Bawa Kamma 31b — Talmud auf Deutsch

מתרצת הגמרא: רבא סבר שלכולי עלמא נתקל פושע הוא, ומכל מקום יש חילוק בין תקלת הראשון לתקלת השני.

ה

ראשון

שנתקל מעצמו בקרקע,

ודאי פושע הוא,

משום שהיה לו להיזהר.

אבל השני שנתקל בגופו של הראשון אנוס הוא, כי אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.

ומכל מקום אם לאחר שנפל ה

שני

עבר שיעור זמן שהיה יכול לעמוד,

אגופו מחייב

אם נתקל השלישי בגופו של שני, השני חייב,

דהוה לו לעמוד ולא עמד,

ונידון כאדם המזיק

.

ו

אממונו

אם הוזק השלישי מממונו של השני, השני

פטור

אף על פי שהיה יכול לעמוד ולא עמד, משום

דאמר ליה

השני לשלישי,

האי בירא

בור זה

לאו אנא כריתיה,

לא אני כריתיו, אלא מחמת פשיעתו של הראשון נכרה הבור, ואין לשני חיוב לסלק בור שלא הוא כראו.

מיתיבי,

מהמשך הברייתא על פירושו של רבא ברישא.

כולן

כל הנופלים שהכשילו אחרים,

חייבין על נזקי

ם שנגרמו מחמת

גופן, ופטורין על

נזקי

ם שנגרמו מחמת

ממונן.

מאי לאו,

האם לא ניתן ללמוד מכך שהברייתא לא חילקה בין הראשון שנפל והכשיל, לשני ולשלישי שנפלו והתקילו, ש

אפילו

ה

ראשון

פטור על נזקי ממונו, ודלא כרבא שחייבו מדין נתקל פושע.

דוחה הגמרא:

לא,

הברייתא דיברה על הנתקלים באונס

לבר מראשון,

אבל הראשון שנתקל חייב בין על נזקי גופו ובין בנזקי ממונו, כרבא.

תמהה הגמרא:

והא

לשון הברייתא היא:

כולם

פטורים על נזקי ממונם,

קתני,

ומשמע שהראשון בכלל זה

.

מתרצת הגמרא:

אמר רב אדא בר אהבה,

יש ליישב כי מה שאמרה הברייתא

"כולן",

הכוונה היא לכל

הניזקין,

כל אלו שניזוקו מהראשון, אם אחר כך הזיקו אחרים, חייבים בין אם הזיקו על ידי גופן ובין אם הזיקו על ידי ממונם.

תמהה הגמרא,

האי מאי,

כיצד אפשר ליישב כך את הברייתא!?

אי אמרת בשלמא

שכוונת הברייתא

אפילו ראשון, היינו דקתני "כולן",

ואף הראשון בכלל.

אלא אי אמרת

כרב אדא בר אהבה, שכוונת התנא היא

לבר מראשון, מאי

טעמא נקט התנא

"כולן",

מה שנותן מקום לטעות ולפרש שהראשון בכלל.

היה לו

ליתני,

לשנות ולומר כך:

"הניזקין

חייבים בנזקי ממונם ופטורים על נזקי גופן", כלומר שכן לדברי רב אדא בר אהבה התנא דיבר על רק על הניזוקין, ואם כן מדוע לא אמר כן להדיא, אלא סתם בלשון "כולם" דמשמע שאף הראשון בכלל.

אלא

כך

אמר רבא

:

לעולם הברייתא סברה כמאן דאמר נתקל לאו פושע הוא, ובין הראשון ובין השני שנתקלו אנוסים הם, ומצד התקלה הם פטורים בין אם הזיקו בגופם ובין הזיקו בממונם.

ומכל מקום יש חילוק בין הראשון לשני, ה

ראשון

שנתקל בקרקע והכשיל בגופו את השני,

חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני,

כדין אדם המזיק, משום שהיה לו לעמוד ולא עמד.

ו

אילו ה

שני

שהיה לו לעמוד ולא עמד,

חייב בנזקי שלישי

רק

בנזקי גופו

של השלישי,

אבל לא בנזקי ממונו.

מאי טעמא,

מדוע השתנה דינו של השני מהראשון?

משום

דהוה ליה

השני מזיק מדין

"בור", ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.

נמצא לפי זה שהחילוק בין הראשון לשני הוא במזיק בגופו את ממונו של הבא אחריו, הראשון חייב [מדין אדם המזיק, כיוון שלא עמד] והשני פטור [כיוון שבור פטור על הכלים] אבל אם ממונו של הראשון הזיק, פטור, משום שנתקל באונס, ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור.

מקשה הגמרא בעיקר דברי רבא שהשני נידון כבור המזיק ופטור על כליו של השלישי:

הניחא לשמואל דאמר

לעיל ש

כל תקלה

גם זו שלא הפקירה, חיובה משום

בור הוא,

ניתן לומר שהשני נידון כבור.

אלא לרב דאמר

כל תקלה

אי אפקריה,

אם הפקירה,

אין,

אכן חייב עליה משום בור, ו

אי לא

הפקירה,

לא,

אין חיובו מטעם בור אלא מטעם שור,

מאי איכא למימר,

הלא השני אינו מפקיר את גופו, ואם כן אינו יכול להיחשב כבור המזיק, והרי הוא חייב בנזקי כליו של השלישי.

מתרצת הגמרא את דברי רבא גם לדעת רב:

לעולם

פירושה של הברייתא הוא

כדאמר מעיקרא,

בתחילת הסוגיה

,

שהחילוק בין הראשון לשני הוא בכך שהראשון חייב בניזקין שנגרמו מגופו ומממונו מדין נתקל פושע, והשני אינו פושע [כיוון שאינו חייב להתבונן בדרכים] ומכל מקום היה לו לעמוד ולא עמד, הילכך על נזקין שגופו גרם, כגון שנתקל השלישי בגופו של שני, חייב. אבל על נזקין שממונו גרם, פטור, משום שהשני יכול לומר לשלישי האי בירא לא אני כריתיהו, ואייני חייב לסלקו.

ו

הא

דקשיא לך,

מלשון הברייתא

"כולן חייבין

על נזקי גופן ופטורים על נזקי ממונם", דמשמע שאף הראשון פטור על ממונו שהזיק.

תרגמה

[העמיד ופירש]

רב אדא בר מניומי קמיה דרבינא,

שכוונת הברייתא באומרה "פטורים על נזקי ממונם", במקרה

שהוזקו כלים בכלים,

כגון שנתקל אחד בכלים של חבירו ונשברו כליו.

ובזה אין חילוק בין הראשון לשני, מפני שגם הראשון חייב בנזקי כליו [כשהפקירם לדעת רב] מדין בור, ובור פטור על הכלים.

נמצא למסקנת הגמרא:

הנתקל בקרקע ונפל, והכשיל בגופו אדם אחר הרי הוא אדם המזיק, וחייב בין על נזקי גוף ובין על נזקי ממון של השני.

אם נפלו עם הראשון כליו ובא אחר ונתקל בהם, לדעת שמואל הראשון חייב מדין בור. ודינו כך הוא: על נזקי גוף השני חייב, ועל נזקי ממונו פטור. ולדעת רב, אם הפקיר הראשון את כליו חייב עליהם מדין בור, חייב על הגוף ופטור על הכלים. ואם לא הפקירם חייב מדין שור, בין על גופו של שני ובין על ממונו.

שני הנתקל בגופו של ראשון ונפל גם הוא, אינו פושע בנפילתו, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. וכל זמן שלא היה יכול לעמוד או להזהיר, פטור לגמרי.

אם השני היה יכול לעמוד או להזהיר ולא עמד והזהיר, והזיק בגופו את השלישי, חייב כדין אדם המזיק בין בנזקי גופו של שלישי ובין בנזקי כליו.

אבל אם ממונו של השני הזיק את השלישי, פטור, משום דאמר ליה ראשון לשני האי בירא לאו אנא כריתיה.

אמר מר: אם

כולם

מחמת ראשון נפלו, ראשון חייב בנזקי כולם.

ודנה הגמרא

מחמת ראשון, היכי נפיל,

כיצד אירע שנפלו כולם מחמתו.

רב פפא אמר

: מדובר ב

דפסקה לאורחיה,

שחסם הראשון את כל רוחב הדרך, כשילדא, כנבילה מושלכת לרוחב הדרך.

רב זביד אמר

: כגון ששכב הראשון באלכסון

כחוטרא דסמיותא,

כמו מקל של עיוור שהוא מגשש בו.

מתניתין:

א. שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים זה כנגד זה,

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו,

ונתקלו זה בזה, ו

נשברה כדו של זה בקורתו של זה,

בעל החבית

פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.

ב. אם הלכו זה אחר זה, ו

היה בעל הקורה

מהלך

ראשון, ובעל

ה

חבית אחרון,

ומיהר בעל החבית את הליכתו ו

נשברה

ה

חבית

כתוצאה מכך שנתקעה

בקורה

שלפניה,

פטור בעל הקורה.