Bawa Kamma 53b — Talmud auf Deutsch

איתמר

:

שור

של אדם,

ושור

שהוא "

פסולי המוקדשין

" [שור שהיה קרבן ונפסל משום שנפל בו מום, ואפילו הוא בכור שנפל בו מום, שעל אף שהוא שייך לכהן, ונאכל בכל מקום כחולין, אין חייבים על היזק שהזיק אחרים],

שנגחו

ביחד שור אחר, ורק השור של ההדיוט חייב לשלם נזק, ולא השור של פסולי המוקדשים:

אביי אמר, משלם חצי נזק.

רבינא אמר: משלם רביע נזק.

ומעמידה הגמרא את מחלוקתם בשתי אפשרויות:

האחת,

הא והא בתם,

אביי ורבינא שניהם דברו בשור תם, אלא ש

הא,

רבינא, הסובר שמשלם רק חצי נזק, הוא

כרבנן,

שאינם מחייבים את אחד השותפים להיזק לשלם את כל הנזק, גם כאשר אי אפשר לגבות מהשותף האחר.

ואילו

הא,

אביי, שאמר משלם ההדיוט את כל מלוא הסכום של חצי נזק, על אף שהיה לו שותף בעשיית הנזק, כיון שאם אי אפשר לגבות מהשני גובים מהראשון את כל הסכום, הוא

כרבי נתן.

והצורה השניה:

איבעית אימא, הא והא כרבנן,

שניהם סוברים כרבנן, ולא נחלקו כלל, אלא שדיברו בשני שוורים חלוקים.

הא,

רבינא שאמר משלם רביע נזק, דיבר

בתם.

ולכן הוא משלם רק רביע נזק, שהוא חלקו במחצית מסכום התשלום, שהוא חצי נזק.

ואילו

הא,

אביי דיבר

במועד,

ולכן הוא משלם חצי נזק, שהוא מחצית התשלום מכל הסכום.

איכא דאמרי, אביי אמר: חצי נזק, רבינא אמר כוליה נזק.

הא והא במועד, הא כרבנן, והא כרבי נתן.

איבעית אימא, הא והא כרבי נתן, הא במועד והא בתם.

אמר רבא: שור

של אדם אחד,

ואדם

שני,

שדחפו

אדם או חפץ

לבור

של אדם שלישי, חלוק הוא דין חיוביהם: א.

לענין נזקין

, כגון שדחפו לשם אדם והוזק בבור:

כולן חייבין

, משלמים הם בין כולם את הנזק.

ב.

לענין ארבעה דברים

[צער ריפוי שבת ובושת, שמוסיף אדם החובל בחבירו על הנזק] כגון שדחפו את האדם ונחבל בבור - ג.

ו

לענין

דמי ולדות

, כגון שדחפו אשה הרה ויצאו ילדיה:

אדם חייב

בכל התשלום,

ו

אילו

שור ובור פטור

, שאין שור ובור חייבים אלא בנזק בלבד ולא בארבעה דברים, ואף אין חייבים בדמי ולדות.

ד.

לענין כופר

כגון שדחפו את האדם ומת בבור, והיה השור מועד:

ו

לענין קנס

שלשים

שקלים

של עבד

כגון שדחפו את העבד, ומת, והיה השור מועד:

שור חייב

, ואילו

אדם ובור פטורים

, שלא חייבה תורה כופר ושלשים של עבד אלא בשור.

ה.

לענין כלים

כגון שדחפו את הכלים ונשברו בבור: ו.

ו

לענין

שור פסולי המוקדשין

[בכור בעל מום, או קדשים שהוממו ונפדו] שנדחף על ידם לבור:

אדם ושור חייבין, ובור פטור

, שהבור פטור על הכלים [כמבואר במשנתנו], ועל פסולי המוקדשין.

ומפרשינן:

מאי טעמא

פטור הבור על פסולי המוקדשין:

כי

אמר קרא

גבי בור [שמות כא לד]: "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו,

והמת

[הנבילה]

יהיה לו

", וללמד הוא בא: לא חייבה תורה את בעל הבור אלא

ב

נזקי

מי שהמת שלו

, דהיינו מי שראוי להאכילו לכלבים,

יצא זה

שור פסולי המוקדשים -

שאין המת שלו

, שאסור להאכילו לכלבים.

ומקשינן:

למימרא דפשיטא ליה לרבא

שהבור פטור על נזקי שור פסולי המוקדשין,

והא מיבעי בעי ליה לרבא

[וכי אטו פשוט לרבא שהבור פטור, והרי נסתפק רבא בדבר]!?

דבעי רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, מהו

שיתחייב עליו בעל הבור?

וצדדי הספק הם:

האי

קרא ד"

והמת יהיה לו

", ללמד הוא בא:

במי שהמת שלו, יצא זה

שור פסולי המוקדשין -

שאין המת שלו

.

או דילמא

: "

והמת יהיה לו

",

ל

"

בעלים

של הבהמה -

מטפלין בנבילה

"

הוא דאתא

, כלומר: אם הנבילה יש בה שווי, אין אומרים שישלם בעל הבור כנגד כל ערך הבהמה ויטול את הנבילה, אלא בעלי הבהמה הם נוטלים אותה, ובעל הבור משלים את ההפרש בלבד, ומשום ש"והמת יהיה לו" היינו לניזק.

הרי שנסתפק רבא אם פטור בעל הבור על שור פסולי המוקדשין, ואילו כאן אמר רבא כדבר פשוט שהוא פטור!?

ומשנינן:

בתר דבעיא

, אחר שהסתפק רבא אם פטור בעל הבור עליו,

הדר פשטה

רבא שהוא פטור, ושמועתו של רבא בסוגייתנו, היא אחר שפשטה.

ומקשינן: לפי מה שפשט רבא ש"והמת יהיה לו" ללמד הוא בא שבור פטור על פסולי המוקדשין:

אלא

"

בעלים מטפלין בנבילה

" של בהמה שמתה בבור - כמבואר במשנה ובברייתא לעיל ט ב וי ב -

מנא ליה

לרבא, מאחר ש"והמת יהיה לו" לפסולי המוקדשין הוא נדרש!?

ומשנינן:

נפקא ליה

לרבא ש"הבעלים מטפלים בנבילה" כשמתה בבור,

מן

"

והמת יהיה לו

"

ד

כתיב ב

שור

, וכדכתיב [שמות כא לה]: "כי יגוף שור איש את שור רעהו ... ואם שור נגח הוא ... שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו".

ומקשינן:

מאי חזית ד

"

והמת יהיה לו

"

דשור, מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה

, ומחייב אתה את השור על נגיחת שור פסולי המוקדשין, ואילו "

והמת יהיה לו

"

דבור, מפקת ליה למי שהמת שלו

ולפטור על פסולי המוקדשין [מנין לו לרבא, ש"והמת יהיה לו" האמור בשור, ל"בעלים מטפלים בנבילה" הוא בא, ואילו "והמת יהיה לו" האמור בבור, לפסולי המוקדשין הוא בא]!?

והרי

איפוך אנא

, שמא נדרשם בהיפך: "והמת יהיה לו" של בור, ל"בעלים מטפלים בנבילה", ויהיה חייב על שור פסולי המוקדשין, ואילו "והמת יהיה לו" האמור בשור, לפטור הוא בא את השור שנגח את פסולי המוקדשין!?

ומשנינן:

מסתברא

לדרוש את ה

פטור

[מתשלום על פסולי המוקדשין]

גבי בור, הואיל

ומצינו בו פטור אחר, ש

פטר בו את הכלים

.

ומקשינן עלה:

אדרבה

, נדרוש את ה

פטור גבי שור, שכן פטר בו חצי נזק

בקרן תמה!?

ומשנינן:

כוליה נזק

דומיא דפטור בשור פססולי המוקדשין -

מיהת לא אשכחן

פטור בשור, ואילו בבור מצינו פטור מכל הנזק לגבי כלים, ולכן מסתבר שהפטור המלא על שור פסולי המוקדשין גבי בור נאמר, ולא גבי שור.

שנינו במשנה:

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו

, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים:

מבארת הגמרא, ד

מתניתין

משנתנו הסוברת שבור פטור על הכלים -

דלא כרבי יהודה, דתניא

:

רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור

.

ומפרשינן:

מאי טעמא דרבנן

, שהם פוטרים את הבור על הכלים:

משום דאמר קרא

גבי בור [שמות כ"א לד]: "

ונפל שמה שור או חמור

", ודרשינן:

"

שור

"

ולא אדם

.

"

חמור

"

ולא כלים

, ולא כל דבר שאינו בעל חיים.

ורבי יהודה

הסובר: בור חייב על הכלים - אמר לך:

"

או

" ["שור או חמור"]

לרבות את הכלים

לחיוב.