה בידי הגנב הראשון -

קונה, אמאי משלם

הגנב הראשון

תשלומי ארבעה וחמשה

על המכירה, והרי

דידיה הוא דזבין

[שלו הוא מוכר]!?

ותו

תיקשי לרב:

דקתני רישא: גנב ובא אחר וגנבו, ראשון משלם תשלומי כפל

לבעלים,

והשני אין משלם אלא קרן

לגנב הראשון.

מכדי

, והרי מן המציעתא מוכח ד

לאחר יאוש

בידי הגנב הראשון -

קיימינן

[עוסקת הברייתא],

ואי סלקא דעתך יאוש קונה

: אם כן גנב

שני אמאי אינו משלם אלא קרן

לגנב ראשון, והרי קנאו הראשון ביאוש, ואת שלו גנב השני, וישלם לו כפל!?

אלא לאו שמע מינה: יאוש לא קני, וקשיא לרב

הסובר: יאוש קונה.

אמר

תירץ

רבא

את שיטתו של רב:

ותסברא הא מתרצתא היא

[וכי סבור אתה שברייתא זו מיושבת היא ולא משובשת]!? ובהכרח תהפכנה - כפי שיתבאר לקמן - ושוב לא תיקשי לרב!?

והרי:

אלא

הא

דקתני סיפא

של הברייתא הזאת:

גנב

הראשון

וטבח, ובא אחר וגנבו

לבשר מן הגנב הראשון:

ראשון משלם

לבעלים

תשלומי ארבעה וחמשה

על הגניבה והטביחה,

ושני אינו משלם אלא קרן

לגנב ראשון; והלוא תיקשי:

ומי איכא למאן דאמר

, כלומר: וכי יש מי מהאמוראים שנחלקו בדין יאוש אם הוא קונה, הסוברים: "

שינוי מעשה

" ששינה הגנב בטביחתו

לא קני!?

והיות וקנה הגנב הראשון את הבשר בשינוי, מן הדין היה שישלם הגנב השני אף כפל לגנב ראשון.

ומסיים רבא את תירוצו:

אלא לעולם כולה

ברייתא עוסקת

לפני יאוש

, ונתיישב בפשיטות הקושיא מן הרישא לרב.

ודקשיא לך אמציעתא:

הא נמי לא תיקשי כי מאחר שמשובשת היא יש לנו ליישבה באופן דלא תיקשי לרב, ו

איפוך

את הדין האמור ב

סיפא ל

אופן של ה

מציעתא, ו

את הדין האמור ב

מציעתא ל

אופן המבואר ב

סיפא!

ואימא הכי

:

מציעתא:

גנב ומכר

לפני יאוש,

ובא אחר וגנבו

מן הלוקח,

הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה

על הגניבה והמכירה,

והשני אינו משלם אלא קרן

, אבל כפל אינו משלם לגנב שני, שהרי אינה שלו,

דשינוי רשות בלא יאוש

הא

לא קני

.

סיפא:

גנב וטבח ובא אחר וגנבו, הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל

לגנב הראשון, ומשום

דקנייה

הגנב

בשינוי מעשה

.

רב פפא אמר

: אם משום קושייתך על הסיפא שהיא תמוהה מיניה וביה,

לעולם לא תיפוך

: ודקשיא לך סיפא: מי איכא למאן דאמר שינוי מעשה לא קני, הא לא תיקשי: כי

סיפא בית שמאי היא, דאמרי: שינוי במקומו עומד

, ואין גניבה נקנית בשינוי מעשה לגנב.

ומקשינן:

אי הכי

שאין הכרח מיניה וביה להפוך את הברייתא, על כרחנו מתפרשת המציעתא רק באופן שהיה יאוש ביד הגנב, וכמו שהוכיחה הגמרא לעיל - ואם כן הרי

קשיא רישא ומציעתא לרב

, הסובר: יאוש קונה!? כלומר: חזרה קושיא - שהקשתה הגמרא לרב מן מן המציעתא והרישא - למקומה.

אמר

תירץ

רב זביד

:

לעולם כולה

ברייתא

לפני יאוש

ביד הגנב, וניחא הקושיא מן הרישא בפשיטות.

ו

דקשיא לך אמציעתא: אם הברייתא עוסקת לפני יאוש, אם כן גנב שני אמאי משלם תשלומי כפל ללוקח, והרי שינוי רשות בלי יאוש לא קני - אימא לך:

הכא במאי עסקינן

:

שנתייאשו בעלים בלוקח

[כשהיה ביד לוקח], וקנאו הלוקח אף בלי שינוי רשות להתחייב לו הגנב תשלומי כפל -

ולא נתייאשו בגנב

[כשהיה ביד גנב] [

דהוה ליה יאוש ושינוי רשות

], שיזכה בגניבה ליפטר מתשלומי ארבעה וחמשה.

ולא תימא

להוכיח שלא כדברי רב, ומשום דתיקשי לך: למה ציירה הברייתא את חיובו של הגנב השני בכפל, דוקא בכגון שגנב מלוקח ולא כשגנב מגנב ראשון, ותאמר ליישב שהוא

משום דבעינן

כדי שיתחייב הגנב השני -

יאוש ושינוי רשות

, ולכן אצל גנב ראשון לא משכחת לה שיתחייב הגונב ממנו כפל; אבל אם יאוש קונה כרב, הרי שפיר משכחת לה כפל בגנב שני גם בכגון שגנב מגנב ראשון, וכגון שנתייאש בידו -

אל תאמר כן,

אלא אפילו ביאוש לחודיה נמי קני גבי גנב

אילו היה מתייאש -

אלא

לכן מציירת הברייתא את חיובו של הגנב השני בכפל דוקא כשגנב מלוקח שני, משום

דלא משכחת לה דמשלמי תרוייהו

[לא תמצא חיוב לשניהם]: הן ה

גנב ראשון

ארבעה וחמשה על המכירה,

ו

הן ה

גנב

ה

שני

כפל,

אלא בהכי

, רק באופן שהיה היאוש אצל הגנב השני ולא אצל הראשון שלא קנאו ביאוש וחייב על המכירה ארבעה וחמשה.

איתמר

: א. המוכר את הבהמה שגנב לאחר יאוש בעלים, הרי הוא חייב בין לרב נחמן ובין לרב ששת, ומשום ש"יאוש" אינו קונה לדעתם, ונמצא שבשעת מכירתו היתה היא של הנגנב; והיות והועילה מכירתו שתהיה של הלוקח מדין יאוש ו"שינוי רשות", הרי הוא חייב לדעת שניהם.

ב. אבל

המוכר

את הבהמה שגנב

לפני יאוש

, ולא הועילה מכירתו, שהרי שינוי רשות בלי יאוש אינו קונה - נחלקו בדין זה רב נחמן ורב ששת:

רב נחמן אמר: חייב

.

רב ששת אמר: פטור

.

ומבארת הגמרא את סברת מחלוקתם:

רב נחמן אמר חייב

: משום ש"

או מכרו

"

אמר רחמנא

שישלם ארבעה וחמשה,

והא זבין

[והרי מכר],

לא שנא לפני יאוש

שלא הועילה מכירתו,

לא שנא לאחר יאוש

שהועילה מכירתו.

רב ששת אמר פטור

: משום שלדעתו

חיוביה

של הגנב במכירה דוקא

לאחר יאוש הוא, דאהנו מעשיו

[הועילו מעשיו], שקנה הלוקח את הגניבה ביאוש ושינוי רשות,

אבל לפני יאוש דלא אהנו מעשיו

[לא הועילה מכירתו], כי אז

לא מיחייב

ארבעה וחמשה, ומשום ד

דומיא דטביחה בעינן דאהנו מעשיו

, שהרי אף את הבשר קנה ב"שינוי מעשה".

אמר רב ששת: מנא אמינא לה

[מנין למדתיה] שלא חייבה תורה אלא על מכירה שהועילה - מהא

דתניא

:

אמר רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה, מפני שנשתרש

[הכה שרשים]

בחטא

.

והרי

אימת

, באיזה אופן נתחזק הוא בחטא,

אילימא לפני יאוש, מי איכא נשתרש

והרי שינוי רשות בלי יאוש ודאי שאינו קונה.

אלא לאו

, בהכרח ש

לאחר יאוש הוא

, שנשתרש בחטא שהוציאו מיד הבעלים, הרי שלא חייבה תורה כשמכר לפני יאוש.

אמר רבא

: זו שאמר רבי עקיבא "מפני שנשתרש בחטא", היינו

מפני ששנה בחטא

, וכמבואר בגמרא לעיל.

תא שמע

עוד ברייתא שיש ללמוד ממנה שלא חייבה תורה אלא במכירה מועילה:

כתיב: "

וטבחו או מכרו

", הרי שהקיש הכתוב מכירה לטביחה, כדי ללמד:

מה טביחה שאינה חוזרת

שאי אפשר להחיותה,

אף מכירה שאינה חוזרת

, כי נתקיימה המכירה.

והרי

אימת

נתקיימה המכירה ושוב אינה חוזרת מן הלוקח:

אילימא לפני יאוש, אמאי אינה חוזרת

, והרי שינוי רשות בלי יאוש אינו קונה!?

אלא לאחר יאוש

, שהמכירה הועילה, משום יאוש ושינוי רשות.

ושמע מינה: חיובא

דמכירה

לאחר יאוש

בלבד

הוא

.

תרגמה

פירשה

רב נחמן

הסובר: מכירה מועילה אף קודם יאוש, ואף שיכול להחזיר את המקח - לברייתא: מה שאמרה הברייתא "מכירה שאינה חוזרת", אינו בא למעט "מכירה שאינה מתקיימת" ויכולה לחזור, אלא לומר לך:

פרט לשהקנה לו לשלשים יום

, שזו אינה מכירה אלא שכירות בעלמא.

ו

מוכיחה הגמרא, ש

אף רבי אלעזר סבר

כמו רב ששת:

חיוביה

דמכירה רק

לאחר יאוש הוא

, שנתקיימה המכירה!