Bawa Kamma 56a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן:

אלא

הברייתא מדברת

בכותל רעוע,

שעמד בין כך ליהרס, ולא הפסיד לו כלום בשבירת הכותל. ולכן, כל הנידון הוא רק על בריחת הבהמה, שעליה הוא פטור מטעם "גרמא".

אמר מר: הכופף קמתו של חבירו בפני

הדליקה

. והוינן בה:

היכי דמי?

אילימא דמטיא ליה,

אם נאמר שהאש הגיעה לקמה לאחר הכיפוף

ברוח מצויה,

אם כן,

בדיני אדם נמי נחייב!

שהרי זה כאילו הבעיר את הקמה בידים. ומתרצינן:

אלא, דמטיא,

כאן מדובר באופן שהאש הגיעה רק

ברוח שאינה מצויה,

ולא היה לו להעלות על דעתו שהאש אכן תגיע לקמה כתוצאה מהכיפוף, ולכן הוא אינו חייב בדיני אדם.

ורב אשי אמר

: לא כך נאמר בברייתא שכפף קמתו של חבירו. אלא, "

טמון" אתמר,

שכיסה את קמת חבירו בסדינים כשראה שהדליקה מתקרבת אליה, וגרם בכך הפסד לחבירו, שעל ידי כן כיסוי התבואה פטור המבעיר מלשלם עבור האש שהדליק,

משום דשויה

"

טמון

"

באש,

שגזירת הכתוב הוא שאין חייבין בנזקי אש על דבר שהיה טמון ומכוסה בשעה שהוא נשרף, ולכן הוא מתחייב בדיני שמים.

אמר מר: השוכר עדי שקר

.

והוינן בה:

היכי דמי?

אילימא לנפשיה,

ששכר אותם כדי להוציא ממון מחבירו לעצמו, אם כן,

ממונא בעי שלומי.

הוא צריך להחזיר את אותו ממון שהוציא מחבירו שלא כדין ומצוי עתה בידו,

ובדיני אדם נמי ניחייב

אותו בהחזרת הממון הזה! ומתרצינן:

אלא לחבריה.

ששכר עדי שקר להוציא ממון מראובן לשמעון, ולא לעצמו, ולכן אין לחייב אותו על כך בדיני אדם, היות והוא עשה את הנזק ב"גרמא" ולא בידים.

אמר מר:

והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו

.

והוינן בה:

במאי עסקינן?

אילימא בבי תרי,

שמלבדו יש עד נוסף היודע את אותה עדות, אם כן

פשיטא

שהוא חייב על כך בדיני שמים, שהרי

דאורייתא הוא!

מקרא מפורש הוא, שנאמר בעד המסרב לבוא ולהעיד עבור חבירו את העדות שהוא יודע לטובתו [ויקרא ה א] "

אם לא יגיד, ונשא עונו

"!?

ומתרצינן:

אלא בחד.

שרק הוא יודע את העדות, ואילו הכתוב מדבר רק כשיש שני עדים, שאילו היו מעידים היו מחייבים אותו ממון. אבל עד אחד, אין בכחו אלא רק לחייב שבועה ולא ממון. ובכל זאת גם הוא חייב בדיני שמים על המנעותו מלהעיד, כי שמא על ידי עדותו היה נמנע הנתבע מלהישבע לשקר, והיה מודה ומשלם. ונמצא שבהמנעותו מלהעיד, הוא גרם לחבירו הפסד.

והוינן בה:

ותו ליכא!?

וכי אין עוד אופנים של היזק שחייבין עליהם רק בדיני שמים?

והאיכא

(סימן: העושה, בסם, ושליח, חבירו, נשכר

) [סימני חמשת הברייתות שהגמרא תביא להלן, שנאמר בהם חיוב בידי שמים]:

העושה מלאכה במי חטאת

של פרה אדומה, כגון שהשתמש בהם כמשקולת, או

ובפרת חטאת,

בפרה אדומה עצמה, ושניהם נפסלין על ידי מלאכה,

פטור מדיני אדם

מלשלם עבור הנזק שעשה, כי הנזק אינו ניכר בגוף הדבר שנעשתה בו המלאכה, ו"היזק שאינו ניכר" אינו נחשב להיזק,

וחייב בדיני שמים.

ב.

והאיכא: הנותן סם המות בפני בהמת חבירו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים?

ג.

והאיכא: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן,

והבעירו רכושו של אדם אחר,

פטור

השולח

מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ד. והאיכא: המבעית

הפחיד

את חבירו

ללא שעשה מעשה בגופו, וכגון שצעק לו לתוך האוזן פתאום והוא נבהל,

פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים.

ה.

והאיכא: נשברה כדו ברשות הרבים ולא סלקה

את השברים, או

נפלה גמלו

ברשות הרבים

ולא העמידה,

ונתקל בהם אדם והוזק,

רבי מאיר מחייב בהזיקן

.

וחכמים אומרים: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים?

ומשנינן:

אין! מיהא, איכא טובא,

אמנם יש עוד אופנים שחייבין עליהם בדיני שמים, אלא שהברייתא מונה רק את הארבעה האלו, היות

והני, איצטריכא ליה,

כיון שיש בהם חידוש שהוצרך התנא להשמיעו:

כי

מהו דתימא,

הייתי אומר, שאפילו

בדיני שמים נמי לא ליחייב

בהם, לכן

קא משמע לן

התנא בברייתא שחייבין עליהם בדיני שמים.

ומבארת הגמרא את החידוש שבכל אחד:

פורץ גדר בפני בהמת חבירו

-

מהו דתימא, כיון דלמסתריה קאי,

שכותל הגדר הרעועה בין כה וכה עומד להיסתר, ואם כן,

מה עביד

הפורץ הזה, ולכן

בדיני שמים נמי לא ליחייב,

קא משמע לן

שהוא חייב בדיני שמים.

הכופף קמתו שלחבירו, נמי

יש בו חידוש -

מהו דתימא, לימא,

יטעון הכופף את הקמה:

מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה!?

שהרי למעלה אמרנו שמדובר שהאש הגיעה רק ברוח שאינה מצויה, ולכן

ובדיני שמים נמי לא ליחייב

הכופף.

קא משמע לן

.

ולרב אשי, דאמר נמי,

"

טמון" איתמר,

שהוא כיסה את קמת חבירו, יש בכך חידוש, כי

מהו דתימא

שהוא יכול לטעון:

אנא, כסויי כסיתיה ניהלך!

אני התכוונתי לכסות את התבואה כדי שלא תישרף מיד, ולכן,

ובדיני שמים נמי לא ליחייב,

קא משמע לן

שהוא חייב בדיני שמים.

והשוכר עדי שקר, נמי

יש בו חידוש - כי

מהו דתימא, לימא,

יטעון השוכר את עדי השקר: לא היה להם לעדים לשמוע לי ולעבור על איסור התורה ולהעיד שקר, כי

דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?

ולכן

ובדיני שמים נמי לא ליחייב

.

קא משמע לן

שהוא חייב בדיני שמים.

והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, נמי

יש בו חידוש -

מהו דתימא

יטעון אותו העד: אינני מפסיד לו כלום בכך שאינני מעיד לטובתו שהרי עד אחד אין בכחו לחייב ממון אלא רק שבועה, ו

מי יימר, דכי הוה

(אתינא

)

מסהידנא ליה,

כי מי יאמר שזה דבר ודאי שאם הייתי בא ומעיד, והייתי מחייב אותו להשבע כדי שיהיה נאמן נגד עדותי, אכן

הוה מודה,

היה אותו אחד מודה על האמת שהוא אכן חייב ממון כדי להינצל משבועת שקר?

דלמא, הוה

עומד בכפירתו, ו

משתבע לשקרא,

ונמצא שבהמנעותי מלהעיד לא הפסדתי ממון לתובע, ולכן

ובדיני שמים נמי לא ניחייב

.

קא משמע לן

שהוא חייב בדיני שמים.

שנינו במשנה:

נפרצה בלילה, או שפרצוה לסטים,

ויצאה והזיקה, פטור.

אמר רבה

: מה שנאמר במשנה בנפרצה בלילה שהוא פטור,

והוא,

זה רק באופן,

שחתרה

הבהמה מתחת לכותל והפילה אותו, שזה בגדר "אונס" ביחס לבעלים, ולכן הם פטורים.

והוינן בה:

אבל לא חתרה

הבהמה, אלא הכותל נפל מאליו,

מאי?

האם תאמר שאז

חייב

הבעלים? והרי תיקשי,

היכי דמי?

באיזה אופן מדובר?

אילימא בכותל בריא,

שחתרה תחת כותל בריא, אם כן, אפילו

כי לא חתרה,

אלא נפל הכותל מעצמו,

אמאי חייב

הבעלים על כך, וכי

מאי הוה ליה למיעבד

כדי למנוע את נפילתו, והרי גם זה "אונס" אצל הבעלים, מאחר והכותל היה בריא!?

אלא,

שמא תאמר, שמדובר

בכותל רעוע,

העשוי ליפול, ולכן כאשר הכותל נפל מעצמו נחשב הדבר שנפל ב"פשיעה" של הבעלים, ולכן הם חייבים -

גם זה אי אפשר לומר!

כי אם כן, גם

כי

לא נפל הכותל, אלא ש

חתרה

הבהמה מתחת לכותל והפילה אותו,

אמאי פטור

הבעלים? והרי דבר כזה, "

תחלתו בפשיעה"

לגבי נפילת הכותל, "

וסופו באונס", הוא!

שהרי בסוף לא נפל הכותל מעצמו, אלא שחתרה הבהמה תחתיו, שזה נחשב ל"אונס" אצל הבעלים.

הניחא למאן דאמר

"

תחלתו בפשיעה וסופו באונס, פטור"

.

אלא למאן דאמר

"

תחלתו

בפשיעה וסופו באונס, חייב", מאי איכא למימר?

מדוע הבעלים פטורים?

ומתרצינן:

אלא מתניתין,

משנתנו מדברת

בכותל בריא,

ולכן הבעלים פטורים.

ואפילו לא חתרה,

אלא שהכותל נפל מעצמו, כי בכל אופן, הבעלים בגדר "אונס".

וכי איתמר דרבה, אסיפא

דמתניתין

איתמר

.

דקתני:

הניחה בחמה, או שמסרה לחרש שוטה וקטן, ויצתה והזיקה, חייב

.

ועל כך

אמר רבה

: הבעלים חייבים בהניחה בחמה

ואפילו חתרה

הבהמה והפילה הכותל ויצאה, ואפילו היה הכותל בריא.

לא מיבעיא היכא דלא חתרה

אלא שהבהמה פרצה את הדלת, אז ודאי הבעלים חייבים,

דכולה בפשיעה הוא,

שהבעלים היו צריכים לדעת שמחמת צער השמש היא עלולה לפרוץ את הדלת ולצאת.

אלא אפילו חתרה

מתחת לכותל,

נמי

הם חייבים.

מהו דתימא, הויא ליה תחילתו בפשיעה

לגבי פריצת הדלת,

וסופו באונס

לגבי החתירה, ויפטרו הבעלים.

קא משמע לן

רבה,

דכולה פשיעה היא

שגם לגבי החתירה נחשב הדבר לפשיעה אצל הבעלים.

מאי טעמא?

דאמר ליה

הניזק לבעלים:

מידע ידעת, דכיון דשבקתה,

הנחת את בהמתך

בחמה, כל טצדקא

תחבולה

דאית לה למיעבד, עבדה ונפקא!

היא עלולה לעשות הכל כדי לצאת משם כדי להשתחרר מהצער, ואפילו לחתור תחת הכותל. ונמצא שתחילתו וסופו היה בפשיעה.

שנינו במשנה:

הוציאוה לסטים, לסטים חייבין

.