Bawa Kamma 27b — Talmud auf Deutsch

לכן

קא משמע לן

התנא, שאין צורך לחשוש לכך, משום שאין הולכין בממון אחר הרוב.

שנינו במשנה:

ובא אחר ונתקל בה ושברה, פטור

:

ומקשה הגמרא:

אמאי,

מדוע הנתקל בחבית, והזיקה,

פטור?

הרי

איבעי ליה

לעיוני,

לעיין בדרכו

, ומיזל,

וכך ללכת, ואם לא עיין קודם שהלך, הרי הוא מזיק, ועליו להתחייב בדמי החביות ששבר.

ומביאה הגמרא כמה תירוצים.

א.

אמרי

התלמידים

דבי,

בבית מדרשו של

רב,

לתרץ

משמיה דרב

: משנתנו עוסקת

ב

אדם ה

ממלא

את

רשות הרבים כולה

ב

חביות,

באופן שאין אפשרות לעבור ברשות הרבים בלי להתקל בחביות, ומשום כך הנתקל בחביות הללו ושיברם פטור, לפי שבעל החביות פשע וגרם לעצמו את הנזק. ב.

שמואל אמר

: אין צורך להעמיד בממלא את רשות הרבים בחביות, אלא אפילו בחבית אחת, אם היא נמצאת ברשות הרבים

באפילה,

שאי אפשר להבחין בה אלא בהתבוננות מרובה, בזה

שנו

במשנה שהנתקל בה פטור מפני שהוא אנוס בהתקלותו.

ג.

רבי יוחנן אמר

: המשנה עוסקת בחבית המצויה

בקרן זוית

שברשות הרבים, שהנתקל בה אנוס הוא, ופטור על שבירתה.

אמר רב פפא: לא דיקא מתניתין,

אין משמעות לשון המשנה כדברי רב, שפירשה בנתקל בחביות הממלאות את רשות הרבים, לפי שאי אפשר להבחין בה בשעה שיוצא האדם מצד אחד של רשות הרבים ופונה בקרן זוית הצידה, לימינו או לשמאלו,

אלא,

יתכן לפרש את המשנה, רק

או כשמואל,

המפרשה בנתקל בחבית המצויה באפילה,

או כרבי יוחנן,

שהעמידה בחבית המצויה בקרן זווית.

משום

דאי

נפרש שמשנתנו עוסקת בנתקל בחביות הממלאות את רשות הרבים,

כ

פירושו של

רב,

תיקשי לשון המשנה "ובא אחר ונתקל בה":

מאי אריא

מדוע הוצרך התנא לומר "

נתקל",

והרי

אפילו

אם

שבר

בכוונה,

נמי

פטור, שכן מותר לבני רשות הרבים לפנות לעצמם דרך ללכת בה.

אמר רב זביד משמיה דרבא

: אין ראיה מכך שהוזכר במשנה "נתקל" ולא "שבר" דלא כפירושו של רב, משום שרב יכול לפרש ש

הוא הדין דאפילו

אם

שבר

בכוונה פטור.

והאי ד

קשיא לך, מדוע

קתני

בא אחר ו

"נתקל"

ולא "שבר"?

ה

תירוץ לכך הוא:

איידי דבעי

כיוון שהוצרך התנא

למתני

את הדין המובא ב

סיפא, "ואם הוזק בה בעל חבית חייב בנזקו",

ובהלכה זו הדין הוא

דדוקא

ה

נתקל

בחבית באונס חייב בעל החבית בנזקו,

אבל

אם

שבר

בכוונה, אף על פי ששבר בהיתר, כגון שהיתה רשות הרבים מלאה חביות, מכל מקום, אם ניזק מהחרסים בשעה ששבר את החבית,

לא

יתחייב בעל החבית בנזקו,

מאי טעמא?

משום שזה ששבר את החבית,

הוא דאזיק אנפשיה.

לכן

קתני

אף ב

רישא "נתקל"

ולא שבר בכוונה.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא

כך אמרו בארץ ישראל

משמיה דרבי עולא,

מהו הטעם לכך שהנתקל בחבית המונחת ברשות הרבים פטור,

לפי שאין

דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים,

הילכך המניח את חביתו ברשות הרבים נקרא פושע, והשוברה פטור.

הוה עובדא

אירע מעשה

בנהרדעא,

שנתקל אדם בחבית שהיתה מונחת ברשות הרבים ושברה,

וחייב שמואל

את הנתקל בדמי החבית.

וכך אירע גם

בפומבדיתא, וחייב רבא

את הנתקל בדמי החבית.

ועתה דנה הגמרא:

בשלמא שמואל

חייב את הנתקל, משום שהוא מפרש את המובא במשנה "ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור"

כשמעתיה,

כשיטתו, שמשנתנו מדברת בחבית המונחת באפילה, שהנתקל בה הוא אנוס.

אלא רבא

שחייב את הנתקל בחבית ושברה בדמי החבית,

לימא כשמואל סבירא ליה

האם ניתן להסיק מכך שדעתו של רבא כשמואל, ולא כעולא הפוטר את הנתקל לעולם.

אמר רב פפא

: לא! רבא סבר כעולא, שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.

ומה שמצינו שחייב רבא את דמי החבית, אותו מעשה אירע בחבית שעמדה ב

קרנא דעצרא הוי,

בקרן זווית הסמוכה לבית הבד

, דכיון דברשות קעבדי,

שכך היה מנהגם, כשלא היתה אפשרות להיכנס עם החביות לבית הבד, היו הבאים משאירים את חביותיהם ברשות הרבים מחוץ לבית הבד. וכיוון שכך היו נוהגים, הכד נמצא שם ברשות. ו

איבעי ליה

למהלך באיזור של בית הבד

לעיוני

בדרך

ו

ל

מיזל.

ומאחר שלא נזהר חייבו רבא.

שלח ליה רב חסדא לרב נחמן: הרי אמרו,

חכמים, שיש

ל

מכה את חבירו ב

רכובה

בברכו של הבועט, לשלם

שלש

סלעים דמי בושתו.

ול

נותן לחבירו

בעיטה

על ידי הרגל, תקנו שישלם

חמש

סלעים, מפני שהבושה הנגרמת מבעיטה, גדולה יותר מהבושה של מכה בארכובה.

ול

מכה את חבירו ב

סנוקרת

אוכף של חמור, תקנו שישלם

שלש עשרה

סלעים.

אבל

ל

מכה את חבירו ב

פנדא דמרא,

ידית המעדר שחופרים בו באדמה,

ול

מכה ב

קופינא דמרא,

בברזל שהידית תקועה בו, לא נתנו חכמים שיעור כמה צריך המכה לשלם, והסתפק רב חסדא,

מאי,

כמה הוא חייב לשלם?

שלח ליה

רב נחמן:

חסדא חסדא,

וכי

קנסא

קא מגבית בבבל!?

הרי תשלום בושת הוא בגדר "קנס", שכן הוא בא בנוסף לתשלום הנזק, וכלל הוא בידינו שאין גובין קנס אלא בית דין סמוכים, וכאלו היו רק בארץ ישראל ולא בבבל. ואם כן, אין השאלה נוגעת להלכה למעשה.

אימא לי

אמור לי

גופא דעובדא היכי הוה,

כיצד אירע אתו מעשה בו הכה אחד את חבירו בפנדא וקופינא, כדי שאדע איך לפסוק בענין זה.

שלח ליה

רב חסדא: כך היה המעשה,

דההוא גרגותא,

בור מים,

דבי תרי,

שהיה שייך לשני אנשים,

דכל יומא הוה דלי חד מנייהו,

בכל יום היה שואב אחד מהם לסירוגין מים מהבור.

אתא חד, קא דלי ביומא דלא דיליה,

אחד מהם שאב מים ביום המיועד לחבירו.

אמר ליה

חבירו:

יומא דידי הוא,

הרי ביום זה זכותי היא להשתמש בבור, ואין לך רשות לשאוב

.

ואף על פי כן המשיך הלה לשאוב מים, ו

לא אשגח ביה,

במחאת חבירו.

ובתגובה לכך,

שקל פנדא דמרא

, לקח ידית של מעדר ו

מחייה

, הכהו, כדי שיפסיק לשאוב.

אמר ליה

רב נחמן: במקרה זה המכה אינו חייב לשלם על הבושת שגרם לחבירו, ואדרבה, גם אם ירצה להכותו

מאה פנדי בפנדא, למחייה,

מותר לו לכתחילה לעשות כן!

שכן,

אפילו למאן דאמר "לא עביד איניש דינא לנפשיה",

שאסור לו לאדם לעשות דין לעצמו, אין זה אמור אלא בזמן שההמתנה לפסק בית דין בענינו לא תגרום לו הפסד.

אבל

במקום

שאם ימתין עד שיפסקו לו בית דין יבא לידי

פסידא,

לכולי עלמא

עביד איניש דינא לנפשיה,

מותר לו לעשות דין לעצמו.

ומשום כך הותר להכות את זה ששאב מים בזמן שזכות השאיבה שייכת לחבירו, כיוון שאם היה על חבירו להמתין עד שיכפוהו בית דין, יתכן שיכלו המים מהבור ויבא לידי הפסד.

ומצינו בזה מחלוקת אמוראים:

דאתמר, רב יהודה אמר, לא עביד איניש דינא לנפשיה.

ואילו

רב נחמן אמר, עביד איניש דינא לנפשיה.

ומבארת הגמרא:

היכא דאיכא פסידא,

במקרה שאם לא יעשה דין לעצמו יגרם לו הפסד ממון,

כולי עלמא לא פליגי,

אין בכך מחלוקת,

דעביד איניש דינא לנפשיה

ואינו חייב לתבוע את המזיק בבית דין.

כי פליגי

במה נחלקו רב יהודה ורב נחמן,

היכא ד

אם יתבע את המזיק בבית דין,

ליכא פסידא,

לא יבא הניזק לידי הפסד.

רב יהודה אמר,

במקרה זה

לא עביד איניש דינא לנפשיה,

והטעם הוא:

דכיון דליכא פסידא

מההמתנה, עליו

ליזיל קמיה דיינא

ללכת ולתבוע את המזיק בבית דין ולא לעשות דין לעצמו.

ו

רב נחמן אמר,

גם כשההמתנה אינה גורמת לניזק הפסד,

עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון ד

הניזק יודע שההכרעה תהיה לטובתו, ו

בדין עביד, לא טרח,

אין מחייבים אותו לטרוח ולתבוע את המזיק בבית דין.

מתיב רב כהנא: בן בג בג אומר,

הרואה את כליו בחצר חבירו ורצונו להיכנס לחצר לקחתם, אומרים לו:

אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך,

בסתר,

שלא ברשות

בעל החצר

, שמא תראה עליו כגנב, אלא

היכנס בגלוי ובחזקה ו

שבור את שיניו,

ואמור לו

כלים

שלי אני נוטל!

מבואר בדברי בן בג בג, שאדם יכול לעשות דין לעצמו גם היכן שאין לו הפסד בהמתנה לפסק בית דין, כדעת רב נחמן.

אמר ליה

רב יהודה לרב כהנא: