Bawa Kamma 17b — Talmud auf Deutsch

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר.

אמר ליה רבינא לרבא: היינו רגל, היינו בהמה!

הרי "הרגל מועדת", זו אותה המשמעות כמו "הבהמה מועדת", ולשם מה חזרה המשנה לשנות "הבהמה מועדת"?

אמר ליה

רבא:

תנא אבות, וקתני תולדות.

התנא במשנה שנה תחילה את דין "הרגל מועדת" כדי לפרש דין אב המזיק של רגל, שעליו מדברת התורה, דהיינו, בהמה הדורסת ברגלה בדרך הילוכה. וחזר התנא ושנה את דין ה"בהמה מועדת", כדי לפרש את תולדות ה"רגל", שהבהמה מועדת להלך כדרכה, ולשבר חפצים באמצעות גופה, שערה, ובשליף שעליה.

וחזר רבינא ושאל לרבא:

אלא מעתה,

לפי פירושך,

סיפא

[דברי המשנה בהמשך, בדף יט ב],

דקתני,

ששנינו בה,

"השן מועדת

לאכול את הראוי לה.

הבהמה מועדת

לאכול פירות וירקות", יש לשאול, הרי "שן מועדת" ו"בהמה מועדת" המשמעות אחת היא, ולשם מה חזרה המשנה וכפלה שוב "הבהמה מועדת"? וכאן הרי לא תוכל לפרש שהמשנה שנתה תחילה את האבות, וכפלה כדי לפרש את התולדות, שכן,

מאי אבות, ומאי תולדות איכא?

כיצד ניתן לפרש אבות ותולדות בדברי המשנה, והרי מה שכפלה המשנה "בהמה מועדת לאכול פירות וירקות", זה אב המזיק של שן, ולא תולדה, ואם כן, הרי חזרה המשנה וכפלה את אותו אב המזיק עצמו, ותיקשי, לשם מה עשתה זאת!?

הוה קמהדר ליה בבדיחותא,

רבא השיב לרבינא בשחוק,

ואמר ליה: אנא שנאי חדא, ואת שני חדא,

אני יישבתי משנה אחת, ואתה תיישב משנה אחת [כלומר, אני יישבתי את המשנה הראשונה, ואתה תיישב את המשנה השניה].

ועתה מבארת הגמרא:

וטעמא מאי,

מהו באמת הטעם שהמשנה בהמשך כפלה ואמרה "השן מועדת" ו"הבהמה מועדת"?

אמר רב אשי: תנא שן דחיה, וקתני שן דבהמה.

המשנה באה להשמיענו שגם חיה האוכלת היא בכלל אב המזיק של שן, ולפיכך חזרה וכפלה, ואמרה "השן מועדת", כשהכוונה היא לחיה האוכלת. ואילו מה שאמר התנא "הבהמה מועדת", הכוונה היא לבהמה האוכלת.

והטעם שהמשנה הוצרכה להשמיענו זאת, על אף שחיה בכלל בהמה היא:

שכן,

סלקא דעתך אמינא,

שמא היה עולה בדעתנו לומר, כיון שלגבי שן המזיק "

ושלח את בעירה

ובער בשדה אחר"

כתיב

[שמות כב ד], שנאמר החיוב לגבי "בעירה", שהיא בהמה שאכלה. ולכן, היינו אומרים כי רק

בהמה

האוכלת פירות של אדם אחר,

אין,

עליה חייבה התורה בתשלומי נזק, אבל

חיה

שאכלה,

לא

חייבה התורה את בעליה לשלם. לכן

קא משמע לן,

חזר התנא במשנה וכפל, להשמיענו

דחיה

אף היא

בכלל בהמה

, ואף חיה האוכלת, חייבת משום שן המזיק.

שואלת הגמרא:

אי הכי,

אם כך, שהמשנה אמרה "השן מועדת" כדי ללמדנו על "שן דחיה", וכתבה "בהמה מועדת" ללמדנו על "שן דבהמה",

הא,

הרי כיון שעיקר דין שן מבואר בתורה לעניין בהמה, הרי שן דבהמה

מבעי ליה למיתני ברישא,

היה לתנא לשנות זאת תחילה, ורק אחר כך לשנות את דין השן של חיה, כיון שהוא נתרבה בכלל בהמה, ומדוע הקדימה המשנה לפרש את "שן דחיה"?

משיבה הגמרא:

האי דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה.

דבר זה, שן של חיה, כיון שחיובו אינו מפורש בתורה אלא נלמד מדרשה, חביב הוא לפני התנא, ולכן קבעו ראשונה במשנה.

אך הגמרא שואלת על התירוץ:

אי הכי,

אם זה כך, שהמשנה שונה ראשונה דבר שאינו מפורש בתורה מחמת חביבות, אם כן,

ברישא נמי, ליתני ההיא דלא כתיבה, ברישא!?

גם במשנתנו, שחזרה וכפלה "הרגל מועדת" ו"בהמה מועדת", ונתבאר שתחילה פירשה המשנה את דין אב המזיק, וחזרה וכפלה כדי לפרש את דין התולדות, שבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה וכו', והרי שאין התולדות מפורש בתורה אלא נלמד מהאב המפורש, ואם כן, מדוע לא שונה המשנה בראשונה את התולדות?

משיבה הגמרא:

הכי השתא!?

כיצד אתה משווה בין המשנה הבאה של שן, למשנתנו?

התם, אידי ואידי

-

אבות נינהו.

שם במשנה הבאה, גם שן דחיה וגם שן דבהמה, שתיהן בכלל אב נזיקין של שן הן, וכיון ששתיהן אבות, לכן

הך דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה,

לכן חביב לפני התנא מה שלא מפורש, לשנותו ראשונה.

אבל

הכא,

במשנתנו, שבאה לפרש את אב המזיק, ואת התולדות, וכי ניתן לומר כי

שביק אב, ותני תולדה!?

וכי יעזוב התנא את אב המזיק, וישנה תחילה את התולדה?!

ותירוץ נוסף:

איבעית אימא,

אם תרצה, אמור ליישב:

איידי דסליק מרגל, פתח ברגל.

כיון שהתנא במשנה בסיום הפרק הקודם [ט ב] הזכיר את ה"רגל" ["הרגל מועדת"] ולא אמר "הבהמה מועדת", לכן פתח התנא את המשנה ב"רגל מועדת".

ועתה הגמרא מביאה ברייתא המפרשת את דברי המשנה:

תנו רבנן,

שנו חכמים בברייתא:

"בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר", כיצד?

בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הילוכה, ו

כן אם הזקיה

בשערה

דרך

הילוכה,

שנדבקו כלים לשערה וגררתם ונשברו, או אם הזיקו בהליכתה

באוכף שעליה

,

ובשליף שעליה

[במשא שבאמתחתה],

ובפרומביא

[ברסן]

שבפיה, ובזוג

[פעמון]

שבצוארה, ו

כן

חמור

שהזיק

במשאו

דרך הילוכו,

משלם

הבעלים

נזק שלם

.

סומכוס אומר

, אם התיזה הבהמה

צרורות,

והזיקו, משלם נזק שלם. לפי שסומכוס חולק על משנתנו וסובר שעל נזקי צרורות משלם נזק שלם.

ו

כן

חזיר שהיה נובר

בחוטמו

באשפה, והזיק

,

משלם

בעליו

נזק שלם

.

אך תמהה הגמרא בדברי סומכוס:

אם החזיר

הזיק, פשיטא!?

הרי פשוט הדבר שמשלמים בעליו נזק שלם, ככל בהמה שהזיקה כדרכה, ולשם מה מביאה זאת הברייתא בשם סומכוס?

משיבה הגמרא:

אלא אימא

[אמור ושנה] בדברי סומכוס: חזיר שהיה נובר באשפה, ותוך כדי נבירה

התיז

נתזים מן האשפה,

והזיק

על ידם,

משלם נזק שלם

.

אך דוחה הגמרא:

צרורות, מאן דכר שמייהו,

מי הזכירן בברייתא? ומדוע מביאה כאן הברייתא את דעת סומכוס, החולק וסובר שצרורות משלם נזק שלם?

משיבה הגמרא:

חסורי מחסרא,

הברייתא שנויה בלשון חסרה,

והכי קתני,

וכך יש לשנות בה:

צרורות כי אורחייהו,

בהמה שבהליכתה התיזה צרורות והזיקו, למרות שדרכה בכך [ואין זה משונה כקרן],

משלם

הבעלים רק

חצי נזק. ו

כן

חזיר שהיה נובר באשפה, והתיז

צרורות בחטמו,

והזיק, משלם

הבעלים

חצי נזק

.

סומכוס אומר, צרורות, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק, משלם נזק שלם

.

ועתה מביאה הגמרא ברייתות נוספות העוסקות בדין צרורות:

תנו רבנן: תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום, ושברו כלים

, אם שברו אותם

בכנפיהן,

על ידי שנגעו כנפיהם בכלים,

משלם

בעל התרנגולין

נזק שלם.

כי היות ודרכן בכך, הרי זה תולדה דרגל. אבל אם שברו את הכלים

ברוח שבכנפיהן,

על ידי רוח שנשבה מכנפיהן, הרי כיון שהנזק לא נעשה על ידי גופו של התרנגול אלא רק בכוחו, אין זה אלא צרורות,

ומשלמין

הבעלים רק

חצי נזק

.

סומכוס אומר

: אף אם הזיקו ברוח שבכנפיהן,

משלם נזק שלם

. כי לדעתו, אף על נזק הצרורות, משלם נזק שלם.

תניא אידך,

בברייתא אחרת שנינו:

תרנגולין שהיו מהדסין

[מרקדין]

על גבי עיסה, ועל

[או על]

גבי פירות, וטינפו

את העיסה והפירות,

או שניקרו

בהם במקורם,

משלם

הבעלים

נזק שלם

. אבל אם

העלו

התרנגולין

עפר או צרורות

ברגליהן או בכנפיהן, ואלו הזיקו את העיסה והפירות,

משלמין

הבעלים

נזק שלם

.

תניא אידך,

בברייתא אחרת שנינו:

תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום, ויצתה רוח מתחת כנפיו, ושיברה את הכלים

, כיון שהנזק לא נעשה באמצעות גופו אלא בכוחו,

משלם

הבעלים

חצי נזק,

כדין צרורות.

ומעמידה הגמרא:

סתמא כרבנן.

התנא ששנה את הברייתא האחרונה, לא הזכיר את דעת סומכוס החולק אלא סתם כדעת חכמים, וניתן להסיק מכך שכך היא ההלכה.

ומבררת הגמרא מדוע לרבנן משלם צרורות רק חצי נזק:

אמר רבא

;

בשלמא סומכוס, קסבר כוחו כגופו דמי.

שיטת סומכוס מובנת, שכן הוא סובר שהיזק אשר נעשה על ידי כוחו [כצרורות] הרי הוא כמו נזק הנעשה על ידי גופו, כי דין כוחו הוא כדין גופו, ולכן אף כשנעשה בכוחו, משלם נזק שלם.

אלא רבנן,

הסוברים שעל נזק הנעשה מכוחו [צרורות] משלם רק חצי נזק, לא מובן מה הם סוברים.

כי

אי,

אם סוברים הם שדין כוחו,

כגופו דמי

, אם כן,

כוליה נזק בעי לשלם,

היה צריך לשלם על "צרורות" נזק שלם.

ואי,

ואם סוברים הם שכוחו

לאו כגופו דמי

, ולכן אינו משלם אלא חצי נזק, יקשה,

חצי נזק נמי לא לשלם!?

שלא ישלם גם מחצית הנזק, כי לא מצאנו תשלום "חצי נזק" אלא בדבר משונה [קרן], אבל נזק שדרכו בכך, כמו צרורות, לא מצאנו בתורה דין חצי נזק, ואם אין הצרורות כנזק שעושה בגופו כדי לחייבו נזק שלם, יש לפטרו לגמרי!?

ומביאה הגמרא שרבא מיישב:

הדר, אמר רבא,

רבא חזר ואמר:

לעולם

סוברים רבנן שכוחו

כגופו דמי. וחצי נזק צרורות,

מה שסוברים שמשלם בצרורת רק חצי נזק, למרות שהוי כנזק שנעשה בגופו,

הלכתא גמירי לה,

כך נתקבלה ההלכה ממשה רבנו מסיני.

ומביאה עתה הגמרא כלל שאמר רבא לעניין נזיקין:

אמר רבא, כל שבזב טמא,

באופן שזב מטמא אחר, דהיינו כשנגע הזב באחר, באופן כזה,

בנזיקין,

דהיינו שהזיק בגופו, דינו ש

משלם נזק שלם

.

כל שבזב טהור,

באופן שזב אינו מטמא אחר, כגון שזרק הזב חפץ על אחר, אופן כזה

בנזיקין,

כגון שזרקה הבהמה דבר על כלים, והזיקום, אינו משלם אלא רק

חצי נזק

.

שואלת הגמרא:

ו

כי

רבא, צרורות אתא לאשמועינן!?

האם רבא בא להשמיענו את הדין ש"צרורות" משלם חצי נזק? והרי שנינו זאת כבר במשנה ובברייתא?!

משיבה הגמרא:

לא, רבא

את דין

עגלה מושכת בקרון קא משמע לן.

להשמיענו, שאם היתה בהמה מושכת בקרון, שלגבי זה, אם עלה קרון שהזב יושב עליו על גבי כלים, נטמאו הכלים מדין "מדרס הזב", כך גם לגבי נזיקין, אם בהמה משכה קרון על גבי כלים, וניזוקו, הרי דינו כהיזק שנעשה בגופה, ומשלם נזק שלם.

ואולם, אם הקרון התיז צרורות מתחתיו, שבאופן זה הזב אינו מטמא, גם בנזיקין דינו כצרורות, ואינו משלם אלא חצי נזק.

הגמרא מביאה המשך הברייתא דלעיל:

תנו רבנן: תרנגולים שהיו מחטטין

[מנקרים בחרטומיהם]

בחבל

המחובר ל

דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי, משלם

בעל התרנגולין

נזק שלם

על הדלי, כיון שעל ידי פסיקת החבל נשבר הדלי, אין זה נחשב כהיזק של צרורות.

הגמרא מביאה ספק בדין צרורות:

בעי

[נסתפק]

רבא

: דין צרורות שלמדנו שמשלם חצי נזק מדובר כשהתיזה הבהמה צרורות שהם פגעו בכלי ושברוהו, כיצד יהיה הדין אם

דרסה

הבהמה

על כלי ולא שברתו, ונתגלגל

מחמת הדריסה

למקום אחר ונשבר

, כלומר, אם התיזה את הכלי עצמו ומכח פגיעתו במקום אחר נשבר, מעשה זה תחילתו נעשה על ידי גופה, שדרסה והתיזה את הכלי, וסופו נעשה על ידי כוחה, כי נתגלגל למקום אחר, ושם נשבר,

מהו?

האם דינו כצרורות ומשלם רק חצי נזק, או שמא משלם נזק שלם.

וצדדי הספק הם:

האם

בתר מעיקרא אזלינא,

האם הולכים אחר תחילת המעשה, כשדרסה את הכלי,

וגופיה הוא,

והרי זה נעשה בגופה, וחייב נזק שלם.

או דלמא, בתר תבר מנא אזלינא,

או שמא הולכים אחר השבירה עצמה, שנעשית במקום אחר,

וצרורות נינהו,

והרי השבירה נעשתה מכוחה, ודינו כצרורות המשלם חצי נזק.

והוינן בה: מדוע לא

תפשוט ליה מדרבה,

דאמר רבה: זרק

אדם אחד

כלי מראש

הגג, ובא אחר ושברו במקל

כשהיה באויר קודם שהגיע לקרקע -

פטור

זה ששברו במקל קודם שבירתה. משום

דאמרינן ליה

[שאומרים לו] לבעל הכלי:

מנא תבירא תבר

[כלי שבור שבר] במקלו , שהרי סופה לישבר לכשיגיע לקרקע.

אם כן רואים מדברי רבה, שהולכים אחרי הגורם הראשון שגרם לשבירת החפץ, ולא אחרי הגורם ששבר את החפץ בפועל, והואיל וסופו לישבר לכשיגיע הכלי לארץ, נחשב הדבר כמי ששברו זה שזרקו מהגג, ולא זה ששברו במקל. ונפשוט משם לדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר, שנחשב כנשבר מחמת הדריסה בגופה שהוא הגורם הראשון, וצריך לשלם נזק שלם.

ודוחה הגמרא: אין לפשוט מדברי רבה את האיבעיא של רבא, כיון שאמנם

לרבה פשיטא ליה,

שהולכים בתר מעיקרא, אבל

לרבא מבעיא ליה.

מנסה הגמרא לפשוט מברייתא:

תא שמע

שנינו בברייתא:

הידוס

[רקידת התרנגולים],

אינו

נחשב

מועד

להזיק באופן זה.

ויש אומרים: הרי זה

נחשב

מועד

להזיק באופן זה.

והוינן בה: וכי

הידוס, סלקא דעתך

[יעלה בדעתך] לפרש את הברייתא כפשוטו, שאינו מועד להזיק בכך? והרי דרך התרנגולים לרקוד, ומדוע לא יחשב מועד להזיק באופן זה.

אלא לאו

, כך צריך לפרש, שהברייתא מדברת על

הידוס והתיז,

שהתרנגול רקד על הכלי והתיזו למקום אחר, ונשבר שם, כמו האופן שנסתפק בו רבא.

ובהא קמפלגי

[ובזה נחלקו] תנא קמא והיש אומרים,

דמר

[היש אומרים]

סבר בתר מעיקרא אזלינן,

והגורם הראשון [ההידוס] נחשב כשובר הכלי, דהיינו גופה, וחייב בעל התרנגול לשלם נזק שלם כדין מועד,

ומר

[תנא קמא]

סבר, בתר תבר מנא אזלינן

[אחרי הגורם ששבר את הכלי בפועל הולכים], ומה שניתז הכלי ונחבט בקרקע מחייב את תשלום הנזק, וכיון שנעשה רק על ידי כוחה, בעל התרנגול אינו חייב נזק שלם כדין מועד, אלא רק חצי נזק כדין צרורות.

ואם כן, יש לפשוט ממחלוקת תנא קמא והיש אומרים את האיבעיא של רבא.

ודוחה הגמרא:

לא

תפשוט מכאן, כי בברייתא שם אפשר לפרש שלא נחלקו במה שרבא נסתפק, אלא נחלקו בדבר אחר.