Bawa Kamma 2b — Talmud auf Deutsch

וטמא מת

אדם שנטמא על ידי מת, בנגיעה, או במשא, או שהיה עמו באותו אהל.

וכשם שיש אבות לטומאה, כך יש לה גם תולדות [ולדות] הטומאה, שלא נטמאו מהמת עצמו, אלא נטמאו במגע ב"אב הטומאה".

ואולם,

תולדותיהן

-

לאו כיוצא בהן.

אין דינן של התולדות שוה לדינם של אבות הטומאה.

דאילו אב

הטומאה

מטמא אדם וכלים,

בכוחו לטמאות את האדם או את הכלי שנגע בו [כמבואר במשנה שם].

ואילו תולדות

הטומאה, שנטמאו מאב הטומאה, רק

אוכלין ומשקין מטמא,

אבל

אדם וכלים לא מטמא.

אין בכוח תולדות הטומאה לטמא אדם או כלים, אלא רק אוכלין ומשקין.

ואם כן, מצינו שיש חילוק בין התולדות השונות, שמצד אחד מצינו שדין התולדות לענין מלאכת שבת הוא כדין האבות, ומצד שני מצינו שלענין טומאה אין דין התולדות כדין האבות, ולכן יש להסתפק:

הכא, מאי?

כאן לענין נזיקין, מה דין תולדות נזיקין, האם דינן הוא כדין אבות, או לא?

ומביאה הגמרא את דברי רב פפא, הפושט את הספק:

אמר רב פפא: יש מהן כיוצא בהן

יש תולדות ניזקין שדינן כמו האבות,

ויש מהן לאו כיוצא בהן,

שדינן שונה מדין האבות.

אלא שעתה יש ספק חדש לפני הגמרא: מה הן התולדות שדינן כאב, ומה הן שאין דינן כאב, כיון שלא נתבאר מה הן. והגמרא מנסה לפשוט ספק זה, כאשר בתוך הדברים מתפרש מהן התולדות של האבות, וכן מתבאר מהיכן נלמדו האבות, ומהן התכונות המגדירות כל אב בפני עצמו.

והגמרא פותחת באבות המזיקין של שור, ומביאה ברייתא:

תנו רבנן: ג' אבות נאמרו בשור

שלשה סוגי נזק נאמרו בתורה, הנעשים על ידי השור:

הקרן

לנגוח בקרנו.

והשן

לאכול על ידי השן [להזיק באכילה בשדות אחרים].

והרגל

ללכת ולדרוס ברגליה כלים, וכדומה.

ודנה הגמרא בתחילה בדין הקרן, לבחון האם תולדותיה כיוצא בה או לא, ומקדימה בשאלה על מקור הקרן בתורה:

קרן

הנחשבת לאב -

מנלן?

מהיכן נלמד דין הקרן בתורה? -

דתנו רבנן

נאמר בתורה "ו

כי יגח

שור את איש", [שמות כא כח], והתורה לא פירשה מהי הנגיחה, אולם ממקומות אחרים אנו למדים כי

אין נגיחה אלא בקרן,

שהשור נוגח בכח ומזיק עם קרנו,

שנאמר

[מלכים א כב יא]:

"ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל, ויאמר: כה אמר ה', באלה תנגח את ארם", וגומר

. הרי שפעולת הנגיחה נעשית עם הקרן.

ואומר

ראייה נוספת לכך מהפסוק [דברים לג יז]:

"בכור שורו הדר לו, וקרני ראם קרניו. בהם עמים ינגח"

הרי לנו שנגיחה היא בקרן.

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

מאי "ואומר"?

לשם מה נדרש התנא להביא ראיה נוספת מהכתוב, ולא הסתפק בראיה הראשונה?

וכי תימא,

שמא תאמר שיש לדחות את הראיה הראשונה, בטענה ש

דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן,

אין ללמוד מדברי קבלה [נביאים וכתובים] לדברים שנאמרו בתורה, לפיכך הוסיף התנא ואמר,

תא שמע, "בכור שורו הדר לו",

שהביא ראיה נוספת מפסוק הנאמר בתורה עצמה.

אך הגמרא דוחה הסבר זה:

והאי מילף הוא!?

וכי יש כאן לימוד דין לגבי חיוב או פטור עד שתאמר שאין ללמוד מדברי קבלה לדברי תורה? והרי כל מה שלמדנו מדברי הקבלה אינו אלא

גילוי מילתא בעלמא

[בירור ענין בעלמא]

דנגיחה בקרן הוא,

שבמקום אשר אמר הכתוב "נגיחה", כוונתו היא לפעולה הנעשית בקרן, וזה ודאי ניתן ללמוד מדברי קבלה. ואם כן, חוזרת השאלה לשם מה הביא התנא פסוק נוסף?

ולכן הגמרא מסבירה טעם אחר:

אלא,

יש סיבה אחרת מדוע התנא הוסיף את הפסוק השני:

מהו דתימא,

שמא תאמר,

כי פליג רחמנא בין תם למועד,

מה שחילקה התורה בין שור תם, המשלם רק חצי נזק ["וחצו את כספו"] לשור מועד המשלם נזק שלם ["שלם ישלם שור תחת השור"]

הני מילי,

חילוק זה אינו אלא

ב

קרן

תלושה,

שהשור אחז את הקרן בין שיניו ובאופן שכזה נגח [וכדוגמת קרני הברזל שעשה צדקיה, שהיו קרניים תלושות], שרק בצורה הזאת של נגיחה חילקה התורה בין תם למועד, ואמרה, כיון שאין דרכו של השור ליגח עם קרן תלושה שאוחזה בשיניו, לא היה על הבעלים לשמרו מכך, ולפיכך לא חייבתו התורה נזק שלם.

אבל

כשנוגח השור

ב

קרן

מחוברת

שדרכו בכך,

אימא כולה מועדת היא,

הייתי אומר שדין מועד עליו מתחילתו, וכבר בנגיחה הראשונה משלם נזק שלם, ולכן, כדי לשלול סברא זו, הוסיף התנא והביא את הפסוק השני, ואמר,

תא

שמע "בכור שורו הדר לו" וגומר

, שמהפסוק הזה למדים שנגיחת קרני הראם, המחוברות אליו בראשו, גם היא קרויה נגיחה. והיות וכשחילקה התורה בין תם המשלם חצי נזק למועד המשלם נזק שלם, דיברה התורה בנגיחה סתם, הרי נכלל בה גם נגיחה בקרן מחוברת, ואמרה תורה שהתם משלם בה חצי נזק. ועתה מבררת הגמרא מהן תולדותיה של קרן:

תולדה דקרן מה היא?

-

נגיפה

הזיקה הבהמה בכוונה, על ידי שדחפה בגופה.

נשיכה

נשכה בשיניה כדי להזיק.

רביצה

בהמה שראתה כלים בדרכה, והלכה ורבצה עליהם מתוך כוונה לשברם.

ובעיטה

שבעטה ברגליה בכלים כדי לשברן.

והגמרא בהמשך תשאל על כל אחד מהאופנים הללו למה הוא נחשב כתולדה לקרן.

ותחילה מקשה הגמרא על הנגיפה, למה אינה נחשבת לאב:

מאי שנא נגיחה דקרי לה אב

, במה שונה נגיחת ה"קרן" שהיא קרויה האב, ודאי משום

דכתיב

בתורה בפירוש "

כי יגח

", ואם כן קשה, הרי

נגיפה נמי

כתובה בתורה, שהרי

כתיב

"

כי יגוף

", ומדוע אין הנגיפה נחשבת לאב!? ומתרצת הגמרא: הפסוק [שמות כא, כח] המדבר בשור שהרג או הזיק אדם, פותח ב"וכי יגח שור את איש", ואילו הפסוק המדבר בשור שהזיק שור [ושם ל"ה] פותח ב"וכי יגוף שור איש את שור רעהו".

האי נגיפה,

"וכי יגוף" שאמר הכתוב בשור הנוגף את שור רעהו, אין זו נגיפה שדוחף השור בגופו, אלא

נגיחה

בקרן

היא

. ולפיכך אין אב נזיקין של קרן אלא בנגיחה בקרן, ואילו הנגיפה בגופו אינה אלא תולדה של קרן.

והגמרא מסתייעת מדברי הברייתא:

דתניא, פתח

הכתוב

בנגיפה,

הפסוק [ל"ה] המדבר בשור שהזיק שור פותח ב"וכי יגוף",

וסיים בנגיחה,

"או נודע כי שור נגח הוא", ומדוע לא סיים הכתוב במה שהתחיל בו, ולא נקט בלשונו "כי שור נגף הוא", כפי שאמר תחילה? אלא בא הכתוב

לומר לך, זו היא נגיפה זו היא נגיחה.

שנגיפה זו שהוזכרה כאן, נגיחה בקרן היא, ואינה דחיפת הגוף.

אך שואלת הגמרא: מאחר ונתבאר שהנגיחה והנגיפה בדברי הכתוב משמעות שתיהן אחת היא, נגיחה בקרן, אם כן,

מאי שנא גבי אדם,

במה שונה שור שנגח אדם,

דכתיב "כי יגח",

שנאמר בו לשון נגיחה,

ומאי שנא גבי בהמה

, במה שונה שור שנגח שור,

דכתיב "כי יגוף",

שנאמר בו לשון נגיפה.

מתרצת הגמרא:

אדם, דאית ליה מזלא,

אדם שיש לו דעת לשמור את גופו,

כתיב ביה "כי יגח",

לשון נגיחה, שמשמעותה היא שבא השור נגד האדם בכח גדול, כי ודאי נתכוון השור להרע לו. אבל

בהמה, דלית לה מזלא,

שאין לה דעת כאדם לשמור עצמה, וקל להזיקה,

כתיב ביה "כי יגוף",

שמשמעות הלשון הזו היא, שמצאו השור המזיק לשור הניזק כשהוא עומד, ודחפו בקלות בקרניו [נגיחה בעוצמה פחותה], כי כדי להזיק בהמה אחרת אין צורך לשור המזיק להתכונן ולבא כלפיו בכח גדול.

ומילתא אגב אורחיה קא משמע לן

, בדרך אגב משמיעה לנו התורה בזה ששינתה בלשונה בין האדם לבהמה, דבר נוסף:

שור שהרג אדם, אם היה השור תם, השור נסקל ובעליו פטורים. ואם היה השור מועד [שהספיק להרוג שלשה אנשים עד שלא עמד בדין], השור נסקל, ובעל השור משלם "כופר" ליורשי המת.

שור שהרג שור, אם המזיק היה תם, משלם בעליו חצי נזק, ואם היה מועד משלם נזק שלם.

ולכן, התורה השתמשה בלשון נגיחה באדם ובלשון נגיפה בהיזק שור, כדי לומר שיותר קל להזיק את השור מאשר את האדם, ומשמיעה לנו

דמועד לאדם הוי מועד לבהמה,

שור שהרג שלשה אנשים ונעשה מועד לאדם, הרי הוא חשוב מועד גם לבהמה, ומעתה ישלם נזק שלם על נגיחת בהמה כדין שור המועד, כי אם הועד להרוג את האדם, כל שכן שהוא מועד להרוג בהמה, שקל יותר להמיתה.

ו

לעומת זאת,

מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם,

שאם נעשה השור מועד להרוג שלש בהמות, עדיין אינו נחשב כמועד לאדם, ואם יגח אדם וימיתו, דינו כדין שור תם שהרג אדם, שאין בעליו משלמים את הכופר. כי על אף שהועד להרוג בהמה, עדיין אין הוא נחשב מועד להריגת אדם, לפי שקשה יותר להמיתו.

ועתה הגמרא חוזרת לדון בשאר תולדות הקרן שהוזכרו בברייתא, מדוע איו הן נחשבות תולדות לאבות אחרים:

נשיכה

שהבהמה נושכת בשיניה,

תולדה דשן היא!

כיון שנעשית הנשיכה על ידי השיניים, דומה היא ל"שן", וצריכה להחשב כתולדת השן, ולא כתולדה לקרן.

ומבארת הגמרא:

לא

. אין הנשיכה דומה ל"שן", כי אב נזיקין של

שן

מוגדר בכך ש

יש הנאה להיזקה,

שאוכלת הבהמה ונהנית באכילתה, ועל ידי כך נגרם הנזק. ו

הא

[נשיכה זו],

אין הנאה להזיקה,

שאינה עושה כן להנאתה, אלא רק כדי להזיק, לכן אינה תולדה לשן.

וממשיכה הגמרא לדון:

רביצה ובעיטה,

מדוע הן נחשבות תולדה דקרן? והרי הרביצה נעשית על ידי כפיפת הרגלים, וכן הבעיטה, ואם כן,

תולדה דרגל היא.

דומות הן יותר להיות תולדת הרגל!?

ומבארת הגמרא:

לא

. אין הן דומות לרגל, כי

רגל, היזקה מצוי,

שבכל שעה היא מהלכת ודורסת כל מה שתחת רגליה, וזה המאפיין אןתה כאב נזיקין, ו

הני

, ואילו הרביצה והבעיטה הללו, שאינן נעשות בדרך הליכה,

אין היזקן מצוי

בכל שעה, ולכן אינן נחשבות תולדת הרגל.

ומעתה, לאחר שנתבררו תולדות הקרן, חוזרת הגמרא לדון מהן התולדות שאינן כיוצא בהן, באבות הנזקין:

אלא

,

"תולדותיהן לאו כיוצא בהן" דאמר רב פפא,

מה שאמר רב פפא שיש תולדות שאין דינן כמו האב,

אהייא,

על אלו תולדות אמר כן?

אילימא אהני,

אם נאמר שהכוונה היא על תולדות קרן האלו, אין זה מסתבר, שכן,

מאי שנא קרן דכוונתו להזיק

, במה שונה הקרן האב שהחומרה המיוחדת בה היא שכוונתו של השור הנוגח היא להזיק,

ו

כיון שהוא

ממונך, ו

חובת

שמירתו

שלא יזיק היא

עליך,

לכן אתה חייב על היזק הקרן.

אם כן,

הני נמי

, תולדות אלו של הקרן, גם להן יש את אותן הסיבות, שכן נזקיהן נעשים מתוך ש

כוונתן להזיק, ו

כמו כן הם

ממונך, ו

לכן חובת

שמירתן

שלא יזיקו היא

עליך

. וכיון שדומות הן לחלוטין לאב, הרי אין סברא לומר שיהא דינן שונה מדין האב, אלא ודאי דינן הוא כיוצא בהם.

והגמרא מסיקה:

אלא

אכן

תולדה דקרן

הרי היא כיוצא בה,

כקרן.

ומאחר ודברי רב פפא לא נאמרו על תולדות הקרן, קובעת הגמרא כהנחה:

וכי קאמר רב פפא,

מה שאמר רב פפא תולדותיהן לאו כיוצא בהם,

אשן ורגל

[על שן ורגל] אמר זאת, שאין דין התולדות כדין האב.

[והגמרא אומרת זאת כהנחה, אך בהמשך יתברר האם אכן כך הוא].

ותחילה הגמרא מבררת את מקור הלימוד של שן ורגל:

"שן"

, שהשור מזיק באכילתו,

ו"רגל"

, שהשור מזיק בדריכתו דרך הילוכו, הנחשבים לאבות.

היכי כתיבי

היכן הן כתובים בתורה?

מביאה הגמרא ברייתא המפרשת זאת:

נאמר בתורה [שמות כב ד]: "כי יבער איש שדה או כרם, ושלח את בעירה, וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". הפסוק הזה מדבר באדם המוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו, ומזיק אותו באחת משתי אלו: או בשלוח את בעירה, או בבעור. . ולא נתבארה כוונת התורה כיצד הוא הנזק של "שלוח הבעירה", וכיצד הוא הנזק של "בער בשדה אחר", והברייתא מפרשת זאת:

"

ושלח

את בעירה"

זה הרגל

, נזק שנעשה על ידי מדרך כף הרגל. וסמך לדבר:

וכן הוא אומר

[ישעיה לב כ] "

משלחי רגל השור והחמור

". הרי שלשון "שילוח" נאמר על הרגל.

ומה שנאמר "

ובער

בשדה אחר",

זו השן,

האוכלת ומבערת. וסמך לדבר:

וכן הוא אומר

[מלכים א, יד י] "

כאשר יבער הגלל עד תומו

", כאשר מבערת השן את המאכל עד תומו ["גלל" זו השן, מלשון "גילוי", שהשן לפעמים מגולה ולפעמים מכוסה]. הרי שלשון "ביעור" נאמר על אכילת השן.

ומה שנאמר "

ובער

בשדה אחר",

זו השן

. דהיינו, נזקי השן האוכלת ומבערת.