Bawa Kamma 35a — Talmud auf Deutsch

אף הוא

שהדליק גדיש,

נמי

מדובר בהדלקה

דלא קבעי ליה,

שאין לו צורך בה.

ו

אף על פי כן

קתני

שהאדם המדליק

פטור

על הנזק

מפני שהוא נדון בנפשו

כלומר הוא חייב מיתה

.

ומוכח, שהמבעיר שלא לצורך חייב, כרבי אבהו, ודלא כרבי יוחנן שאמר כל המקלקלים פטורים.

ודחה רבי יוחנן את הראיה מהמשנה:

לא,

אין כוונת התנא להשוות את האדם לשור לחייבו מיתה ולפוטרו מממון באותו מקרה שהשור חייב ממון. כי באמת דינו של אדם המבעיר אינו דומה לשור, שכן אדם חייב מיתה ופטור מממון רק כשמבעיר לצורך, ואילו שור חייב גם כשמבעיר שלא לצורך.

אלא אדרבה, כוונת המשנה להקביל את דין השור לדין האדם דהיינו שבעל השור חייב גם במקרה ש

שורו

הבעיר את הגדיש

דומיא דידיה

באופן שהאדם המבעיר חייב.

וכך היא ההשוואה:

מה הוא

האדם עצמו, אינו חייב מיתה על ההבערה רק בזמן

דקבעי ליה

שהוא רוצה את הדליקה בשביל האפר,

אף שורו,

מה שכתוב במשנה שורו שהדליק את הגדיש חייב, מדובר [אפילו] בשור המדליק את הגדיש במקרה

דקבעי ליה,

שהוא זקוק לאפר.

ומקשה הגמרא:

שורו היכי משכחת לה,

לשם מה השור צריך להבעיר גדיש.

אמר ליה רב אויא, הכא במאי עסקינן, בשור פקח

חכם,

שעלתה לו נשיכה

[מכה]

בגבו, וקא בעי למקלייה

הוא רוצה לשרוף גדיש

ואיגנדר בקוטמא

כדי שיוכל להתחכך באפר במקום הנשיכה.

ומנא ידעינן

כיצד אפשר לדעת על שור המבעיר אש שכוונתו לשם כך.

דלבתר דקלייה

לאחר ששרף את הגדיש

קמגנדר בקוטמא

הלך להתחכך באפר, ובמקרה זה ניתן לתלות שמלכתחילה שרף את הגדיש לש כך.

ותמהה הגמרא:

ומי איכא

שור פיקח

כי האי גוונא

שידע להכין לעצמו רפואה כזו.

ומתרצת גמרא:

אין!

אכן מצינו מקרה של שור פיקח שריפא את עצמו.

דההוא תורא דהוה בי רב פפא

שור שהיה בבית רב פפא,

דהוה כיבין ליה חינכיה

שסבל מכאבים בשינים ,

עייל ופתקיה לנזייתא ושתי שיכרא

דחף ברגליו את כיסוי הכלי שהשכר בתוכו, שתה מהשיכר

ואיתסי

נרפא מכאב שיניו.

הרי שמצינו מקרה בו ידע השור להביא מזור לרפואתו.

הגמרא דנה על דברי רבי יוחנן שכל נזקי השור שהובאו במשנה הם באותו אופן של נזקי האדם.

אמרו רבנן קמיה דרב פפא

:

מי מצית אמרת

לפרש את המשנה באופן שהנזק הנעשה על ידי

שורו

הוא

דומיא

של הנזק הנעשה על ידי

דידיה

האדם עצמו.

והא קתני "שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב".

ואם נאמר שהתנא מעמיד את שורו שהזיק באופן הדומה לאדם המזיק, יקשה:

כיצד נוכל לפרש שורו שבייש דומיא דידיה האדם עצמו המבייש, הרי האדם חייב בבושת כשהוא מתכוין לבייש, ואילו שור נתכוון לבייש היכי משכחת לה, איך נמצא אופן שבו השור מתכוין לביש הרי אין לו דעת לכך.

אמר להם רב פפא, משנתנו מדברת באדם שאינו מתכוין לבייש אלא רק מתכוין להזיק, וכן השור שבייש לא מדובר בנתכוין לבייש אלא רק

כגון שנתכוון

השור

להזיק.

שכן אדם חייב בתשלומי בושת גם ללא שיתכוין לבייש, ובלבד שיתכוין להזיק, ואף השור שבייש מדובר בנתכוין להזיק בלבד. אלא שהאדם חייב בבושת והשור לא.

דאמר מר,

אדם ש

נתכוון להזיק

ובייש את חבירו

, אף על פי שלא נתכוון לבייש

חייב על הבושת.

ומביאה הגמרא תירוץ נוסף כיצד ניתן ליישב את הנאמר במשנה "הדליק את הגדיש בשבת פטור [מלשלם] מפני שהוא מתחייב בנפשו" עם דברי רבי יוחנן שהמבעיר ומקלקל בשבת פטור.

רבא אמר

: לעולם המשנה מדברת בשור שהדליק את הגדיש שלא לצורך, ודומיא דהכי גם באדם המדליק גדיש, מדובר שהדליק שלא לצורך, והוא פטור לגמרי ממיתה שכן כל המקלקלים פטורים.

ומה שנאמר במשנה "פטור [מלשלם] מפני שהוא מתחייב בנפשו", דמשמע שהוא חייב מיתה, שאם לא כן מדוע הוא פטור מלשלם, ועוד, הרי הלשון שהוא מתחייב בנפשו משמע שהוא חייב מיתה.

היינו משום דב

מתניתין

מדובר בשור ואדם שהדליקו גדיש

בשוגג,

ועל כך נאמר במשנה ששור המדליק גדיש בשוגג, בעליו חייב בתשלומים, אבל אדם שהדליק בשוגג פטור מלשלם. [למרות שהוא פטור ממיתה משתי סיבות: א. שלא הדליק לצורך. ב. שהדליק בשוגג].

ו

הטעם לכך הוא

כדתנא דבי חזקיה

:

דתנא דבי חזקיה,

נאמר בויקרא [כד כא] "מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת". כלומר, המכה בהמה חייב לשלם, אבל מכה אדם וממיתו, אינו משלם את דמי הנהרג, אלא הוא מתחייב מיתה.

דרשו חכמים ממה שנאמר יחד באותו פסוק "

מכה אדם ומכה בהמה",

שיש היקש ביניהם לכמה הלכות.

מה,

כמו שאדם ה

מכה בהמה לא חילקת בה,

לא הוזכר בתורה חילוק בין אופן אופני ההכאה. ומשמע ש

בין

אם הכה את הבהמה ב

שוגג

ו

בין

אם הכה אותה ב

מזיד,

בכל אופן הוא חייב.

וכן לא חילק הכתוב

בין

מכה בהמה ב

מתכוון ל

מי שמכה בטעות,

שאין מתכוון

לכך

,

ומשמע שאפילו הכה בהמה בלי מתכוין חייב.

וכן לא חילק הכתוב

בין

הכה את הבהמה ב"

דרך ירידה",

כשהוא מוריד את ידו האוחזת בגרזן מלמעלה למטה [שזו היא דרך ההכאה הרגילה],

ל

מכה בהמה ב

דרך עלייה,

כשמניף את ידו כלפי מעלה והכה את הבהמה שלא כדרך הכאה

,

ומשמע שגם בדרך עלייה חייב.

שהרי לא מצינו מקור בתורה

לפוטרו

מלשלם

ממון

אם הכה בהמה בשוגג או באין מתכוין או בדרך ירידה.

אלא

אדרבה, מכך שלא מצינו מקור לפוטרו בכל אלו, מסתבר שכוונת התורה

לחייבו ממון

למרות שהוא שוגג או אין מתכוין או בדרך ירידה.

וכשם שהמכה בהמה חייב בכל אופני ההכאה,

אף מכה אדם

שחייב במיתה ופטור מתשלומין, בכל צורה של הכאה הוא פטור מתשלומין.

ו

לא תחלוק בו בין

הכה את חבירו ב

שוגג ל

הכהו ב

מזיד,

או

בין מתכוון לשאין מתכוון,

או

בין דרך ירידה לדרך עלייה.

כי אפילו אם הכהו בשוגג או באין מתכוין או בדרך עליה אי אפשר

לחייבו ממון,

שהרי הוקשה הכאת אדם להכאת בהמה להשוות בין שוגג למזיד בין מתכוין לאין מתכוין בין דרך ירידה לעליה,

אלא

כשם שבהכאת בהמה בכל המקרים חייב כך בהכאת אדם בכל המקרים אמרה התורה

לפוטרו ממון.

נמצא שהמכה את חבירו בשוגג, למרות שאינו חייב מיתה כדין שוגג, מכל מקום הוא נפטר מהתשלומים, שכן לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, ובכל אופן פטור מתשלומים.

ומכאן, שכל איסור שמתחייבים עליו מיתה, העובר עליו בשוגג, אינו חייב לשלם את חיובי הממון.

ולכן העמיד רבא את הנאמר במשנה "הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמחייב בנפשו" במקרה שהדליק את הגדיש בשוגג, שהוא נפטר מהתשלומים, מפני שעוון זה של הדלקת גדיש בשבת, העושה אותו במזיד נפטר מהתשלומים, ואין חילוק בין מזיד לשוגג לענין פטור מתשלומים.

ובכך מישב רבא את קושיית רבי אבהו על רבי יוחנן: לדעת רבי יוחנן המקלקל בהבערה פטור, ואילו במשנה נאמר שהמדליק את הגדיש בשבת חייב מיתה?!

כי אכן מה שנאמר במשנה "מתחייב בנפשו" הכוונה היא, שבהדלקת גדיש שייך איזשהוא אופן להתחייב בנפשו, כגון אם הדליק במזיד והוא צריך לעפרו, והעושה עוון ששייך להתחייב בו במיתה, הרי הוא פטור מהתשלומים גם אם עבר על העוון בלי להתחייב מיתה.

ומטעם זה פטרה המשנה את המדליק גדיש שלא לצורך, כי עוון זה שייך להתחייב בו מיתה.

אמרו ליה רבנן לרבא: מי מצית מוקמת לה בשוגג?!

וכי אפשר לפרש את משנתנו במדליק את הגדיש בשוגג?

והא

במשנתנו זה שהדליק את הגדיש פטור

"מפני שנדון בנפשו", קתני,

ומוכח שמדובר במדליק במזיד שנתחייב מיתה.

ומפרש רבא, התנא במשנתנו

הכי קאמר: כיון ד

אם היה מדליק את הגדיש

במזיד,

היה

נדון בנפשו, והיכי דמי,

איך יתכן שמדליק גדיש חייב על ההבערה,

דקא בעי לאפרו,

שהוא מדליק לצורך האפר שהוא זקוק לו,

השתא,

עתה שהדליק את הגדיש

בשוגג,

או שאינו צריך לאפרו, אף על פי שאינו חייב מיתה, מכל מקום הוא

פטור

מהתשלומים

.

מתניתין:

א.

שור

של אדם אחד,

שהיה רודף אחר שור אחר

של אדם אחר,

והוזק

השור הנרדף.

זה,

הניזק,

אומר, שורך הזיק. וזה,

בעל השור הרודף

אומר, לא כי,

אלא בסלע לקה,

שנתחכך מעצמו בכותל, והוזק

.

המוציא מחבירו עליו הראיה.

ב.

היו שנים,

שני שוורים של שני בני אדם

רודפים אחר

שור

אחד

של אדם שלישי

,

ותבעם הניזק,

זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק.