Bawa Kamma 37b — Talmud auf Deutsch

א. אם

נגח

שור, שור ושור

[שלשה שוורים בזה אחר זה], ושוב נגח

חמור וגמל, מהו?

האם נעשה מועד לשוורים בלבד, כדין הנוגח שלשה שוורים שהוא מועד לשוורים בלבד, או שמא דינו כמי שנגח שלשה מינים בזה אחר זה, שהוא מועד לכל?

וצדדי הספק הם:

האם

האי שור בתרא, בתר שוורים שדינן ליה

, האם דין הוא שנצרף את השור השלישי לשני השוורים שלפניו כיון שהם מינו, ונמצאו החמור והגמל שאחריו עומדים לבדם, ואם כן

אכתי לשוורים הוא דאייעד

למידי אחרינא לא אייעד

[לא נעשה מועד אלא לשוורים ולא למינים אחרים], שהרי לא הועד אלא שתי פעמים לשאר מינים.

או דילמא האי שור בתרא, בתר חמור וגמל שדינן ליה

[שמא מצרפים את השור השלישי לחמור ולגמל שלאחריו],

ו

אם כן

אייעד ליה לכולהו מיני

[נעשה מועד לכל המינים], כדין הנוגח שלשה מינים, שהוא נעשה מועד לכל. עוד הסתפקו בני הישיבה בספק זה, באופן שהיו שלשת השוורים בסוף:

ב. אם נגח

חמור וגמל, שור ושור, ושור, מהו?

וצדדי הספק הם:

האי שור קמא

[האם השור הראשון משלשת השוורים]

בתר חמור וגמל שדינן ליה

[מצטרף הוא לחמור ולגמל שלפניו],

ואייעד ליה לכולהו מיני

[ונעשה מועד לכל המינים].

או דילמא

, דין הוא דאת השור הראשון

בתר שוורים

שלאחריו

שדינן ליה

[לצרפו לשוורים שלאחריו] כיון שהם מינו,

ואכתי

לשוורים הוא דאייעד

,

למינא אחרינא לא אייעד

[נעשה הוא מועד לשוורים בלבד, ולא לשאר מינים].

ועוד נסתפקו בני הישיבה בשני ספיקות אלו, לענין העדאה לשבתות:

ג. אם נגח ב

שבת

, וב

שבת

שלאחריה,

ו

ב

שבת

לאחריה, ולאחריהם נגח ב

אחד בשבת ו

ב

שני בשבת, מהו?

האם נעשה הוא מועד לשבתות בלבד, כדין מי שנגח בשלש שבתות זו אחר זו, או שמא נעשה הוא מועד לכל הימים, כדין שור שנגח בשבת, וביום ראשון וביום שני? וצדדי הספק הם:

הא שבת בתרייתא

, האם

בתר שבת הוא דשדינן ליה

, האם את השבת האחרונה אנו מצרפים לשתי השבתות שלפניה, כיון ששתי השבתות אותו יום הוא,

ואכתי

רק

לשבת הוא דאייעד

, אבל

לימות החול לא אייעד

[ונמצא שלא נעשה מועד אלא לשבתות].

או דילמא, בתר אחד בשבת ושני בשבת

שלאחריה

שדינן ליה

[מצרפים את השבת לימי אחד ושני בשבת שלאחריהם],

ואייעד ליה לכולהו יומי

[ונמצא זה מועד לכל יום].

ועוד הסתפקו:

ד. אם נגח

חמישי בשבת, וערב שבת, ושבת שבת ושבת, מהו?

וצדדי הספק הם:

האם

הא שבת קמייתא, בתר חמישי בשבת וערב שבת שדינן ליה

[מצרפים את השבת הראשונה לימי חמישי וערב שבת שלפניו],

ו

אם כן

אייעד ליה לכולהו יומי

[נעשה מועד לכל יום].

או דילמא: הא שבת קמייתא, בתר שבתות הוא דשדינן ליה

[את השבת הראשונה מצרפים לשבתות שלאחריו], כיון שיום אחד הם,

ו

אם כן

לשבתות

בלבד

הוא דאייעד

.

ומסקינן בכל ארבע הבעיות:

תיקו!

ועתה מדמה הגמרא את קביעת המועדות של השור לקביעת מועד הוסת של אשה כמו שיבואר להלן.

א. שור הנוגח שלש פעמים בזה אחר זה ביום מסויים בחודש, אין הוא מועד אלא לאותו יום בחודש שנגח בו, בשלשת הפעמים.

ב. אשה שיוצא דם ממקור דמיה [מהרחם], נטמאת בטומאת נידה.

דרך הנשים היא לראות דם נידה במחזוריות חדשית.

לעתים המחזוריות היא קבועה ליום מסויים בחודש, או להפרש קבוע של מספר ימים בין הראיות, ולעתים המחזוריות אינה קבועה.

קביעת המחזוריות ליום מסויים בחודש, או להפרש ימים מסויים בין הראיות, נקרא "קביעת וסת". והגמרא משווה כאן את קביעות הווסת לראיית הדם לקביעות הנגיחה של שור המועד.

לקביעות הוסת אצל אשה, יש כמה משמעויות לדינא.

האחת מהן היא, האיסור לבעלה בעת הווסת, גם אם לא ראתה עדיין דם נידה.

והשנית, לענין "דיה שעתה", וכפי שיתבאר להלן:

הדם היוצא ממקור דמיה, מטמא את האשה מהרגע שיצא מהרחם אל הפרוזדור [שממנו יוצא הדם החוצה]. ולכן, נטמאת האשה בטומאת נידה עוד בטרם ראתה את הדם היוצא מגופה. כי לעתים שוהה הדם בפרוזדור זמן מה טרם צאתו החוצה, ונמצא שהאשה נטמאת עוד לפני שהיא יודעת מטומאתה.

מן התורה, אין לה לאשה טהורה לחוש שמא יצא דם נידה ממקור דמיה אל הפרוזדור, ושמא היא טמאה, כי יש לנו להעמיד אותה בחזקת טהרתה.

וגם אם ראתה דם נידה, אין לנו לחוש שמא יצא הדם אל הפרוזדור קודם לשעת הראיה, וטימאה את כל הטהרות שנגעה בהם מאותה שעה, כי כאמור, יש לנו להעמידה על חזקת טהרתה עד השעה שיצא הדם מהגוף, וראתה אותו. אך חכמים החמירו לטמאות למפרע את כל הטהרות שנגעה בהם האשה שראתה דם, משעה שבדקה עצמה בפעם האחרונה ומצאה עצמה טהורה, או עשרים וארבע שעות למפרע, מלפני שעת הראיה.

במה דברים אמורים שגזרו חכמים על טומאת "מעת לעת" למפרע בנידה, באשה שאין לה קביעות "וסת" לראיית הדם. אבל אשה שיש לה קביעות וסת, אין לה לחשוש על טהרות שנגעה בהם, למפרע, לפני שעת הראיה, אלא "דיה שעתה", שתטמא משעת הראיה בלבד, כיון שראתה את הדם בעת הקביעות של ווסתה.

כיצד האשה קובעת לה וסת לראיית הדם?

אשה הרואה דם נידה שלש פעמים רצופות, בזה אחר זה, ביום מסויים בחודש, קבעה לה "ווסת" ליום זה. ומעתה, היא אסורה בעת הזאת לבעלה, גם אם לא ראתה בה דם. וכמו כן, תולים אנו לומר, שדוקא ביום זה למודה היא לראות דם, ולא ביום אחר.

ולפיכך, אם ראתה ביום זה דם, אומרים אנו "דיה שעתה". שאין אנו חוששים שמא יצא הדם מן המקור אל הפרוזדור יום או יומיים לפני תאריך זה, והתעכב הדם בפרוזדור, וכבר טמאה היא קודם לכן, אלא תולים אנו לומר שרק בעת שהיא למודה לראות בו - ראתה.

אם

נגח שור יום ט

"

ו בחודש זה, ויום ט

"

ז בחודש זה, ויום י

"

ז בחודש זה

, דין זה תלוי ב

פלוגתא דרב ושמואל

, שנחלקו בכעין זה לגבי וסתות של נדה.

דאיתמר

: אשה ש

ראתה

דם ב

יום ט

"

ו

בחודש זה, ויום ט

"

ז בחודש זה, ויום י

"

ז בחודש זה

:

רב אמר: קבעה לה וסת

לראות בכל חודש בדילוג של יום, דהיינו, בחודש הבא אמורה היא לראות ביום י"ח, ובחודש שלאחריו ביום י"ט, וכן הלאה.

ושמואל אמר

: אין זו קביעת ווסת, היות ולא היה דילוג של יום אלא שתי פעמים. ולכן, אינה קובעת ווסת לדלג יום בכל חודש,

עד שתשלש בדילוג

. כלומר, עד שתראה אף בחודש הבא ביום י"ח, שאז נהיה קביעות ווסתה לגבי החודש הבא, ביום י"ט.

וכן יהיה הדין גם לגבי שור המועד, שלפי רב, הרי השור מועד לדלג יום בכל חודש. ואילו לשמואל, אינו מועד לדילוג יום אלא רק לאחר הפעם הרביעית שידלג בה.

אמר רבא

: אם

שמע

השור

קול שופר, ונגח

, ושוב שמע

קול שופר, ונגח

, ושוב שמע

קול שופר, ונגח

, הרי הוא

נעשה מועד לשופרות

, שבכל פעם שישמע קול שופר מועד הוא ליגח.

ומקשינן עליו: והרי דבר זה

פשיטא

הוא, שהרי מוכח בשלש פעמים שתקיעת שופר היא הגורמת לו ליגח, ולמה הוצרך רבא להשמיענו כן!?

ומשנינן: יש חידוש בדברי רבא, היות והיה מקום לחלק בין קביעות מועד רגילה לבין קביעות מועד של שמיעת שופר.

כי

מהו דתימא

, שמא הייתי אומר, שהנגיחה הראשונה עקב תקיעת

הך שופר קמא

אינה מוכיחה דבר על הרגלו של השור לנגוח עקב תקיעת שופר שהוא שומע, אלא

סיוטא בעלמא הוא דנקטיה

. והייינו, ששמיעת התקיעה הראשונה גרמה לו לסיוט, שהוא ביעות מחמת פחד באופן חד פעמי, ונגח רק מחמת הסיוט ההוא, אך אין הנגיחה הזאת מצטרפת לשתי הנגיחות האחרות כדי להוכיח שהשור הזה "רגיל" הוא לנגוח מחמת תקיעת שופר, ומועד הוא לכך. ורק אם תהיינה שלש נגיחות נוספות, מלבד הנגיחה הראשונה, יהיה השור מועד לנגיחות.

לכן

קא משמע לן

רבא שגם הנגיחה הראשונה מצטרפת לשתי הנגיחות שלאחריה, וביחד הן נחשבות לשלש נגיחות שמחמתן הוא נעשה ל"שור המועד לנגוח מחמת שמיעת קול שופר".

מתניתין:

בפרשת שור תם כתיב [שמות כא לה]: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו, וגם את המת יחצון". וכיון שנאמר בה "שור רעהו", יש ללמוד מכך למעט שור של גוי, שאינו רעהו, בין אם שורו נוגח שור שלנו, ובין אם שורו נוגח על ידי שור שלנו. והוא הדין בשור של הקדש, שאינו נחשב שור "רעהו".

ובפרשת שור המועד כתיב [שמות כא לה]: "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום, ולא ישמרנו בעליו, שלם ישלם שור תחת השור, והמת יהיה לו". וזו היא פרשת שור מועד, שלא נאמר בה "רעהו".

שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ו

שור

של הקדש שנגח לשור של הדיוט

, בין שהיה השור תם, ובין שהיה השור מועד,

פטור

מלשלם -

משום

שנאמר

בפרשת נזקי קרן "

שור רעהו

", וממעט הכתוב "רעהו",

ולא שור של הקדש

.

שור של ישראל שנגח לשור של נכרי

, ין שהיה השור תם, ובין שהיה השור מועד, הרי הישראל

פטור

מלשלם לנכרי.

ו

אילו שור

של נכרי שנגח לשור של ישראל, בין

שהיה השור

תם

, ו

בין

שהיה השור

מועד

, הרי הנכרי

משלם נזק שלם

לישראל. ובגמרא לקמן לח א יתבאר טעם החילוק בין שור הקדש לשור נכרי, על אף ששניהם אינם בכלל "רעהו".

גמרא:

שנינו במשנה: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור:

ומבארת הגמרא:

מתניתין

, משנתנו, הפוטרת את ההדיוט מלשלם להקדש - היא

דלא כרבי שמעון בן מנסיא

. לפי שהוא מחייב את ההדיוט, אפילו כשהיה השור תם, לשלם נזק שלם להקדש.

דתניא: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור, שנאמר

"

שור רעהו

"

ולא שור של הקדש

, וכדעת התנא של משנתנו.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט

, אכן

פטור

.

ו

אולם, שור

של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם

.

אמרי

, הקשו בני הישיבה:

מאי קסבר רבי שמעון

בן מנסיא!?

והרי ממה נפשך תיקשי:

אי

קסבר רבי שמעון ש"

רעהו

"

דוקא

, אם כן,

אפילו של הדיוט שנגח של הקדש ליפטר

[אף שור הדיוט שנגח שור של הקדש יש לו ליפטר]!?

ואי

קסבר רבי שמעון ש"

רעהו

"

לאו דוקא

, אם כן,

אפילו

שור

דהקדש נמי כי נגח

שור

דהדיוט, ליחייב

[אף שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, יש לו להתחייב].

וכי תימא

ליישב, ש

לעולם קסבר

רבי שמעון בן מנסיא ש"

רעהו

"

דוקא

, ואין לנו מקור לרבות את ההקדש שיתחייב להדיוט, ולכן פטור ההקדש מלשלם.

ומיהו

, שור

דהדיוט כי נגח דהקדש

, אף על גב שאינו בכלל פרשת נזיקין שבתורה, שהיא אינה עוסקת אלא בשור רעהו, מכל מקום,

היינו טעמא דמיחייב, משום דקא מייתי ליה

להקדש

מקל וחומר דהדיוט

[יש לנו לחייב את המזיק הקדש, מקל וחומר ממזיק את ההדיוט]:

ומה

שור של

הדיוט שנגח

שור

של הדיוט

, הרי הוא

חייב

.

כי נגח

שור של הדיוט את השור

דהקדש לא כל שכן דמחייב!

אף כך אי אפשר לומר.

כי כלל הוא בידינו ש"

דיו לבא מן הדין, להיות כנדון

". [אי אפשר שיהיה דינו של הדבר הנלמד בקל וחומר, גדול מן המלמד, אלא דיו שיהא כמותו], ואם כן:

מה להלן

, גבי שור של הדיוט שנגח שור של הדיוט, אם היה השור

תם, חצי נזק

בלבד הוא משלם.

הכא

, גבי שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, שהוא נלמד בקל וחומר משור שנגח שור של הדיוט,

נמי

, תם

חצי נזק

בלבד הוא שישלם.

ואם כן, האיך אמר רבי שמעון שאף התם משלם נזק שלם להקדש!?

אלא, אמר ריש לקיש

בביאור טעמו של רבי שמעון בן מנסיא, המחייב שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם ובין מועד נזק שלם:

הכל

, בין הנוגח שור של הדיוט ובין הנוגח שור של הקדש,

היו בכלל נזק שלם

של מועד. כלומר, היות ובפרשת מועד לא נאמר כלל "רעהו", הרי בכלל חיוב הפרשה היו הכל, בין נגיחת שור של הדיוט ובין נגיחת שור של הקדש -

ו

כשפרט לך הכתוב

"

רעהו

"

גבי תם

, יש לנו לומר, שאין כוונת הכתוב לפטור את המזיק שור של הקדש, אלא להיפך, להחמיר בא הכתוב, ללמדך שרק אצל "

רעהו

",

הוא

שאמר הכתוב

דתם משלם חצי נזק

, שרק בשור "רעהו" התמעט שור תם מלשלם נזק שלם.

ומכלל

זה אתה למד,

ד

אצל

הקדש, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם

.

וההכרח לכך הוא: