Bawa Kamma 11b — Talmud auf Deutsch

ומתרצת הגמרא:

אי ממתניתין, הוה אמינא

דיש מקצת שליא בלא ולד.

מדברי המשנה לא ניתן ללמוד שאין מקצת שליא בלא ולד, כי ניתן היה לפרש שבאמת יש מקצת שליא ללא ולד. ומעיקר הדין, כשיצאה רק מקצת שליא לא היה צריך לאסור את כולה, כי אפשר שלא יצא כלום מהולד, ואף אם יצא, שמא יצא רק מיעוט ממנו, ולא הוי כילוד.

ו

אולם גזרו חכמים

גזירה

על יצאה

מקצתה, אטו

יצאה

כולה

וחזרה למקומה. והיינו, שגזרו לאסור אפילו במקום שיצאה מקצת השליא, שמא יבואו להתיר באופן שיצאה השליא כולה, וחזרה למקומה, ויאמרו האנשים אפילו באופן כזה, שלא יצא עדיין הולד. ומה שאמרה המשנה "סימן ולד בבהמה", אין הכוונה על אופן שיצאה מקצת השליא, אלא הכוונה היא שנגזור ביצאה מקצתה אטו יצאה כולה, ובזה ודאי הוא "סימן ולד בבהמה ובאשה", שודאי יצא הולד, ואין שחיטת האם מתירתו.

ולפי זה היה אפשר לומר, שבאשה אין לנו להחמיר ביצאה מקצת השליא לטמא טהרות שנגעה בראשון, כי באשה אין צורך לגזור אטו כולה, כי הרי כאן רואים הכל, שביום השני, בעת שיוצאת השליא כולה, מטמאים אותה.

לכן

קא משמע לן

עולא בשם רבי אלעזר שאין מקצת שליא בלא ולד, ולכן יש לחוש מספק גם ביום הראשון. ומעתה, אף במשנה הטעם הוא משום זה, שאין מקצת שליא בלא ולד.

ומביאה גמרא מימרא נוספת שאמר עולא בשם רבי אלעזר:

ואמר עולא אמר רבי אלעזר: בכור שנטרף בתוך שלשים יום,

בכור אדם שנהרג בתוך שלשים יום מלידתו,

אין פודין אותו,

אין צורך לפדותו, ולא אומרים אילו לא נהרג היה חי יותר משלשים יום, וממילא אין הוא נפל, וחייב בפדיון.

וכן תני רמי בר חמא

[שנה כן מברייתא]:

מתוך שנאמר

"אך

פדה תפדה

את בכור האדם" [במדבר יח], בלשון כפול "פדה תפדה", שמשמע שבא לרבות,

יכול

[אפשר שבא לרבות] ש

אפילו נטרף

[נהרג]

בתוך שלשים יום

חייב אביו לפדותו?

תלמוד לומר

"

אך

פדה תפדה", חלק הכתוב. והיינו, שבא הכתוב לחלק ולמעט, שלא כל בכור נפדה, אלא דוקא כשלא נטרף תוך שלשים.

ומביאה הגמרא מימרא נוספת שאמר עולא בשם רבי אלעזר:

ואמר עולא אמר רבי אלעזר: בהמה גסה נקנית במשיכה

[שמוליך הקונה את הבהמה לרשותו].

ומקשה הגמרא:

והא אנן תנן,

הרי שנינו במשנה [קידושין כה ב] "בהמה גסה נקנית

במסירה

" [שמוסר המוכר את הבהמה לקונה], ולא במשיכה.

ומתרצת הגמרא:

הוא דאמר, כי האי תנא.

רבי אלעזר סובר כפי התנא של הברייתא.

דתניא

בברייתא:

וחכמים אומרים, זו זו

[הן בהמה גסה והן דקה] נקנות

במשיכה

.

רבי שמעון אומר, זו זו

נקנות

בהגבהה.

וסובר עולא בשם רבי אלעזר כדעת חכמים שבברייתא.

ועוד מימרא נוספת שאמר עולא בשם רבי אלעזר:

ואמר עולא אמר רבי אלעזר, האחין שחלקו

, שמת אביהן, וחיו האחים והתפרנסו מנכסי אביהן שנפלו להם בירושה, ואחר כך באו לחלוק ביניהם את הנכסים, הרי יש לשום את מה שנטל כל אחד מהירושה לצורך פרנסתו, ואת זה מנכים לו מחלקו המגיע לו בירושה. והדין הוא, שאפילו

מה שעליהן שמין,

אף את הבגדים שלבושים בהם, כיון שהם נלקחו או נקנו מכספי הירושה, לכן שמים אותם לצורך החלוקה.

ו

אולם,

מה שעל בניהן ובנותיהן, אין שמין.

את הבגדים שהלבישו האחים לבניהן ובנותיהן, אין שמין בתוך החלוקה, כיון שהשומא היא בבית דין, ואין דרכם של הבנים הקטנים לבוא אל בית דין, ואם נביאם לצורך החלוקה, נמצא שאנו מבזים אותם. אבל האחים עצמם, שבאים לבית דין לצורך החלוקה, שמים גם את בגדיהם שעליהם.

ורב פפא מוסיף אופן שאף באחין אין שמין:

אמר רב פפא, פעמים

[יש אופנים] ש

אף מה שעליהן

[על האחין]

אין שמין,

ו

משכחת לה

בגדול אחי.

אופן כזה נמצא בגדול האחים, שהיה העוסק בנכסים מטעם האחים כולם,

דניחא להו דלשתמעון מיליה.

נוח וטוב היה לאחים שאח זה שעסק בנכסים יתכבד במלבושים נאים על חשבונם כדי שיראה מכובד, ויתחשבו בדבריו. לכן ודאי מחלו לו על זכותם בבגדיו, וכבר זכה בהם הוא לעצמו.

ועוד מימרא נוספת שאמר עולא בשם רבי אלעזר:

ואמר עולא אמר רבי אלעזר, שומר שמסר לשומר,

שומר שקבל פקדון לשמירה, והלך ומסרו ללא רשות הבעלים לשומר אחר שישמור במקומו, וניזק הפקדון,

פטור

השומר הראשון מלשלם, בכל המקרים שהיה פטור אילו היה ממשיך לשמור בעצמו את הפקדון. כלומר, אין מסירת הפקדון לשומר אחר נחשבת כפשיעה, לכן אינו חייב אלא בדברים שהיה חייב בהם ללא המסירה.

ולא מיבעיא

, ולא רק

שומר חנם שמסר

את הפקדון

לשומר שכר

פטור אם אירע אונס, כי אין המסירה נחשבת לפשיעה [ כיון

דעלויי עלייה לשמירתו,

שהרי במסירתו רק השביח את השמירה, כי שומר שכר המתחייב על גניבה ואבידה מוסר את נפשו לשמור יותר משומר חינם, לכן ברור שמסירת הפקדון באופן כזה אינה נחשבת לפשיעה, ואין לחייב את הראשון על אונס שיארע אצל השומר השני,

אלא אפילו שומר שכר שמסר

את הפקדון

לשומר חנם, דהשתא גרועי גרעיה לשמירתו,

שבכך מגרע הוא את טיב השמירה, כי שומר חנם טורח פחות בשמירת החפץ, מכל מקום,

נמי,

גם באופן כזה

פטור

השומר הראשון אם יארע אונס. והטעם שאין זה נחשב לפשיעה,

שהרי מסר

את הפקדון

ל

אדם

בן דעת,

היודע ומסוגל לשומרו.

ומביאה הגמרא דעה חולקת בדין זה:

רבא אמר: שומר שמסר לשומר

אחר שלא ברשות הבעלים,

חייב

הראשון אפילו באונסים.

ולא מיבעיא,

ולא רק

שומר שכר שמסר

את הפקדון

לשומר חנם

חייב באונסים, כי מסירתו נחשבת לפשיעה,

דגרועי גרעיה לשמירתו,

שהרי גרע מטיב שמירת הפקדון.

אלא, אפילו שומר חנם שמסר

את הפקדון

לשומר שכר

, ובכך השביח את טיב השמירה, מכל מקום,

חייב

באונסים, שכן שומר הטוען טענת אונס, אינו נפטר כל זמן שלא נשבע שלא פשע בחפץ, וכאן, הרי השומר הראשון אינו יכול להשבע שלא היתה פשיעה בשמירת החפץ, כיון שהוא לא יכול לדעת זאת כי החפץ היה בידי השומר השני. ואין השומר הראשון יכול לומר למפקיד שיטול שבועה מהשומר השני שלא פשע בשמירתו, משום

דאמר ליה

, יכול המפקיד לומר לשומר הראשון: רק

את מהימנת לי בשבועה

, אתה בלבד נאמן עלי כאשר תשבע לי שלא פשעת בפקדון, ואולם

האי, לא מהימן לי בשבועה.

השומר האחר, אינו נאמן עלי בשבועתו. לכן השומר הראשון שלא היה עם החפץ, ולא יכול להשבע, אינו יכול להסתמך על שבועת השומר השני, ועליו לשלם.

ומימרא נוספת של עולא בשם רבי אלעזר:

ואמר עולא אמר רבי אלעזר: הלכתא

, פסק הלכה כך הוא:

גובין מן העבדים.

בעל חוב הבא לפרוע חובו, גובה מהעבדים של הלוה.

אמר ליה רב נחמן לעולא

: וכי

אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי!?

האם אמר רבי אלעזר שגובין מן העבדים גם כשמת הלוה, ובאים לגבות מהנכסים שירשו היתומים. דהיינו, על אף שאין גובין מן המטלטלין שירשו היתומים אלא רק מקרקעות, האם עבדים דינם הוא כקרקעות ונגבים מן היתומים!?

והשיב עולא:

לא

. רבי אלעזר לא אמר שגובין מן העבדים גם באופן שהלוה מת וגובין מן היתומים, אלא אמר רק שגובים

מיניה,

מהלוה עצמו!

אך שואלת הגמרא: אם מדובר בגביה

מיניה,

מן הלוה עצמו, מה חידוש יש בזה? הרי ממנו גובין

אפילו מגלימא דעל כתפיה

[מגלימה שעל כתפו], כלומר, מכל דבר שניתן לגבות וגם ממטלטלין גובין, ואם כן, ודאי שיגבו גם מן העבדים, ומה בא רבי אלעזר להשמיענו? ומשיבה הגמרא:

הכא, במאי עסקינן,

רבי אלעזר מדבר באופן

שעשאו אפותיקי

. שקבע הלוה עם המלוה שגביית החוב תהא מעבד זה. ובאופן כזה אלים שעבודו של העבד למלוה משאר נכסי הלוה. והשמיענו רבי אלעזר, שגם אם מכר הלוה את העבד, גובה אותו המלוה מן הלוקח, ולא כמו בשאר מטלטלין, שאף שעשאו אפותיקי, אם מכרו הלוה אין המלוה גובה הימנו.

ו

כ

פי הדין

ד

אמר

רבא.

דאמר רבא

: מי ש

עשה עבדו אפותיקי, ומכרו, בעל חוב גובה הימנו.

בעל חוב גובה את העבד מן הלוקח. אבל אם עשה את

שורו אפותיקי, ו

אחר כך

מכרו, אין בעל חוב גובה הימנו,

מן הלוקח את השור

.

מאי טעמא?

מהו טעם החילוק בין אפותיקי של עבד לאפותיקי של שור?

הא, אית ליה קלא,

לעבד יוצא קול אם נשתעבד באפותיקי, לכן מי שקנה את העבד ממנו למרות שידע שהעבד משועבד למלוה, הוא הפסיד לעצמו.

ו

אולם

הא, לית ליה קלא,

על שור לא יוצא קול גם אם הוא משועבד באפותיקי ולא ידע הלוקח להזהר, לכן אין גובין מן הלקוחות.