Bawa Kamma 5a — Talmud auf Deutsch

וחוזרת הגמרא ושואלת לרבי אושעיא:

לקמן [טו ב] מתבאר שתשלומי "קנס" הינם תשלומים שחייבה התורה וקבעה להם סכום קצוב, או תשלומים שהם גבוהים יותר מאשר סכום הנזק, כמו תשלומי כפל וארבעה וחמשה בגנב, או שהם נמוכים מסכום הנזק, כמו חצי נזק של שור תם. אבל שאר התשלומין הינם תשלומי ממון.

ואם כן,

עדים זוממים, דממונא הוא,

שנחשבים לתשלומי ממון, לפי שהחיוב הוא רק כפי הממון שזממו להזיקו,

ליתני!?

ומדוע לא שנה אותם רבי אושעיא בין אבות הנזיקין?

משיבה הגמרא: רבי אושעיא

סבר לה

[סבר בדין זה]

כרבי עקיבא,

הסובר שתשלומי עדים זוממין הינם תשלומי קנס,

דאמר, אין

העדים הזוממים

משלמין על פי

הודאת

עצמן.

ומשמע שסובר כי חיובם הוא מדין קנס, ולכן הם פטורין בהודאתם, כדין מודה בקנס, שהוא פטור.

והגמרא חוזרת ושואלת שאלה, המתעוררת שוב לפי התירוץ:

הגמרא לעיל [ד ב] שאלה, מדוע רבי אושעיא לא חילק ומנה בנפרד את השור שהזיק שור ואת השור שהזיק אדם, וכפי שחילק לענין אדם המזיק. ותירצה, שלגבי שור המזיק אין חילוק לגבי התשלום בין אם הזיק אדם או שור, לפיכך מנאם כאחד. ואולם

אי

רבי אושעיא

סבר ליה כרבי עקיבא

, מתעוררת שוב השאלה:

ליתני תרי גווני שור

שימנה בנפרד שני אופנים בשור המזיק;

ליתני שור דאזיק שור, וליתני

שור דאזיק אדם

, כי לפי רבי עקיבא אין דינם שווה,

דתנן

[כמו ששנינו במשנה לקמן בהמניח לג א],

רבי עקיבא אומר: אף תם שחבל באדם,

אם שור תם הזיק את האדם, והאדם אף הוא הזיק את השור,

משלם במותר נזק שלם.

אם השור הזיק את האדם יותר ממה שהאדם הזיקו, משלם בעל השור את כל ההפרש שבין נזקיהם, שכן אף שור תם שחבל באדם משלם נזק שלם.

ויוצא לפי רבי עקיבא, שיש חילוק בין דין שור שהזיק את השור, שהתם משלם רק חצי נזק, לשור שהזיק אדם, שאף התם משלם נזק שלם. ואם רבי אושעיא סובר כרבי עקיבא, היה לו למנותם בנפרד.

והגמרא מתרצת:

הא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה

, הרי רבי עקיבא עצמו שבר את כח אגרופו. כלומר, החליש את כוחה ותוקפה של הלכה זו שאף שור תם שהזיק אדם משלם נזק שלם:

דתניא

בברייתא,

רבי עקיבא אומר: יכול אף תם שחבל באדם,

שמשלם נזק שלם כמו מועד,

ישלם

זאת אף

מן העלייה

[כלומר, ממקומות אחרים ולאו דוקא מגופו של הור המיק] כמועד, ולא כשור תם שהזיק שור המשלם רק מגופו של השור -

תלמוד לומר

"כמשפט הזה

יעשה לו

" [שמות כא]. והגמרא [לקמן לג א] מפרשת שפסוק זה בא לחייב על שור שהזיק אדם. ודורש רבי עקיבא ש"יעשה לו" הכוונה היא לגופו של השור, ומלמדנו הכתוב שרק

מגופו משלם,

רק מגופו של המזיק,

ואינו משלם מן העלייה,

ואם השור אינו שווה כשווי הנזק, מפסיד הניזק.

וכיון שלעיתים אין הוא משלם נזק שלם, אלא רק כשווי גוף המזיק לפיכך לא מנאו רבי אושעיא כסוג נפרד.

והגמרא שואלת עוד לרבי אושעיא:

האונס והמפתה והמוציא שם רע, דממונא הוא, ליתני!

לעיל [בעמוד הקודם] נתבאר שרבי אושעיא לא שנה נזיקין שחיובן הוא מדין קנס. ועדיין יש לשאול למה לא שנה גם את דין תשלומים של ה"אונס" וה"מפתה", והן אמנם חיובם קצוב בתורה, והוי קנס, מכל מקום, עליהם לשלם גם תשלומי "בושת" שגרמו, ותשלומי "פגם" [ששווה עתה פחות], ואלו הם תשלומי ממון [כמבואר במשנה כתובות לט א], ואם כן, למה לא שנאם?

ומשיבה הגמרא:

מה נפשך,

כל תשלום שתאמר שיש בהם, לא היה לרבי אושעיא לשנותן, שכן;

אי נזק,

אם משום התשלום עבור הנזק, הרי

תנא ליה

, כבר שנה את ה"נזק" בנפרד.

אי צער

, אם משום התשלום עבור הצער שחייב האונס לשלם,

תנא ליה,

הרי כבר שנה את ה"צער" בנפרד.

אי בשת,

אם משום התשלום עבור הבושת,

תנא ליה,

הרי כבר שנה את ה"בשת" בנפרד.

אי פגם,

אם משום התשלום עבור הפגם,

היינו נזק

הרי זהו התשלום שמשלם על הנזק שהזיקה, ששווה עתה פחות. והרי שנה כבר את הנזק בנפרד.

אלא

מה אית לך למימר

מה נותר לך לומר, שרבי אושעיא היה צריך לשנותם משום ה

קנסא

קנס החמישים כסף שמשלמים האונס והמפתה, שאת זה הוא לא מנה, אבל על כך כבר נתבאר לעיל שרבי אושעיא

בקנסא לא קמיירי.

בתשלומין שהן מדין קנס הוא לא דיבר [לא שנה].

והגמרא מוסיפה לשאול לרבי אושעיא:

המטמא

טהרות של חברו,

והמדמע

מערב תרומה עם חולין של חברו שנאלץ עתה למוכרם לכהן בזול.

והמנסך

יין חברו לעבודה זרה ואסרו בהנאה,

דממונא הוא

כל אלו חיובן הוא תשלום ממון, שהרי הזיקו, ומשלם כפי מה שהזיקו, ואם כן

ליתני

למה רבי אושעיא לא שנה אותם?

משיבה הגמרא:

מה נפשך

, בכל דרך שתאמר בשיטת רבי אושעיא, אין זה קשה. כי

אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק

הנזקים הללו מוגדרים כ"היזק שאינו ניכר", שהרי הפירות נשארו כפי שהיו, ואין הטומאה או הניסוך ניכר בהם, וכן המדמע אין ניכר הנזק בפירות חברו. ונחלקו אמוראים [גיטין נג א] האם זה נחשב כהיזק מן התורה וחייב, או שחיובו רק מדרבנן משום קנס שלא יהיה כל אחד הולך ומטמא טהרות חברו.

ואם תאמר שרבי אושעיא סובר שהיזק שאינו ניכר נחשב היזק מן התורה, אם כן,

הא תנא ליה נזק,

הרי כבר שנה את הנזק בנפרד, ואף אלו הם בכלל נזק.

ו

אי

ואם תאמר שהוא סובר

היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק

אינו נקרא היזק מן התורה, אם כן,

הוה ליה קנסא

החיוב הוא רק מטעם קנס, שלא יהיה כל אחד מטמא טהרות חברו,

ו

זה כבר נתבאר שרבי אושעיא

בקנסא לא קמיירי

אינו מדבר בתשלומין שכל חיובן רק משום קנס, ולכן לא שנה אותם.

הגמרא שואלת האם נוכיח מכאן את שיטת רבי חייא בהיזק שאינו ניכר:

לימא קסבר

[האם נאמר, נוכיח, שסבר]

רבי חייא,

השונה בנפרד את המטמא המדמע והמנסך,

שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק

ומעיקר הדין אין לחייבו, וחיובו אינו אלא מטעם קנס, ולכן שנה אותם רבי חייא בנפרד, כי אין הם כלולים בכלל הנזק.

דאי שמיה היזק

כי אם נאמר שרבי חייא סובר שנחשב להיזק מן התורה,

הא תנא ליה נזק

הרי כבר שנה את הנזק בנפרד [כי שנה גם את כל האבות של רבי אושעיא], ולשם מה שנה גם את המטמא המדמע והמנסך, בנפרד.

הגמרא דוחה: רבי חייא באמת סובר שהוי נזק מן התורה, ומכל מקום חילקם, כי

תנא היזקא דמינכרא

שנה בנפרד את החיוב על נזק שהוא ניכר בגוף החפץ,

ותנא היזקא דלא מינכרא,

ושנה בנפרד חיובי נזק שאין הנזק ניכר בגוף החפץ, וההיזק הוא רק בתשמישיו ובשוויו.

הגמרא שואלת לרבי חייא:

בשלמא לתנא דידן,

לפי התנא של משנתנו מובן למה

תנא מניינא,

למה שנה [נקב] את מנין [הארבעה] האבות שהוא בא למנות, כי רצה בזה

למעוטי דרבי אושעיא,

להשמיענו שלא בא לשנות את כל אבות הנזיקין שמנה רבי אושעיא, אלא רק את אלו בלבד.

ו

כן מובן מדוע

רבי אושעיא תנא מניינא,

נקב במנין [שלשה עשר] האבות שבא למנות, כי רצה בזה

למעוטי דרבי חייא,

להשמיענו שלא בא לשנות את כל אבות הנזיקין שמנה רבי חייא, אלא רק את אלו בלבד.

אלא מנינא דרבי חייא

, המנין של עשרים וארבעה אבות נזקים שנקב רבי חייא,

למעוטי מאי?

מה הוא בא למעט בכך שרק את אלו הוא מנה ואת האחרים לא, והרי כיון שהוא מנה את הכל, לשם מה נקט את המנין?

ומשיבה הגמרא: רבי חייא נקב את המנין הזה להשמיענו שרק את אלו הוא מונה בין האבות,

למעוטי מוסר,

למעט את האדם המזיק את חברו על ידי שמלשין לגוי על ממונו, והגוי בא ונוטלו, שחייב המלשין לשלם את הנזק.

ו

כן בא למעט את ה

מפגל,

כהן השוחט קרבן במחשבת פיגול, לאוכלו או להקריבו שלא בזמנו [או ששוחט קרבן חטאת לשם שלמים, במקום לשוחטו לשם חטאת], ובכך פוסל הכהן את הקרבן, ועל הבעלים להביא קרבן אחר [כמבואר במשנה ריש זבחים], חייב הכהן לשלם לבעלים על מה שהפסידם. ורבי חייא בא למעט, שאת אלו הוא אינו שונה.

שואלת הגמרא:

וליתני!

מדוע הוא אינו שונה גם את המוסר?

בשלמא מפגל

, מובן מדוע הוא אינו שונה, כי

בקדשים לא קמיירי,

אינו מדבר בנזקי קדשים.

אלא

[אבל]

מוסר

-

מאי טעמא לא תני?

מהו הטעם שרבי חייא לא שונה את המוסר בין אבות הנזיקין?

ומשיבה הגמרא:

שאני מוסר, דדיבורא.

שונה הוא ה"מוסר", שעושה את הנזק בדיבור בלבד ללא מעשה,

ובדיבורא לא קמיירי.

רבי חייא לא מונה את הנזקים הנעשים על ידי דיבור בלבד, ולכן הוא לא שונה את המוסר.

אך הגמרא שואלת על התירוץ:

והא מוציא שם רע דדיבורא הוא

, והרי במוציא שם רע נעשה כל הנזק רק על ידי דיבור, שהוציא שם רע

, וקתני

ורבי חייא שנה, הרי ששנה גם סוגי נזיקין הנעשים על ידי דיבור, וחוזרת אם כן השאלה למה לא שנה את המוסר? משיבה הגמרא: שונה המוציא שם רע, ד

דיבורא דאית ביה מעשה הוא

המוציא שם רע אינו חייב במאה כסף, אלא אם היה גם מעשה, לדעת רבי אלעזר בן יעקב אם בעל [כתובות מו א], ולדעת רבי יהודה רק אם שכר עדי שקר. וכיון שיש בזה גם מעשה, לכן מנאו רבי חייא.

שואלת הגמרא עוד:

והא עדים זוממים דיבורא דלית ביה מעשה הוא,

הרי עדים זוממים החייבים על מה שזממו לחייבו, כל הנזק נעשה רק על ידי דיבורם, ולא נדרש לחיובם כל מעשה מצידם,

וקתני,

ורבי חייא מונה אותם, הרי ששנה גם סוגי נזקים שנעשו על ידי דיבור בלבד?

ומשיבה הגמרא:

התם,

בעדים זוממים,

אף

על גב דלית ביה מעשה, רחמנא קרייה מעשה,

אמנם בפועל הנזק נעשה רק על ידי דיבור, מכל מקום התורה החשיבה את דיבורם כמעשה,

דכתיב

"

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו

" [דברים י"ט]. ומזה שהתורה השתמשה בלשון "לעשות לאחיו", משמע שהחשיבה זאת כמעשה.

הגמרא שואלת לרבי חייא ורבי אושעיא:

בשלמא לתנא דידן, תנא אבות

התנא של משנתנו, מובן מדוע קרא לנזקים שמנה בשם אבות, שמזה משתמע

מכלל דאיכא תולדות

שלכל אחד מהם יש תולדות. השם אב מתאים רק למזיק שיש לו תולדות, ואכן לד' אבות שבמשנתנו יש תולדות, וכפי שנתבאר לעיל בגמרא.

אלא

[אבל]

לרבי חייא ורבי אושעיא

הקוראים גם לכל הנזיקין ששנו בשם

אבות

, שמשמעו:

מכלל דאיכא תולדות

שלכל הנזיקין הללו שמנו יש גם תולדות. ויש לשאול:

תולדותיהן מאי ניהו

מהן איפוא התולדות של האבות שמנו?

הגמרא משיבה:

אמר רבי אבהו

: אכן, אין לאבות אלו תולדות. ורבי חייא ורבי אושעיא קראום בשם אבות, לומר,

כולן

דינם

כאבות

לענין

לשלם ממיטב.

שאם אין המזיק משלם במעות אלא משלם מקרקעותיו, עליו לשלם מהקרקע הטובה ביותר.

והגמרא מבארת מנין לנו דין זה:

ו

מאי טעמא

, מהו הטעם [מנין לנו] שמשלמים כל הנזקין הללו ממיטב?

אתיא,

כולם נלמדים מגזירה שוה מהמילים:

תחת, נתינה, ישלם, כסף.

דין מיטב נאמר בשן ורגל, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" [שמות כב ד], ומהם אנו לומדים לכל ארבעת אבות נזיקין. ובאבות נזיקין אלו נאמרו ארבע תיבות הללו [כדלהלן], ומהם אנו לומדים בגזירה שוה לכל שאר עשרים וארבע אבות נזיקין.

"תחת" כתוב בשור המועד - "שור

תחת

שור" [שמות כא לו].

"נתינה" כתוב גבי שור שנגח את העבד - "שלשים שקלים

יתן

לאדוניו" [שמות כא לב]. "ישלם" כתוב גבי שן ורגל - "מיטב שדהו ומיטב כרמו

ישלם

" [שמות כב ד].

"כסף" כתוב גבי בור - "

כסף

ישיב לבעליו" [שמות כא לד]. הגמרא חוזרת לפרש דברי המשנה:

שנינו במשנתנו:

לא הרי השור כהרי המבעה,

ולא הרי המבעה כהרי השור.

ושואלת הגמרא:

מאי קאמר!?

מה התנא של המשנה בא לומר בזה?

ומשיבה הגמרא:

אמר רב זביד, משמיה דרבא: הכי קאמר,

כך כוונת התנא לומר: היה קשה לו,

לכתוב רחמנא חדא, ותיתי אידך מיניה.

למה כתבה התורה גם שור וגם מבעה, והרי היה די שהתורה תכתוב אחד מהם, וממנו נלמד את השני בלימוד של "מה מצינו", כשם שהשור שהוא מזיק, חייב, כך המבעה שהוא מזיק יהיה חייב.

הדר אמר, חדא מחדא לא אתיא,

לכן [חזר, הוסיף] ואמר התנא "לא ראי זה כראי זה", שהשור חמור יותר, ולכן אם המבעה לא היה כתוב, לא היה ניתן ללומדו מן השור.

והגמרא ממשיכה לפרש דברי המשנה:

שנינו במשנתנו:

ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים

כהרי האש שאין בו רוח חיים.

ושואלת הגמרא:

מאי קאמר?

מה בא התנא של המשנה לומר בזה?

משיבה הגמרא:

אמר רב משרשיא משמיה דרבא: הכי קאמר

, כך כוונת התנא לומר: