Bawa Kamma 15b — Talmud auf Deutsch

מי שאומר:

המית שורי את פלוני. או

שאומר: המית שורי את

שורו של פלוני!

-

הרי זה משלם על פי

הודאת

עצמו

, כופר ליורשי הנהרג, ותשלומי נזק לבעלי השור שנהרג.

מאי לאו, בתם

, וכי המשנה לא מדברת בתם? ואם כן מוכח, שחצי נזק שמשלם התם הוא חיוב ממון, ומשלם על פי הודאתו. דוחה והגמרא:

לא

. המשנה לא מדברת בתם, אלא

במועד

המשלם נזק שלם וחיובו ממון.

והגמרא מקשה על הדחיה:

אבל

ב

תם מאי

, מהו הדין?

הכא נמי דאין משלם על פי עצמו

, האם אכן לא ישלם על פי הודאתו כי חיובו הוא קנס?

אי הכי, אדתני סיפא,

אם כך במקום שהמשנה בסופה בבואה להביא אופן של קנס תשמיע את דין האומר:

המית שורי את עבדו של פלוני

, שכיון שחיוב שלשים שקלים הוא קנס

אין משלם על פי עצמו, לפלוג וליתני בדידיה

, יכלה המשנה לחלק בדין של שור המזיק עצמו:

במה דברים אמורים

שהאומר המית שורי את שורו של פלוני חייב, דוקא

ב

שור

מועד

. אבל

ב

שור

תם

המשלם חצי נזק הוי קנס ו

אינו משלם על פי עצמו

. ואם לא אמרה המשנה חילוק זה אלא הביאה ראיה לעניין עבד משמע שבין תם ובין מועד משלם על פי עצמו.

מתרצת הגמרא:

כולה במועד קמיירי

, המשנה מדברת בשור מועד, ומשמיע את החילוקים שיש בשור מועד. לכן לא חילקה בין תם למועד, אלא חיפשה לחלק במועד עצמו בין ממון לקנס.

והגמרא מביאה ראיה נוספת מסופה של המשנה הקודמת:

תא שמע: זה הכלל: כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו

, כל חיוב תשלום שחייבה התורה לשלם יותר ממה שהזיק, הרי זה קנס ואינו משלם על פי הודאתו.

מאי לאו

, האם אין כוונת המשנה להשמיענו:

הא

, אבל אם משלם

פחות ממה שהזיק משלם

על פי עצמו. הרי לנו שחצי נזק הוא חיוב ממון.

דוחה הגמרא:

לא

. המשנה לא באה להשמיענו זאת. אלא,

הא

, אם חיוב התשלום הוא

כמה שהזיק, משלם

על פי עצמו, כי אין זה קנס.

והגמרא מקשה על הדחיה:

אבל

המשלם

פחות

ממה שהזיק,

מאי

, מה דינו?

הכי נמי דלא משלם

, וכי דינו הוא שאינו משלם על פי עצמו?

אי הכי, אדתני

, הרי במקום שתאמר המשנה

"זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו", ליתני

, היה ראוי שתאמר המשנה

"זה הכלל, כל שאינו משלם כמה שהזיק

אינו משלם על פי עצמו",

דמשמע פחות ומשמע יותר

, כי כך היה משמע שבין כשמשלם פחות ובין כשמשלם יותר הוי קנס ואינו משלם על פי עצמו. וכיון שלא נקטה המשנה בלשון הזו, משמע שדוקא המשלם יותר ממה שהזיק הוי קנס. אבל המשלם פחות ממה שהזיק, הוי חיוב ממון. ומכאן ראיה למאן דאמר "פלגא נזקא ממונא".

והגמרא מסכימה עם הקושיא:

תיובתא!

אכן משנה זו היא תשובה ופירכא לשיטת האומר שחצי נזק הוא חיוב קנס.

אך להלכה מכריעה הגמרא:

והלכתא, פלגא נזקא קנסא.

ההלכה היא שחיוב חצי נזק הוא מדין קנס.

ותמהה הגמרא:

תיובתא והלכתא?!

הרי שיטה זו הופרכה מהמשנה, וכיצד יתכן שהלכה כמותה?!

ומשיבה הגמרא:

אין

, אכן כך היא ההלכה, על אף הפירכא מהמשנה, כי

טעמא מאי הוי תיובתא

, מהו הטעם שנפרכה שיטה זו, הרי זה

משום דלא קתני

, שלא אמרה המשנה "כל שאינו משלם

כמו שהזיק

אינו משלם על פי עצמו", אולם אין זו פירכא גמורה, כי יש לומר, שהתנא לא אמר בלשון זו, כיון ד

לא פסיקא ליה,

שלא יכול לומר כן בצורה מוחלטת,

כיון דאיכא

, שיש חיוב

חצי נזק

של

צרורות

[בהמה שהלכה והתיזה ברגליה צרורות, ושברו כלים],

דהלכתא גמירי ליה דממונא הוא

, שלמדנו מהלכה למשה מסיני שהוא חיוב ממון. ועל נזק שאירע באופן הזה ישלם המזיק על פי הודאתו, ו

משום

הכי לא קתני

, לכן לא אמרה המשנה "כל שאינו משלם כמו שהזיק".

והגמרא מבארת את ההלכות היוצאות מכך שחצי נזק הוא קנס:

והשתא, דאמרת פלגא נזקא קנסא

, עתה שאמרת שחצי נזק של קרן הוא חיוב קנס ולא ממון,

האי כלבא דאכל אימרי

, כלב שחנק טלאים חיים, ואכלם,

ושונרא דאכלא תרנגולא

, חתול שטרף תרנגול, נזק

משונה הוא,

ולכן הוא נחשב ל"קרן", ומשלם חצי נזק שהוא קנס,

ולא מגבינן בבבל,

ואין בית דין גובה תשלום זה בארץ בבל, כי אין דנים דיני קנסות אלא דיינים סמוכים, ושם אין דיינים סמוכים.

והני מילי

, דבר זה שאמרנו שהוא משונה ונחשב לקרן, היינו

ברברבי,

כשהכלב והחתול טרפו טלאים או תרנגולים גדולים.

אבל בזוטרי,

אם טרפו קטנים,

אורחיה הוא,

זהו דרכם, ונחשב כ"שן", המשלם נזק שלם, וגובים תשלום זה גם בבבל.

ו

אף שאין גובין חצי נזק בבבל,

אי תפס

הניזק את ממון המזיק,

לא מפקינן מיניה,

אין מוציאין זאת ממנו.

ואי

לא תפס, רק

אמר

לבית דין:

קבעו לי זימנא דאזילא לארעא דישראל,

קבעו זמן שילך עמי המזיק לארץ ישראל לדון לפני דיינים סמוכים,

קבעינן ליה,

קובעים לו זמן, ומחייבים את המזיק ללכת לדון עמו.

ואי לא אזיל,

ואם המזיק אינו הולך עמו,

משמתינן ליה,

מנדים אותו.

מוסיפה הגמרא:

ובין כך ובין כך,

בין שרוצה הניזק, בעל הטלאים והתרנגול, ללכת לדון בארץ ישראל, בין אם לא תבע זאת,

משמתינן ליה

מנדים אותו את בעל הכלב והחתול שהזיקו

עד דמסלק הזיקא

עד שיהרגם. ודין זה שאסור להשאיר ברשותו חיה מזיקה נלמד

מ

דינו של

רבי נתן

.

דתניא

בברייתא:

רבי נתן אומר, מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר

[דברים כב ח]:

"

ו

לא תשים דמים בביתך"

. ולכן מנדים אותו עד שיהרגם.

מתניתין:

המשנה הזו מוסיפה ללמד דיני נזקים, תמות ומועדות:

חמשה תמין,

חמשה סוגי נזק הם שאין דרך בהמה לעשותם, ואם הזיקו משלם הבעלים רק חצי נזק [כדלהלן במשנה הבאה].

וחמשה מועדין,

שדרכם להזיק, וכשהזיקו משלמים נזק שלם:

המשנה מפרטת את חמשת אופני התמות:

הבהמה אינה מועדת

מתחילתה: א.

לא ליגח

בקרנה. ב.

ולא לגוף,

לדחוף בגופה. ג.

ולא לשוך,

לנשוך בשינייה. ד.

ולא לרבוץ

על כלים ולהזיקם. ה.

ולא לבעוט

ברגליה.

כל אלו הן תולדות הקרן, כיון שאין דרך בהמה לעשותם.

והמשנה מפרטת את חמשת המועדים:

א.

ה"שן" מועדת לאכול את הראוי לה,

בהמה מועדת מתחילתה לאכול פירות וירקות.

ב.

ה"רגל" מועדת,

הבהמה מועדת מתחילתה

לשבור

כלים

בדרך הילוכה

.

ג.

ושור המועד,

שור לאחר שנגח, או נגף, או נשך, או רבץ, או בעט שלשה פעמים.

ד.

ושור המזיק ברשות הניזק.

שור שנכנס לחצר הניזק, והזיק בנגיחה או נגיפה, וכדומה, אפילו הוא שור תם דינו כמועד, המשלם נזק שלם.

ה.

והאדם,

שהוא מועד לעולם.

והמשנה מוסיפה חיות שמועדות מתחילתן:

הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש, הרי אלו מועדין

מתחילתם, ואף אם הזיקו בנשיכה וכדומה משלמים נזק שלם.

רבי אלעזר אומר, בזמן שהן בני תרבות,

שאדם גידלם בתוך ביתו ומלומדות לחיות בחברת בני אדם

אינן מועדין

מתחילתם.

והנחש מועד לעולם

גם אם הוא בן תרבות.

גמרא:

הגמרא דנה כיצד סוברת משנתנו בדין קרן בחצר הניזק:

מדקתני,

מתוך ששנינו במשנתנו:

"השן מועדת לאכול"

וחייבת נזק שלם,

מכלל

זה אתה למד,

דבחצר הניזק עסקינן,

שמשנתנו מדברת כשהנזק נעשה בתוך חצר הניזק ולא ברשות הרבים. שכן, השן חייבת רק בחצר הניזק, ופטורה ברשות הרבים.

וקתני,

ושנינו בתחילת המשנה:

בהמה אינה מועדת לשלם

על הנגיחה נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה את

כוליה

הנזק. אבל [אלא]

חצי נזק משלמת

. ואם דייקנו שמשנתנו מדברת כשהנזק נעשה בחצר הניזק, מתבאר שהקרן אף בחצר הניזק משלם בתם רק חצי נזק.

מני?

משנתנו הסוברת כן, בשיטת מי היא אמורה? בהכרח, בשיטת

רבנן היא, דאמרי "משונה קרן

בחצר הניזק, חצי נזק הוא דמש לם"

.

ומקשה הגמרא: אם כך,

אימא סיפא,

אמור [למד] את הסיפא של המשנה:

שור המועד, ושור המזיק

[כלומר, קרן]

ברשות הניזק, והאדם,

מועדין הם מתחילתם ומשלמים נזק שלם. הרי מפורש שקרן בחצר הניזק משלם מתחילה נזק שלם, ולפי זה,

אתאן,

המשנה הולכת בזה

ל

פי שיטת

רבי טרפון, דאמר "משונה קרן בחצר הניזק, נזק שלם הוא דמשלם".

ונמצא שהמשנה סותרת את עצמה, כי ב

רישא

היא הולכת לפי שיטת

רבנן, וסיפא

היא כ

רבי טרפון?

ומתרצת הגמרא:

אין,

אכן ניתן להעמיד כך את משנתנו,

דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא

[שנון, ומחודד אתה ],

שבוק מתניתין,

עזוב את המשנה, כלומר אל תטרח ליישבה כשיטת תנא אחד,

ותא אבתראי,

בוא אחרי ואמור כמוני, שהעמדתי את המשנה באופן ש

רישא

כ

רבנן, וסיפא

כ

רבי טרפון

.